להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

שתי מזימות

נוסח "על הניסים", שאותו אנו מוסיפים לתפילת שמונה-עשרה ולברכת המזון בימי החנוכה, פותח בתיאור מזימתה של "מלכות יוון הרשעה", כשעמדה על עם ישראל, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

למרות ההקבלה הבולטת בין שתי המזימות, יש ביניהן הבדל במושא המזימה – התורה לעומת המצוות, וכן בצורת הפעולה: הכפייה על המצוות מתוארת בלשון "להעבירם", המשדרת נימת כוח ואלימות, ואילו איסור לימוד התורה מתואר במונח "השכחה", המתפרש ככפייה לא כוחנית, ללא אלימות או הפעלת כוח.

בפרפרזה הלכתית, ניתן לדמות את ההבדל שבין הכפייה על המצוות לבין הכפייה על לימוד התורה להבדל שבין אונס לפיתוי: היוונים כפו על היהודים שלא לשמור שבת, הכריחום שלא למול את בניהם ומנעו מהם לקדש חודשים – "להעבירם מחוקי רצונך"; ובמקביל פעלו לנתק את הזיקה הקיומית שבין עם ישראל לתורת ישראל באמצעות הצבת אלטרנטיבה תרבותית, שתגרום – ללא כפייה כוחנית – לאיבוד הידיעה התורנית והשאיפה אליה בקרב כנסת ישראל.

 

האיום על כנסת ישראל

לאור ביאור ההבדל שבין "להשכיחם תורתך" ובין "להעבירם מחוקי רצונך", יכולים אנו לשאול שאלה מעניינת: איזה משני המהלכים פוגע יותר בכנסת ישראל, ומאיים יותר על עתידה?

מחד גיסא, ברור שהכפייה הכוחנית והאלימה היא מסוכנת ביותר. די להעיף מבט על תולדות האומה כדי להבחין שהתקופות שנחשבות לתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה הארוכה של עמנו הן תקופות של "להעבירם מחוקי רצונך": אינקוויזיציה, גזירות שמד והעלאה על המוקד. בלבו של כל יהודי שהפנים את תולדות עמו, מקוננת תחושה שכפייה כזו היא קשה מנשוא, שכן האדם אינו יכול להתמודד עמה במישור הפיסי כלל.

אמנם, במציאות התרבותית המודרנית, נראה שדווקא המזימה של "להשכיחם תורתך" היא מסוכנת ומאיימת יותר, הן בגלות והן בארץ. ייתכן כי דווקא כאשר אנו יושבים לבטח בארצנו גובר החשש לשכחת התורה. ואמנם משה רבנו, בדבריו לבני ישראל לפני מותו, מדגיש את החשש לשכחת ה' דווקא לאור הכניסה לארץ:

"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"            (דברים ו', י-יב).

 

הכניסה לארץ

ישנן שלוש סיבות לכך, שחששו של משה לניתוק בין עם ישראל לא-לוהיו, מתעורר דווקא לאור ההתנחלות בארץ. ראשית, חייהם של בני ישראל במדבר התאפיינו בתלות מוחלטת בקב"ה ובנוכחות שכינה בולטת על כל צעד ושעל.

המעבר מהנהגה זו, של המן והבאר, עמוד האש ועמוד הענן, להנהגה הטבעית עם הכניסה לארץ – עלול לגרום לשבר אמוני. אותו הדור – שהתרגל לליווי הקב"ה "כנשר יעיר קנו", לכשינחת בבת-אחת למציאות של שכינה מסתתרת וחבויה – עלול לפרש בטעות את ירידת השכינה למסתור כהיעלמות מוחלטת.

פרט לנימוק זה, המיוחד לדור המדבר, מעוררת הכניסה לארץ ישראל שני חששות נוספים, המתעוררים בימינו ביתר שאת. יסוד הסכנה הטמונה בכניסה לארץ היא העובדה, שעליה עומדת התורה, שנחלת הארץ כרוכה בפריחה ובשגשוג כלכלי.

