לימוד חכמה יוונית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 
 
            מקור הגזרה: במשנה, סוטה מט. - "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים...בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלה ושלא ילמד אדם את בנו יוונית...".
 
            ובגמ' (שם ע"ב) מובא: "ת"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים.  בכל יום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להם תמידים.  היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית.  לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרין בידכם.  למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר...אותה שעה אמרו: ארור אדם...שילמד לבנו חכמת יוונית".
 
            ויש כאן סתירה בין המשנה לגמ' ביחס לזמן הגזרה.  במשנה מדובר על "פולמוס של טיטוס", וזה סוף תקופת בית שני וחורבנו, ובגמרא מובא סיפור מימי החשמונאים שקדמו לחורבן שנים רבות.
 
            וביישוב הסתירה ניתן לומר:
א.  שגזרו בתחילה ולא קבלו מהם ולבסוף (בפולמוס של טיטוס) - גזרו וקבלו מהם, וכך מסביר הר"ש בתחילת פאה (פ"א מ"א).
ב.  ייתכן שמתחילה נגזרה הגזרה רק לשעתה ולבסוף חדשו אותה וקבעוה לדורות.  ומצינו שנגזרו גזרות לשעתן בלבד: כך לגבי הקנס שקנסו את הלויים במעשר בימי עזרא (יבמות פו:), וכך - לדעת ר"ת (ב"ק צד:) - לגבי הגזרה של "הגזלנין שהחזירו - אין מקבלין מהן", שהיתה לדורו של רבי בלבד ולא לאחריו.
 
סיבת הגזרה:
 
1.  מפשטות המשנה והגמרא משמע שאין פגם בחכמה יוונית כשלעצמה, ורק בשל אותו אירוע שאירע נגזרה הגזרה.  וגם כשחזרו וגזרו בימי טיטוס, היה זה כזכר לחורבן ומתוך רצון להנזר מחכמתה של אותה תרבות עויינת, אך לא בגלל שנמצא פסול כלשהו בחכמה זו.
 
2.  אך ניתן להעלות כהשערה שבכל זאת יש כאן נימה שלילית, שכן לא כל כך מסתבר, שאם חכמה יוונית היתה נייטראלית - היו גוזרים עליה רק בגלל מעשה אחד שקרה.  וכך גם, אולי, ניתן להתרשם מהחזיר שמופיע באותו סיפור, שיש בו כדי לסמל טומאה.
 
3.  מההקשר במשנה ניתן לומר - בכלל בכיוון שונה - שחכמה יוונית נתפסת כתכשיט, כחכמה נאה המפארת את יודעה, שכן בסמיכות לה נזכרות הגזרות על עטרות חתנים וכלות, כלה באפריון וכד'.  וכך גם עולה מהירושלמי בפאה (פ"א, ה"א): "מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה".  ולפי זה שוב, אין כל פגם בחכמה יוונית, וגזרו עליה רק כחלק מהגזרות לזכר החורבן.
 
היקף הגזרה:
 
            הגמרא בסוטה מסיקה ש"לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד", היינו: על החכמה נגזרה הגזרה ולא על הלשון.  ולא ניתנו הגדרות מדוייקות מהי "לשון" ומהי "חכמה".  ניתן לומר שלשון - במובנה הצר, רק השפה המדוברת, אך כל השאר - ספרות כתובה, תרבות וכד' - כלולים בחכמה ונאסרו.  וניתן מאידך להרחיב ההיתר ולומר שחכמה - היא המתפרשת במובן הצר, אך לשון - כוללת את כל התרבות, הספרות והמנהגים.
 
            הגמרא גם אומרת שלבית רבן גמליאל הותרה חכמה יוונית - "דקרובין למלכות הוו", והיו צריכים לכך.  ונראה שהצורך שלהם לא היה מעשי גרידא אלא שהוצרכו להיות מעורים בתרבות ובאורח החיים, בשל היותם מקורבים למלכות.  ויש לדון מהמוגדר כצורך לענין זה.
 
מה מוגדר כ"חכמה יוונית":
 
            רש"י במנחות (סד:) כותב "רמיזות". וכן ברמב"ם בפירוש המשניות לסוטה - "הרמזים והחידות".  ויוצא, שכנראה לא מדובר בחכמה הרגילה, מדעי הטבע והרוח ודומיהם, אלא בחכמה מסתורית.
 
