לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי

יש קושי להתמודד עם השואה - בכל המובנים. אחת מדרכי ההתמודדות היא סילוק השואה מן התודעה. העלמת השואה מהתודעה הציבורית במודע או שלא במודע. בעולם יש תופעה של גויים מכחישי שואה, הם נכנסים לאינטרנט, מפיצים סיפורים שלא היו ולא נבראו על מנת להכחיש ולהשכיח.

להבדיל, גם בתוכנו, בעוונותינו הרבים, יש תופעה של הדחקת השואה, והעלמתהּ מן התודעה. כמובן, לא במובן ההיסטורי חלילה, אלא במובן הדתי והרוחני. אתייחס כאן לשלשה היבטים:

כשנוקטים בביטויי שואה: "אושוויץ", "מידאנק", או בעושי השואה: "נאצים", "יודנראט", כלפי תופעות אחרות, חמורות ככל שתהיינה - יש בזה משום גימוד השואה. אם כיום משתמשים בביטויי השואה לתאר תופעות טרוריסטיות, אזי בדורות הבאים רק ההיסטוריונים ידעו להבחין בין השואה לשאר מלחמות ישראל. הציבור בעתיד עלול לטעות ולחשוב ש"שואה" היא מושג כללי הבא לתאר אסון שקרה לעם ישראל, ואילו מלחמת העולם השניה היתה מלחמת שחרור או מאבק לחרות של העם הגרמני. יתרה מזאת, כשיהודים משתמשים כלפי יהודים בביטויים הלקוחים מעולם המושגים של השואה - הם מגמדים את השואה. בין אם מדובר בפרופ' לייבוביץ המנוח, שדיבר על "יודו-נאצים", ובין אם מדובר ביהודים, שבהפגנות נגד השוטרים צועקים "נאצים" - זה גימוד השואה (וגם אם השוטרים היכו, עוד אף שוטר לא הרג יהודי). בכל אלו יש גימוד השואה, גם אם כוונתם טובה ומגמתם לשם שמיים.

תופעה חמורה יותר ובעלת צורות שונות היא העלמת השואה - העלמה מהתודעה. אנו עומדים בפני השואה ואין לנו שום תשובה, זה אחד מניסיונותינו, "ואמונתך בלילות".

אנו ממשיכים לדבוק בקב"ה - "ברחנו ממך אליך", למרות שאין לנו שום הסבר. כאשר קורה אסון רח"ל, יש חוגים מסוימים או רבנים מסוימים שיש להם הסבר ותשובה. הם יודעים לענות, למשל, מדוע נהרגו מספר ילדים. בדרך כלל הסיבה היא חֶטאם של אחרים. תאר לעצמך - אילו היו אומרים לאותו רב: יש לפניך שתי תמונות - כאן נהרגו מליוני ילדים וכאן נהרגו עשרה. מה היה אומר: על עשרה יש לי תשובה ועל מליוני ילדים אין לי תשובה!?

אם הוא מוכן לומר שיש לו תשובה על עשרה ילדים פירושו של דבר שהוא סילק את השואה מהתודעה. אני לא מדבר על ההשלכות החינוכיות, שעלולות לנבוע מגישה זו: אם באמת יש תשובה, מחר בנך ישאל - מה היה שם, ולמה?

גם במחנה הדתי-לאומי, הרואה את תחיית ישראל בארצו כחלק מהתהליך הגאולי, יש המתעלמים מן השואה ומדחיקים אותה. טיעונים מוכרים דוגמת: "תהליך הגאולה התחיל מימי עליית תלמידי הגר"א ונמשך עד ימינו כ'איילת השחר'" - מתעלמים, למעשה, מן השואה. האם הגאולה באה לידי ביטוי רק בפריחתה של ארץ ישראל ובמידת ריבוֹנוּתנוּ עליה? ומה עִם עַם ישראל?! האם הקורה בעם ישראל איננו קשור במושג הגאולה? חורבן כזה של עם ישראל לא היה מאז ומקדם. האם חורבן זה משתבץ במהלך הגאולי?! ראיית התהליך הגאולי כתהליך רציף, מוסיף והולך, כמוה כהתעלמות מן השואה.

לפני שנים ספורות (תשנ"ו) במהלך סימפוזיון, נשאלה שאלה: "האם עדיין אפשר לומר 'ראשית צמיחת גאולתנו' (על מדינת ישראל) לאחר שמסרו ארבע ערים לפלשתינאים במסגרת הסכם אוסלו?" קם רב ממנהיגי הציונות הדתית ואמר "קל וחומר - אם לפני שבעים שנה הרב קוק קורא באיגרותיו למדינת ישראל 'ראשית צמיחת גאולתנו' - אז כל שכן עכשיו". ואני בשאלתי: כל שכן?! הלא בינתיים העולם חרב! הנורא מכל קרה!