בעקבות הצלחותיו, עלול האדם לשכוח כי הקב"ה הוא שנותן לו כוח לעשות חיל, ולשגות בהרהורים כאילו כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה. ברמה האישית או ברמה הלאומית – במיוחד בחברה המודרנית, נדמה לאדם שהוא מסתדר בכוחות עצמו, המודעות לתלותו בקב"ה דועכת, ואשליית יכולתו העצמית תופסת תאוצה. משה רבנו, בשירת האזינו, מתאר תופעה זו במילים הידועות "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים ל"ב, טו).

הסכנה השנייה הטמונה במעבר לחיים טבעיים בארץ ישראל, נרמזת ע"י חז"ל במאמרם, "לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה" (תנחומא בשלח, כ').

כאשר בני ישראל נכנסו לארץ, לאחר שהתרגלו לכך שכל צרכיהם ניתנים להם מן השמיים, ועמוד הענן מיישר לפניהם את ההרים והגאיות, עלולה היתה להתפתח שחיקה טבעית, הגורמת להתרחקות מחיי תורה ויראת שמים. כאן אין הכוונה לאידיאולוגיה מודעת של "כוחי ועוצם ידי", אלא לתהליך טבעי, המתרחש כאשר העיסוקים מתרבים והראש מתמלא בדברים שונים ומשונים, שעלול לגרום להתנתקות מהקשר החי לקב"ה ולתורתו.

בהקשר זה, מזימת "להשכיחם תורתך" אינה מכוונת להעביר את האדם במודע על דתו, אלא להפוך אותו ליהודי דתי הממשיך לשמור מצוות, אך הולך ומתרחק – מתוך חוסר תשומת לב, חוסר זמן וטרדות היום-יום – מזיקתו לעולם התורה.

המשנה באבות אומרת, ש"כל השוכח דבר אחד ממשנתו – מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" (משנה אבות ג', ח). כוונת המשנה אינה לשכחה סתם, המהווה מקור למפח-נפש ללומד המבקש לראות ברכה בעמלו, אלא לשכחה הבאה מתוך ריחוק וחוסר זיקה מספקת.

השכחה הטבעית אמנם נפוצה וכואבת, ואף על משה רבנו כותב המדרש שהתורה ניתנה לו מה' במתנה, לאחר שבתום ארבעים הימים ששהה בראש ההר הרגיש כי הוא שוכח את כל מה שלמד, אולם ברור שלא בשכחה כזו דנה המשנה.

בהמשך מסבירה המשנה, שאין הכוונה למי ש"תקפה עליו משנתו", אלא למי ש"יושב ומסירה מלבו". רבנו יונה, בפירושו למשנה זו, מסביר שכוונת המשנה היא לאדם הנותר אדיש לכך שהוא הולך ושוכח את תורתו.

הוא רואה שהימים חולפים, הוא מרגיש שקמעא קמעא הוא הולך ומתרחק מבית המדרש – אך אינו עושה דבר כדי להשיב ימיו כקדם. מדי פעם הוא נזכר בחוויות הנעימות ובימים היפים שבהם שהה בין כתלי בית המדרש, אך באופן כללי הוא הולך ושוקע – ונותר אדיש.

לפי פירושו של רבנו יונה, המסר העולה מהמשנה הוא חד-משמעי: "זיכרון" שאינו פעיל, שאינו מבוסס על קשר נפשי וזיקה קיומית – נחשב "יושב ומסירם מלבו". הקשר לבית המדרש ולעולם התורה צריך להיות חי, תוסס ויוצר.

 

שמירת הזיקה לתורה

כעת נוכל לשוב לשאלה שפתחנו בה: מהי המזימה הקשה יותר, "להשכיחם תורתך" או "להעבירם מחוקי רצונך"? אכן, ישנן תקופות שמד, בהן נדרש האדם לגבורה, מסירות נפש וקידוש השם בחייו ממש; אולם ישנן גם תקופות – והעידן המודרני ביניהן – בהן הסכנה האורבת היא דווקא סכנת השגרה, האפרוריות והשכחה.

