לימוד התורה והשכחה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לימוד התורה והשכחה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת כי תשא

"ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות"

ומסביר רש"י על אתר:

"ככלתו כתיב חסר - שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה"

לדברי רש"י, אף אדם, ויהא אפילו גדול הנביאים והמשיגים, אינו יכול ללמוד תורה שלמה בארבעים יום. לכן, בסןפן של דבר הקב"ה נותן למשה את התורה במתנה לפני שהוא יורד אל העם. דברי רש"י מבוססים על דברי המדרש, אולם שם הדברים מקבלים אופי שונה:

"ויתן אל משה - כל מ' יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח. אמר לו: 'רבון העולם יש לי מ' יום ואיני יודע דבר'. מה עשה הקב"ה? משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר 'ויתן אל משה' - וכי כל התורה למד משה, [והרי] כתיב בתורה 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים' ולארבעים יום למדה משה? אלא כללים למדהו הקב"ה למשה"

משה עולה להר בשביל להביא תורה וללמדה את בני ישראל, אולם הוא אינו זוכר את מה שהוא לומד. כל יום הוא מתעורר ליום חדש של לימודים, וכל ערב הוא נתקל באותה הרגשת תסכול שגורמת השיכחה של הדברים. מי מאיתנו לא נתקל בהרגשה זו שבה אנו לומדים ולומדים ובסופו של דבר אנו מגלים שלא הגענו לאיפה שרצינו. אולם, המסר של המדרש הזה ברור - למרות הרגשת התסכול שודאי חווה משה כל יום מחדש, הוא עדיין חוזר כל יום לבית מדרשו של הקב"ה; הוא אינו מוותר ומפסיק לנסות, אלא שוב ושוב הוא יושב מהבוקר עד הערב ללא אכילה וללא שתיה ומשקיע את כולו בלימוד. ובסופו של דבר אומר לנו המדרש שאכן הוא זכה להפנים את התורה בדרך של מתנה…

אמנם כל תהליך העליה של משה להר סיני וקבלת התורה הוא על-טבעי, אולם גם העל-טבעי הרבה פעמים פועל בדרכים טבעיות, וניתן אולי להסביר בצורה שונה מהפשט את המשמעות של המתנה שעליה מדבר המדרש. משה רבנו יושב בהר ולומד במשך ארבעים יום וחושב שאינו קולט כלום, אולם בסופו של התהליך הוא מגלה שבעצם הוא יודע את התורה. ניתן להסביר שה'מתנה' שעליה מדבר המדרש איננה מתנה גמורה, אלא הכוונה היא שמשה מגלה בסופה התקופה שבילה בהר, שבמשך כל הזמן שבו למד וחשב שאינו זוכר כלום, למעשה הוא קלט את התורה ואת ערכיה במידה מסוימת שלא במודע. אם נקשר את הדברים אלינו, כולנו מכירים את ההרגשה שאנו לומדים בישיבה ולא מגיעים להיכן שרצינו. אולם למרות זאת, האם מישהו לאחר שנה או שנתיים בישיבה באמת חושב שהוא לא השתפר?!

הסבר זה מתקשר לנקודה הנוספת שנמצאת במדרש, והיא שמשה קיבל את התורה בכלליה. משה לומד ומרגיש שאינו זוכר את פרטי המצוות, ולכן אומר לו הקב"ה את כללי התורה, ובעצם מסביר לו שאת הדברים הללו הוא ילמד בהר ואת פרטי התורה ילמד באופן עצמאי כשיחזור למדבר. משה חושב שאינו זוכר את הדברים שאותם למד, והקב"ה נותן לו במתנה את הכללים, שעל ידיהם יוכל משה להמשיך בעצמו ולדעת את כל שאר הדברים.

במובן מסוים, מדרש זה יוצא כנגד התפיסות ששמות את ההישג האישי במרכז החיים. מדרש זה מלמד אותנו שמעבר לידיעה, הדבר החשוב הוא ההשקעה והשאיפה לדעת, ובעקבות כך תבוא גם הידיעה במידה מסוימת כמתנה מהקב"ה. דבר נוסף שאנו לומדים ממדרש זה הוא, שהצורה שבה יש ללמוד כאשר נמצאים בהר סיני - בישיבה - היא ע"י כללים והגדרות, ואת כל שאר הפרטים יש מקום ללמוד כאשר יורדים מן ההר, בשאר החיים.

מדרש זה מצטרף למדרש נוסף, שמספר על פועל שעושה עבודה בשכר בשביל אדון, ומעביר מים ממקום למקום בדלי נקוב. המדרש מספר שהטיפש אומר לאותו אדם 'לשם מה לך לעשות זאת - הרי כל המים נשפכים?'. המדרש שלפנינו מביא את תשובת החכם, שעונה שלמרות שהמים נשפכים הוא עדיין מקבל שכר על עבודתו, ולכן לא איכפת לו. מדרש זה מבטא בצורה מסוימת את הכיוון שאנו אמרנו - למרות שהאדם לא מרגיש שהוא מגיע למקומות שאליהם הוא קיווה, ולכאורה הכל נשכח ונעלם, עדיין יש ערך להשקעה ולמאמץ בעמל התורה בגלל השכר.

הגרי"ד הביא גירסא אחרת של סיום המדרש, שאותה לא הצלחתי למצוא, שבה החכם אומר לטיפש שלמרות שהמים נוזלים ונשפכים, בכל זאת הדלי נעשה נקי יותר. כלומר, יש ערך ללימוד בפני עצמו בתור מנקה ומזכך את נפשו של האדם. גם ללא ידיעה של פרטי התורה, העיסוק בערכיה ובמצוותיה בסופו של דבר מזכך את האדם, ומביא אותו לדרגות גבוהות יותר של קדושה ומוסר. כיוון זה מתבטא גם במדרש מוכר אחר שאומר שהתורה ניתנה במדבר משום שכל הרוצה לקבל את התורה צריך לעשות עצמו כמדבר - להשקיע את כל כולו בלימוד וביטול רצונותיו האישיים. כפי שהסברנו, האדם נדרש למחויבות והתמסרות מוחלטת לערכי התורה וללימודה, והמדרש מבטיח שאם נשקיע כראוי בסופו של דבר גם הידע והזכרון בתורה יבואו מהקב"ה כמתנת חינם, כפי שקרה למשה רבנו.



* השיחה נאמרה בפרשת כי תשא תשס"ה ולא עברה את ביקורת הרב.