דילוג לתוכן העיקרי

להשיאו אישה

קובץ טקסט
 
מהות החובה
אחת מן החובות שיש לאב כלפי בנו הוא היא 'להשיאו אישה'. הגמרא מבררת את גדריה של חובה זו (קידושין ל:)
להשיאו אשה. מנלן? דכתיב: 'קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים.'
הפסוק אותו מצטט הגמרא לקוח מדברי ירמיהו הנביא לגולי יהודה. הנביא מחזק את הגולים ומפציר בהם להמשיך לפרות ולשגשג גם בגולה. תנאי הכרחי לשגשוג זה הוא כמובן נשיאת נשים והקפדה כי גם הצאצאים ימשיכו לשאת נשים. במילים אחרות, החובה להשיא אישה היא ביטוי מסוים של מצוות פרו ורבו.
השאלה באיזו מידה השאת הילדים והבאת הנכדים לעולם היא חלק ממצוות פריה ורביה נידונה בסוגיה ביבמות סב ע"א. שם נחלקו רב הונא ורבי יוחנן, האם כדי לקיים את מצוות פרו ורבו על האדם להגיע למציאות שבה ילדיו מביאים נכדים לעולם או שהחובה פגה עם הבאתם של הילדים. האמוראים מביאים הוכחות שונות לדבריהם, כאשר אחת מן הוכחות היא הוכחה הבאה (שם):
מיתיבי: בני בנים הרי הם כבנים, מת אחד מהם או שנמצא סריס - לא קיים פריה ורביה; תיובתא דרב הונא!
ע"פ התפיסה הלכתית לאדם יש קשר מובהק עם נכדיו 'בני בנים הרי הם כבנים' , ולכן קיום מצוות פריה ורבייה לא מסתיים עם הבאת ילדים לעולם אלא כאשר מגיעים הנכדים לעולם. וכך התקבלו גם הדברים להלכה להלכה (ראה בשו"ע אהע"ז סימן א סעיף ו). לפי זה, כאשר אדם דואג לכך שילדיו יקימו משפחות הוא ממשיך לקיים את מצוות פרייה ורבייה שלו.
 
כיצד אדם מקיים חובה זו ?
אם נחזור לדברי הגמרא בקידושין, החובה של אב כלפי ילדיו משתנה כאשר הצאצא הוא בן או בת. אצל הבן החובה היא לדאוג לשידוך עצמו, ואילו אצל הבת החובה היא לדאוג לנדוניה. ההסבר לכך מבוסס כנראה  על האופן בו ראו חכמים את יצירת הקשר הזוגי – יוזם הקשר הוא הגבר ואילו האישה היא זו המתרצה לו. בימינו חלוקת תפקידים זו אינה חדה; פעמים שהאישה יוזמת בעצמה את הקשר, וגם אם היא לא יוזמת בכוחות עצמה את הקשר, האישה תופסת את עצמה 'כיוזמת' וכשווה לגבר בתהליכי יצירת הקשר. לכן נראה, כי אדם שרוצה לקיים את מצווה פרו ורבו לא יכול להסתפק רק בדאגה לנדוניה של בתו אלא גם בדאגה לשידוך עצמו.
 