            הריב"ש (בתשובה מ"ה) נשאל מהי חכמה יוונית, "ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כטבעי ומה שאחר הטבע (פיזיקה ומטפיזיקה)".  והוא משיב: "שאין הספרים ההם בכלל גזרה זו", ושלדעתו "חכמת יוונית היא לדבר בלשון יווני בחידות ובלשון סתום שלא יבינו אותו ההמון..." (אם כי ייתכן שראוי להמנע מהם, לדעתו, מצד אחר של"אל תפנו אל האלילים").
 
            ביחס לתוקף האיסור בימינו, הרמב"ם כותב שהחכמה והלשון היווניים נשתכחו.  על החכמה כתב (בפירוש המשניות לסוטה): "וזה העניין אין ספק שנאבד ולא נשאר ממנו היום בעולם...", ועל הלשון אמר (הל' תפילין פ"א הי"ט) ש "כבר נשקע יווני בעולם ונשתבש ואבד".
 
לימוד חכמה יוונית מצד חובת תלמוד תורה:
 
במנחות צט:, שאל בן דמה את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית.  קרא עליו...והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית!  ופליגא דר' שמואל בר נחמני...א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה".
 
            גם כאן משמע שאין בעיה מהותית ערכית-השקפתית בחכמה יוונית, וכל הדיון נסוב סביב שאלת לימוד תורה, ואותה שאלה היתה מתעוררת גם אם היה מדובר בלטייל או בלשחות.  ומהגמרא עולה, שאם החיוב בלימוד תורה מקיף - "יומם ולילה" - לא ניתן ללמוד חכמה יוונית, ואם אין חיוב כזה (ויוצא בפרק ביום ופרק בלילה) - מותר.
 
            באופן דומה עולה גם מן הירושלמי אלא ששם מוסיפים: "והתני רבי ישמעאל 'ובחרת בחיים' - זו אומנות, מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה?", ונותנים שם סיבה צדדית לגזרה - "מפני המסורות" (המוסרים לשלטון).
 
            אלא שיש מקום לומר, שגם אם חיוב תלמוד תורה מקיף, בכל זאת ניתן יהיה ללמוד חכמה יוונית.  וזאת על פי הר"ן בנדרים (ח.), שכתב שחובת לימוד תורה היא "יום ולילה כפי כוחו", כלומר, שיש צרכים מסויימים הכרחיים לאדם, ובשאר הזמן - חובתו ללמוד.
 
            לצורך כזה תחשב, למשל, אומנות, כפי שמובא בירושלמי.  הראב"ן כתב שלמרות שאין מפליגין ג' ימים קודם השבת, לצורך אומנות - מותר.  ורש"י בב"מ (ל:) כתב על האמור: "והודעת להם - זה בית חייהם", שהכוונה ללמדם אומנות.  ויתכן, שגם חכמה יוונית, אם אמנם יש בה ערך, תחשב אף היא - לפי הר"ן - לצורך הכרחי, ויוכל ללומדה ועם זאת יקיים מצוות לימוד תורה "כפי כוחו".
 
            אך דומה שב"תורת כהנים" מתלוית נימה אחרת לגזרה.  מובא שם - על הפסוק באחרי מות: "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם": "ללכת בהם, עשם עיקר ואל תעשם טפלה.  ללכת בהם שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם.  שלא תאמר: למדתי חכמת ישראל, אלמוד חכמת אומות העולם, ת"ל: ללכת בהם, אינך רשאי ליפטר מתוכן".
 
            ראשית מדובר כאן על "חכמת אומות העולם" ולא על "חכמת יוונית" בלבד.  אך בעיקר, נראה שהמוקד כאן אינו בביטול לימוד תורה שנגרם, אלא בהפיכת התורה לטפל והצבת דברים אחרים כעיקר במקומה - "ללכת בהם - עשם עיקר ואל תעשם טפלה".
 
            בכל אופן, גם כאן משמע שאין בעיה ערכית-השקפתית בלימוד חכמות אחרות, אלא שקיים החשש שיחשוב האדם לעצמו: "למדתי חכמת ישראל, וכעת אעבור לתחום לימוד אחר, שווה ערך לתורה".  וכאן בא הספרא וקובע: "אינך רשאי ליפטר מתוכן".
 
            ואם כן, ייתכן שבמקרים מסויימים ניתן יהיה ללמוד חכמות אחרות, וזאת כאשר מדובר בדברים התורמים ומוסיפים לאדם כעובד ה', ומתוך המודעות לכך שהאדם ניצב בשתי רגליו בתוך התורה ומושרש בה.
 
*******************************
כל הזכויות שמורות  1996  ישיבת הר עציון