לחם פנים לפני תמיד

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"לחם פנים לפני תמיד" / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת תרומה*

במשנה במנחות צט: נחלקו תנאים כיצד מקיימים את מצות "לחם פנים לפני תמיד". לפי ת"ק אסור שיעבור רגע שלא יהיה לחם על השלחן, ולכן עד שלא מגביהים את הלחם הישן לקחתו כבר שמים את הלחם החדש. ר' יוסי ("אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין") חולק וסובר שניתן לקיים את הפס' גם בלי זה. הגמ' מביאה ברייתא המבארת שלר' יוסי אפשר אפילו לקחת את הלחם הישן בבוקר ולשים את החדש בערב, ואת הפס' מקיימים עי"ז שהשלחן לא ילין בלא לחם. הגמ' ממשיכה ואומרת:

"א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".

בגמ' לא מבואר יסוד המח' בעניין האמירה לעמי הארץ.

המשנה במנחות קי. אומרת:

"נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

והגמ' בברכות יז. מיישמת זאת גם לגבי לימוד תורה. מובן שאין כוונת המשנה להסתפק במועט, כוונתה לומר שלא מודדים אדם לפי הכמות שהוא מביא כשלעצמה, אלא לפי הכמות שמביא ביחס ליכולתו. מי שהוא עני או שיש לו אילוצים שונים, היחס אליו הוא בהתאם. שני אנשים יכולים להביא קרבן זהה או ללמוד תורה בכמות זהה, ואעפ"כ היחס אליהם יהיה שונה כיוון שלאחד יש יכולת לעשות הרבה יותר ולשני לא. לפיכך אסור לאדם להסתפק במה שאחרים עושים אם לו יש פוטנציאל לתת יותר ולהשקיע יותר.

לאור זה יש להבין גם את מח' ר' יוחנן ורבא. ר' יוחנן סבר שאין לומר לעמי הארץ שניתן לקיים "לא ימוש" ע"י ק"ש, כיוון שזה יביא אותם להסתפק במועט כזה, ולחשוב שבכך יצאו ידי חובתם ואין ענין שילמדו עוד. רבא לעומתו סבור שלפעמים יש תועלת רבה באמירת הדברים לע"ה. יש אנשים שאינם יכולים להספיק ללמוד יותר, ועלולים להתייאש אם לא יאמרו להם שיש ערך לקיום כה מועט. חשוב להדגיש את הרעיון שהקב"ה מודד כל אחד לפי יכולתו דווקא לאלו שקשה להם, ואין לאדם להתייאש ולומר שהואיל ותלמיד חכם עצום הוא כבר לא יהיה, אין שום ענין שילמד מעט.

ברור, אם כן, שיש חשיבות לא רק לכמות הלימוד אלא גם ליחס אליו. אינו דומה אנשים שלומדים רק שעה ביום, אך עבורם שעה זו היא מרכז היום והם מצפים לה כל הזמן, לאנשים שלומדים שעות רבות ביום, אך הלימוד אינו משמעותי וקיומי דיו עבורם.

ישנה גם משמעות רבה לכך שלא יעבור פרק זמן בו אדם לא ילמד תורה. הרמב"ם כותב שאפילו בעל משפחה חייב לקבוע לו זמן ללימוד תורה ביום ובלילה, שנא' "והגית בו יומם ולילה" (הל' ת"ת א', ח). לכאורה ניתן לחשוב שלימוד שעתיים רצופות ביום עדיף על לימוד שעה ביום ושעה בלילה: הדברים נלמדים בצורה מרוכזת, הקליטה טובה יותר וכד'. אך מהרמב"ם משמע שיש עניין ללמוד גם ביום וגם בלילה, וזאת מכיון שכמו שלא שייך לומר שאדם יאכל ארוחה גדולה ביום ולא יאכל כלום עד למחרת, כך לגבי לימוד תורה. אסור שיעבור פרק זמן שבו אדם מנותק מהלימוד.

"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה - אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר - אני מרבה והוא ממעיט? שנינו - אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים". (ברכות יז.)



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת תרומה התשנ"ח, וסוכנה ע"י מתן גלידאי.