זו גם דרך של התעלמות מן השואה, הנובעת מחוסר יכולת אנושית להתמודד עם תופעת השואה.

נאמרו בשעתם דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: יש שטענו שהשואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. כל אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

הגמרא אומרת "קושטא קאי - שיקרא לא קאי". טיעון שִקרי לא יחזיק מעמד. לכן טיעונים מסוג זה חמורים פחות בעיני. אבל ראיה היסטורית ודתית המעלימה את השואה, מדחיקה אותה ומסלקת אותה מן התודעה חמורה פי כמה.

נקודה שלישית שברצוני לעמוד עליה קשורה ביסוד עבודת ה' בזמן הזה. בעל "חובות הלבבות" פיתח את יסוד עבודת ה' על הכרת הטוב.

דרשנים ורבנים בני זמננו מציגים עדיין את הכרת הטוב כיסוד עבודת א-להים. והשאלה שעומדת בפנינו בימים אלו היא האם אחרי החורבן הנורא שעבר על עם ישראל בשואה, אפשר לומר שעבודת הא-להים שלנו בנויה על הכרת הטוב?

האם יהודים שאיבדו לא רק את הוריהם אלא גם את נשיהם וילדיהם יכולים לעבוד את ה' על בסיס הכרת הטוב?

האם יהודים שתפקידם היה להוציא את השרופים והמתים מכבשני אושוויץ יכולים לעבוד את ה' כשההכרה העומדת בבסיס העבודה היא הכרת הטוב?

בשום פנים ואופן - לא!

אצל יהודים אלו העיקר הוא "הן יקטלני - לו אייחל".

אומרת הגמרא:

"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'. אתו אינהו ואמרו: אדרבה! זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפיים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
(יומא סט:)

עבודת ה' חייבת להיות בנויה על אמת ולא על כזב וחנופה. לכן אם הנביאים לא חשו שהמילה "נורא" מתארת את הקב"ה, הם לא אמרו כך, למרות שזה שינוי מלשון התורה.

כך גם בענייננו. אי אפשר לבסס את עבודת השם שלנו על יסוד הכרת הטוב בתקופה זו, שבה אירע החורבן הגדול ביותר בתולדות העם היהודי.

כך אומר בעל "חובות הלבבות":

"כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואמר: אלוקי הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ועוזך וגדולתך הוריתני. אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך. דומה למה שאמר איוב: 'הן יקטלני לו איחל', ועל עניין הזה רמז החכם באומרו 'צרור המור דודי לי ובין שדי ילין' ואמרו רבותינו ז"ל דרך הדרש: אף על פי שמיצר לי ומימר לי - בין שדי ילין".

במדרגה האחרונה של חובות הלבבות, "שער אהבת ה' ", מבסס רבנו בחיי את אהבת ה', לא על הכרת הטוב, אלא על אמונה למרות הסתר הפנים.

זה גם פירוש הפסוק "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי". הכוונה לא רק לשעשוע של לימוד תורה, ל"לומדות". הכוונה היא לדביקות בקב"ה. איך להסביר את הדביקות - אנו לא יודעים, אבל הדביקות היא שורשית.

אומרת המשנה בסוטה:

"בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. שנאמר 'הן יקטלני לו איחל' ".

ועל כך אומרת הגמרא (לא.) שיש לפרש את הפסוק על פי הקרי "לו איחל" (ב-וא"ו). כלומר, לא יעלה על הדעת שפירוש הפסוק הוא - למרות שיקטלני לא איחל לקב"ה. ההכרה היא שאין ממי לברוח ואין לאן לברוח. ברחנו ממך - אליך.

לפסוק "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי" יש מובן יותר רחב. כנסת ישראל אומרת: "איך יכולה הייתי להחזיק מעמד בלי ה' ". איך אדם יכול להחזיק מעמד בלי הקב"ה? דווקא משום שעבר ניסיון כזה. בלי הקב"ה אין לאדם יכולת התמודדות. על כל אדם לשאול את עצמו: מה אתה עושה? מה אתה מחפש בעולם? מה יש לך עוד? על מה אתה נלחם? האם החינוך היום אנושי ומוסרי יותר מזה שהיה לפני שישים שנה? באירופה היתה התרבות המודרנית ביותר, ובכל זאת קרה מה שקרה, והעולם שתק.

אין לנו הסבר, אין לנו תשובה, אין לנו פירוש, ובכל זאת אנו ממשיכים ללכת בדרך האמונה למרות כל הספקות והקשיים.

"'צרור המור דודי לי בין שדי ילין' - אף על פי שמיצר לי ומימר לי - בין שדי ילין". (שבת פח:)