לימוד ומעשה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לימוד ומעשה / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת משפטים*

"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כ"ד, יב)

הגמרא בברכות ה. מבארת:

"לוחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה גמרא. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".

רש"י מסביר ש"גמרא" היא "סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה". לכאורה הדבר מקביל ללימוד בעיון בימינו, ניתוח המשניות, תירוץ סתירות, הבנת הסברות וכדומה (וכ"כ רש"י בב"מ סוף לג. ד"ה "גמרא", והרמב"ם בהלכות ת"ת א', יא). הגמרא מקשרת א"כ את דברי הפסוק "להורותם" דווקא לגמרא וכותב ע"ז רש"י: "אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם". מהסוגיה אפשר לקבל את הרושם שמטרת לימוד בעיון היא לפסוק בצורה נכונה את ההלכה. מהמשניות בלבד קשה להסיק את ההלכה ולכן יש לנתח היטב את המשניות וללומדן בעיון כדי לפסוק כמו שצריך.

הרמב"ן מקשר את הפסוק שלנו לפסוק בפרשת ואתחנן: "ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה" (דברים ה', כח). גם מפסוק זה ניתן להתרשם שמטרת הלימוד היא לדעת את ההלכות - לימוד לשם מעשה.

אפשר א"כ לראות בלימוד כאמצעי בלבד. לראות את חשיבותו בכך שמביא לידי מעשה. רושם זה בודאי אינו נכון. ללימוד יש חשיבות גדולה כשלעצמו בלי קשר למעשה. ר' חיים מוולוז'ין הרחיב בענין זה ואפשר להביא לכך ראיות רבות מחז"ל. העובדה שכמה פרשיות בתורה עוסקות בדברים שלא היו ולא עתידים להיות, כמו בן סורר ומורה ועיר הנידחת, בודאי מצביעה על רעיון זה. לימוד התורה מביא לידי ידיעת ה' ואהבתו והצד המעשי הוא רק חלק מתפקידו וחשיבותו.

מצד שני, יש לזכור שיש להסתכל גם על המעשה ולא על הלימוד בלבד. המדרש בפרשתנו כותב:

"'...ואיש תרומות יהרסנה' (משלי כ"ט, ד) זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות, ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהן, והוא אומר להן עסוק אני במשנתי, איני פנוי. ואמר לו האלוקים: מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם". (מדרש רבה ל', יג)

פן אחר של המעשה מודגש במדרש בהמשך (ל', יד):

"דבר אחר 'ואלה המשפטים' דוד אמר 'יראת ה' טהורה עומדת לעד' (תהילים י"ט, י) - אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות של תבואה, יש לי אלף מדות של שמן ואלף של יין. א"ל חבירו יש לך אפותיקאות (= כלי קיבול) ליתן אותן בהם? אם יש לך כן - הכל שלך, ואם לאו - אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא הכל שלך שנאמר 'והיה אמונת עתיך... יראת ה' היא אוצרו' (ישעיהו ל"ג, ו), לכך נאמר 'יראת ה' טהורה'".

דברים דומים עולים מהגמרא בשבת לא. המתייחסת לפסוק הנ"ל בישעיהו:

"אמר ר"ל מאי דכתיב 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו'' אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות ואפילו הכי 'יראת ה' היא אוצרו'... אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. א"ל עירבת לי בהן קב חומטון (חומר משמר)? א"ל לאו. א"ל מוטב אם לא העליתה".

שלושת המדרשים מראים א"כ את השלילה בהתמקדות בלימוד בלבד ללא מעשה. אפשר לדבר על שלושה רבדים של רעיון זה:

1) מי שלומד תורה כ"עוד מקצוע" ללא שום כוונה ליישם את מה שנאמר בה - על אדם כזה אמרה הגמרא "למיימינין בה - סמא דחיי, למשמאילים בה - סמא דמותא' (שבת פח:) - התורה הופכת להיות סם המות. הירושלמי בשבת (פ"א סוף ה"ב) התבטא ביתר חריפות: "הלומד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם".

2) גם מי שכן מקיים את התורה, אם אין לו יראת חטא הרי הוא אדם חצוי. יש אצלו נתק בין "ללמוד וללמד" לבין "לשמור ולעשות ולקיים" ואין הוא מסתכל על הלימוד והמעשה כדבר אחד.

3) הלומד ללא יראת חטא גם הלימוד שלו אינו שווה מאומה, כמו שעולה מהמשל של הגמרא בשבת. כך אומרת גם המשנה באבות (ג', ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת".

ראינו א"כ שמצד אחד יש חשיבות עצומה לשקיעה בלימוד ומצד שני אין להתרכז בלימוד בלבד אלא יש חשיבות רבה למעשה, במיוחד הדאגה לצרכי הכלל והנזקקים כמו יתומים ואלמנות. על בן תורה מוטלת, א"כ, משימה כבדה- לדעת לשלב את הדברים ולפעמים ענין זה הוא מורכב מאד. זהו יסוד תורתן של ישיבות ההסדר - לימוד אינטנסיבי מצד אחד ועזרה לכלל מצד שני. אין עזרה גדולה יותר מהגנה על עצם קיומה של המדינה. בענין זה יש לנו ויכוח מצד אחד עם אלו שזונחים את הלימוד כערך עצמאי, ומתרכזים רק בצרכי הכלל בתוספת קצת לימוד למעשה, ומצד שני עם אלו שמתרכזים בלימוד בלבד ואינם מגינים על המדינה ועוזרים לכלל.



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת משפטים התשנ"ה, וסוכמה ע"י מתן גלידאי.