עוד במאה הקודמת היו מקומות, כדוגמת גרמניה הנאצית או רוסיה הקומוניסטית, בהם נאלצו היהודים להתמודד עם סכנה איומה של "להעבירם מחוקי רצונך"; אולם בעולם המערבי המודרני, האיום הגדול יותר הוא דווקא מזימת "להשכיחם תורתך".

התרבות המערבית מתאפיינת בתודעה של האדרת האדם ושקיעה בענייני העולם הזה, ובמקביל התעלמות מהקב"ה ומהטרקלין המצוי בסופו של הפרוזדור שבו אנו חיים.

במישור הלאומי, סכנה זו משתקפת בתהליך החילון של מאתיים השנים האחרונות; אולם למרבה הצער, הסכנה המדוברת מחלחלת לא פעם גם לתוך בית המדרש, ובמיוחד פוקדת את אלו שסיימו את לימודיהם בו.

קטן יחסית הסיכוי שתלמיד העוזב את הישיבה ייתקל בסכנת "להעבירם מחוקי רצונך". מאידך, סביר להניח, וכמעט בלתי-נמנע, שהוא ייאלץ להתמודד עם "להשכיחם תורתך". במשימת החינוך לשמירה על המצוות נוחל עולם הישיבות הצלחה רבתי.

אמנם ישנם, בשולי המחנה, כאלו הנוטים מדרך הישר; אך באופן כללי, הרוב המכריע של בוגרי הישיבות בדורנו ממשיכים גם לאחר יציאתם מהישיבה לנהל אורח חיים דתי, תוך שמירה – מי פחות ומי יותר – על חוקי ההלכה.

עם זאת, עלינו להודות שהצלחת ישיבותינו בהנחלת הקשר החי לתורה היא קטנה בהרבה. למרות שרוב בוגרי הישיבות מודעים לעובדה הערטילאית שטוב ורצוי ללמוד תורה, המציאות המצערת היא, שרק חלק קטן מהם מסיקים מכך את המסקנות האופרטיביות המתאימות.

במידה מועטת קיימת מגמה של "וישמן ישֻרון ויבעט" – אובדן הפרופורציות, ברמת ההצהרה ההשקפתית, שבין לימוד התורה לעיסוקי היום-יום; אך שכיחה למדי נטייה של ריחוק וניתוק, שקיעה בתחומים אחרים – חיוביים כשלעצמם – והתייבשות הקשר החי והתוסס לתורה וללימודה.

הבעיה שעמדתי עליה מתעוררת לאחר עזיבת הישיבה, אך כדי לפתור אותה צריך האדם לבנות את עצמו בשנות שהותו בישיבה. עליו להעמיק את מושרשותו בתורה, ולדאוג לכך שגם בשעה שהוא עוסק בדברים אחרים – כל מעשיו יהיו לשם שמיים, והקשר שבינו ובין התורה לא יתנתק.

לשם השגת מטרה זו, ישנה חשיבות מיוחדת לעיסוק בתורה, בניגוד לקיום המצוות גרידא, שכן עוצמתו של לימוד התורה ויכולתו להשפיע על אישיותו של האדם גדולות יותר מעוצמתן של המצוות ומיכולתן להשיג את אותה מטרה.

"כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו', כג) – הנרות הם חשובים, אך עוצמתו היקפו של האור גדולים יותר לאין ערוך. דווקא מתוך הידוק הקשר לאור עצמו – לתורה המפיצה אור עיוני וקיומי – בשנות הלימוד בישיבה, נצליח לחזק את זיקתנו לעולם המצוות, ונישאר קשורים לתורה וללימודה גם מחוץ לכתלי בית המדרש.