בשלח | לחם משנה

כיוון שנהוג היה לאכול שתי ארוחות ביום, המן שירד בשבת הספיק לארבע ארוחות. בהנחה שכל מנה כללה כיכר אחת, סביר להניח שסופקו שלוש כיכרות לסעודות השבת. הכיכרות של ליל שבת  ושל בוקר שבת הונחו כנראה על שולחן השבת, ובכל ארוחה נהגו לאכול כיכר אחת. מכאן שבסעודה השלישית נותרה רק כיכר אחת שאותה אכלו.

בגמרא (שבת קיז,ב) מצוטט רבי אבא כאומר, שבשבת "חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות", כיוון שכתוב בתורה שבשבת ירד "לחם משנה", כלומר, מנה כפולה. יכולנו להבין מדבריו של רבי אבא שיש לפרוס את שתי הכיכרות, בגלל השימוש במונח "לבצוע", אך רש"י מפרש שעלינו רק לברך על שתי הכיכרות, ולאכול רק אחת מהן בכל ארוחה. אומרים שהרב חיים סולובייצ'יק זצ"ל הסיק מכך, שאם המארח ברך על לחם המשנה, יצאו האורחים ידי חובתם גם אם הם לא אכלו ממנו. הוא השווה זאת למצוות הקידוש. כל מי ששמע קידוש יצא ידי חובתו, גם אם לא טעם מן היין (ראו כתב העת מסורה, כרך 4, עמ' 16). אך במשנה ברורה כתוב בפירוש שכולם חייבים להאזין לברכה ולטעום מלחם המשנה (קסז,עג).

הגמרא ממשיל ומביא את מנהגו של הרב כהנא, כפי שתועד על ידי הרב אשי, שהיה לוקח שתי כיכרות לחם אך פורס רק אחת מהן. בגמרא מוסבר מנהג זה בהתבסס על הפסוק "לקטו לחם משנה". בפסוק לא כתוב שהם בצעו את שתי הכיכרות, וברור שלא עשו זאת, כיוון שכך לא היו הכיכרות מספיקות לכל סעודות השבת. כתוב רק שהם ליקטו שתי כיכרות. לכן בשבת נהג הרב כהנא לקחת שתי כיכרות אך לפרוס רק אחת מהן.

בגמרא מסופר על מנהגו של רבי זירא, שבצע את כל "שירותיה" (משמעות המונח אינה ברורה. נוסח הגמרא ושמות החכמים משתנים בגרסאות שונות של התלמוד. הקורא המעוניין יוכל ללמוד עוד ממאמרו המחקרי של אחי, פרופ' יוסף תבורי, בקובץ שיצא לזכרו של ר' שמעון כץ). רש"י מפרש שרבי זירא בצע פיסת לחם גדולה שהספיקה לארוחה כולה. בגמרא מסבירים בהמשך מדוע אין המנהג נחשב לגרגרני.

לסיכום, בפירושו מסביר רש"י שכוונת הגמרא הייתה לומר, שכולם הסכימו על הנקודות הבאות: יש לברך על שתי הכיכרות ולבצוע רק כיכר אחת, והיה מנהג לבצוע פיסה גדולה במיוחד. הרשב"א (שם) מצטט את פרשנותו של רש"י לרבי זירא אך חולק עליה וטוען שמארח נדיב חייב לבצוע תמיד פיסות גדולות, לא רק בשבת. יתרה מזאת, מדוע עלתה בגמרא שאלת הגרגרנות אם המארח בצע פיסות גדולות כדי להביע נדיבות? הרשב"א הסביר שרבי זירא נהג לבצוע את כל הכיכרות שהונחו לפניו, ולכן נדרשו בגמרא לשאלה מדוע אין הדבר נחשב גרגרנות. אך הרשב"א אינו מספק הסבר לשאלה, מדוע יש לבצוע את כל הכיכרות. מנהג האר"י, על פי הקבלה, היה לפרוס תריסר חלות בכל סעודת שבת. הגאון מווילנה (שולחן ערוך, א"ח, רעד,א) דן בפרשנותו של רשב"א על מנהגו של הרב זירא וחיזק את אותה הפרשנות, ואכן מסופר (מעשה רב, קבג) שהגאון מווילנה נהג לפרוס שתי חלות בכל סעודה. עם זאת, פעם אחת הונחו לפניו חלות רבות והוא פרס את כולן. מסתבר כי הגאון סבר שרשב"א צדד בפריסת כל החלות בכל ארוחה.

אך רשב"א עצמו מציג תמונה שונה לחלוטין בשו"ת שלו (ז' תק"ל). הוא אומר שרבה (בגמרא שלנו כתוב רבי זירא) פרס שתי חלות (לא את כולן) בכל סעודה. הוא הסביר שמצוות שבת רבות מוכפלות (למשל, שתי הכבשים בקורבן השבת, "זכור ושמור" וכו'). לכן עלינו לפרוס מספר כפול של כיכרות מהרגיל. אך רשב"א מציין שמנהג זה לא יכול להיות מקביל לנהוג  בימי המן, אז היו חייבים לשמור את הכיכרות לסעודות הבאות. לכן הוא המליץ שנפעל על פי מנהגו של רבי כהנא (או רבי חינא, בגרסאות אחרות), לברך על לחם המשנה אך לבצוע  רק אחת משתי הכיכרות.

יוצא שלפי הרשבא, דעה אחת (של רבי כהנא או רבי הינא)  גורסת שיש לבצוע רק חלה אחת, דעה שנייה (של רבי זירא) גורסת שיש לבצוע שתי חלות, ודעה שלישית (כך הבין הגאון מווילנה את פרשנותו של הרשב"א למנהגו של רבי זירא) הגורסת שיש לפרוס את כל החלות.

במבט ראשון, נדמה שאין כל קשר בין דעתו של רבי זירא לבין המן. לפי זה  יש צורך בלחם משנה בכל סעודות השבת, כולל סעודה שלישית. אמנם לבני ישראל לא היו מספיק כיכרות כדי להניח לחם משנה גם בסעודה שלישית, אך אנו בכל זאת צריכים להניח לחם משנה. בשולחן ערוך (א"ח, כט,א) נפסק על כן שעלינו להניח לחם משנה גם בסעודה שלישית. למעשה, הרמ"א מצטט את עמדתו של אבודרהם, שפסק כי אם אדם אוכל יותר משלוש סעודות בשבת, עליו להניח לחם משנה בכולן.

מנגד, רבי כהנא (או רבי חינא) סבר שעלינו לבצוע רק חלה אחת בכל ארוחה, כפי שעשו בני ישראל. מכאן נובע, אם כן, שאין צורך בלחם משנה בסעודה שלישית, כיוון שבסעודה זו נותרה רק מנה אחת של מן. אולם, היו שטענו כי יש הבדל בין זכירת  המן ושחזור המן. לחם המשנה באה לזכור את המן, ובכל זאת עלינו להניח לחם משנה גם בסעודה שלישית. אמנם במדבר לא היה לבני ישראל לחם משנה בסעודתם השלישית, אך שני הכיכרות בארוחה זו מזכירים לנו את המן (ריטב"א, שבת קיז,ב). בטור ובבית יוסף (אורח חיים, רצא) מובאים מספר דעות  שחלקו על סברה זו.

נשאלת השאלה האם מחוייבות נשים במצוות לחם משנה. ככלל, נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן. אך רבנו תם (מובא בשו"ת של הרב מאיר מרוטנבורג, מהדורת פראג, ס.' תעג) סבר שכיוון שנשים נכללו בנס המן, חלה עליהן מצוות לחם משנה. הר"ן (שבת מד,א בעימוד הרי"ף)  מסכים עם רבנו תם שנשים מחוייבות בלחם משנה, אך מציע סיבה אחרת. כיוון שגברים ונשים מחוייבים במידה שווה בכל מצוות השבת, אין צורך לבסס את חובתן של הנשים בלחם משנה על כלילתן בנס המן. בכל אופן, נדמה שיש הסכמה גורפת על כך שנשים אינן פטורות מלחם משנה. במשנה ברורה (רצא,א) כתוב שנשים מחוייבות בגלל כלילתן בנס המן, ובערוך השולחן (אורח חיים, רעד,ד) כתוב שנשים מחוייבות בלחם משנה כיוון שכל מצוות השבת חלות באופן שווה על נשים ועל גברים.