ומה קורה כאשר הילד מסרב לשידוך ?
הסיפור המכונן ממנו ניתן ללמוד רבות על ענייני שידוכים, הוא סיפורו של יצחק אבינו. יצחק מקבל את השידוכים שמציע לו עבד אביו אליעזר. האמון הגדול שנותן יצחק באליעזר 'השדכן' מתגלה לבסוף כהחלטה נכונה וראויה (בראשית כד) :
(סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
(סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:
רק לאחר שרבקה מגיעה לאהל, ושניהם מתחילים לחיות את חייהם יחידיו, מגלה יצחק 'אהבתו' הגדולה. אהבה כה גדולה שבא לידי ביטוי במילוי החלל שהיה ליצחק לאחר מות אמו הגדולה, שרה. סיפור נפלא זה, הוא סיפור שבו הכל הולך ע"פ הספר. הקשר בין ילדים להוריהם הוא קשר טוב; הילד מוכן לשמו בקול אביו האלמן והסוף הוא סוף טוב. אולם מה קורה כאשר מתגלה פער בנושא זה של שידוכים והבן אינו רוצה לשמוע בקול אביו ?
*
אודות ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה מבלתי רשותו ובטרם נשבע עליו כבר מסר מודעא בפני עדים לבטל שבועתו באומרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת בעבורו למקום פלוני אם מאן ימאן מלישבע לו על הדבר הזה. והנה ראובן קדש שוב אשה אחת בלי רשות אביו ובין קידושין וכניס' צוה לו אביו לבלתי יכנוס ומאותה האשה אשר קדש ראובן היה כבר נטען ונחשד עליה אך לא על ידי מנעלים הפוכי' ורוק למעלה מן הכילה וכל הנז' בתלמוד ע"כ תוכן הענין.  
השאלה שלפנינו הובאה לפני רבי יוסף קולון, מראשוני אשכנז (שות מהרי"ק סימן קסו). השאלה עוסקת בבן שנשבע לאביו כי לא ישא אישה ללא רשותו, ועם הזמן התברר כי ברצונו לישא אישה שלא בטוח כי אביו 'יאשר' אותה. אותו בחור כבר קידש את האישה אולם טרם כנס אותה, ועתה הוא בא לשאול את מהרי"ק כיצד עליו לנהוג בהתחשב בשבועה ובמכלול השיקולים.
עיקר תשובתו של המהרי"ק עוסקת בהלכות שבועות, אולם כדי לברר את סוגיה זו מגיע המהרי"ק לדון בשאלה העקרונית – האם מוטלת על הבן לשמוע בקול אביו בנושא שידוכין?
ואשר נסתפקת אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן לע"ד נראה שאם היא אשה ההוגגת /ההוגנת/ לו שאין כח ביד האב למחות ביד הבן.
חדא דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב, וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי, כל שכן הכא שהוא דבר השייך בצער' דגופא להניח דאשה /האשה/ אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו, וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה.
תשובת המהרי"ק ברורה – במידה וההורים רוצים להשיא את הילד עם איש שאינו תואם את סגננו אין לו חובה להקשיב לקולם! זאת משום שהדבר נחשב לו כ'צער דגופא' שלגביו כבר קיימת קביעתם של חכמים,  כי בעניינים בהם ציווי ההורה מסב צער לילד אין חובה לשמוע בקולם (קידושין לב.). עוד ממשיך המהרי"ק ומוסיף כי כפיית שידוך כנגד רצון המשודך היא 'כמצוה לעבור על דברי תורה', שכן 'אסור לאדם לקדש איש עד שיראנה' (קידושין מא.). כאשר ישנה התנגשות בין רצון ההורים לרצון הילד בנושא שידוכים, טובת הילד או טובת הזיוג גוברת[1]  ועל הילדים 'המשודכים' ללכת אחר נטיית ליבם[2].
דבריו של המהרי"ק הבאו להלכה ברמ"א יו"ד סימן רמ, אולם יש מרבותינו האחרונים שהתבלטו באיזו מידה יש ללכת אחר נטיית ליבם של הילדים כנגד דעת ההורים. למשל הרב וואזנר בשו"ת שבט הלוי כותב (חלק ב סימן קיא):
והוא חידוש בעיני וצ"ע, וכל פעם שבא שאלה כזאת לפנינו אני מחמיץ הדין וממתין אולי יראה הבן צדקת האב אם הוא טוען כבוד משפחה ואעפ"י דהדין עם הבן, אם אין פסול מעיקר הדין, ודו"ק.
הרב וואזנר מציג פרקטיקה מעניינת – אע"פ שהנחיית המהרי"ק והרמ"א הוא לשמוע לנטיית ליבו של הילד, טוב לחכות קצת זמן 'להחמיץ את הדין' ולראות מהי מגמת הדברים ולא להחיש את ההכרעה.
כבוד המשפחה
ואמנם, יש מן האחרונים שבמפורש הגבילו מאוד את שיטת  המהריק. כך למשל הנצי"ב מוואלוזין, בשו"ת משיב דבר (חלק ב', סימן נ):
נראה דהא דאיתא ביו"ד (סי' ר"מ סכ"ה) 'וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה, א"צ הבן לשמוע אל האב', זה אינו אלא באופן שאין באשה שחפץ בה בזיון וצער לאב, אבל ביש בזיון – אסור לישאנה:
הפסק לפיו הבן צריך ללכת אחר נטיית ליבו הוא כאשר הדבר לא גורם בזיון להורה, שכן נשיאת אישה הגורמת להורה תחושה של בזיון שקולה לדעת הנציב – למי שמקלל את אביו ואמו שעליו אמרה התורה שהוא ארור.
ואולם, לכאורה מדבריו המהרי"ק שהבאנו לעיל משתמע כי כאשר הבן נשא את האישה הוא גרם למשפחות צער רב, שכן לאב היו שמועות רעות מאוד אודות הכלה. האם שמועות אלו היו בבחינת 'בזיון לאב'? קשה לדעת מתוך לשון השאלה, וכן מדובר בהגדרה 'נזילה'. אולם על כל פנים, לפי דברי הנצי"ב, אם ההורים מתנגדים באופן אקטיבי לשידוך אותו רוצה הבן, עליו לוותר על שידוך זה.
במציאות של ימנו נושא 'כבוד המשפחה' הוא נושא טעון. בניגוד לעולם בדורות עברו, בו לשמה של המשפחה היה משמעות רבה, כיום אנשים נוטים להמעיט ב'כבוד המשפחה' וללכת 'אחרי הלב'. האם במציאות שלנו ניתן לומר שכאשר ילד משתדך עם בן זוג שגורם להוריו אי נחת ותחושה של פחיתות הוא עובר על 'ארור' שבתורה? כנראה שהתשובה היא שלילית. הסיבה לכך היא המשקל הנמוך יחסית שאנחנו מייחסים כיום לנושאי 'משפחה', לעומת כישוריו האישים ואישיותו של המועמד לנישואין.
עם זאת יש לזכור שבמידה והבן בחר שלא לשמוע ולהוריו, הוא עלול פעמים רבות לשלם על כך מחיר של פגיעה ויצירת תחושת 'פחיתות'. במקרים קיצוניים יותר הוא עלול גם לגרום להינתק מהוריו – צעד שיש לו כמובן השלכות ומחירים הן ברמה הנפשית והן ברמה הגשמית.
 
[1] לענ"ד זאת הדרך הפשוטה להבין את דברי המהרי"ק, אולם החזו"א (קידושין סימן קמח) הבין את הדברים באופן שונה. הנחת היסוד של החזו"א שרצון האב תמיד עדיף על רצון הילד, אולם יש מקרים בהם האב צריך לוותר על רצונו כדי לאפשר את טובת הילד. במילים אחרות אין כאן העדפה של רצון הילד על רצון האב אלא דרישה מהאב לבטל רצונו.
[2] דברים חריפים יותר, ניתן למצוא אצל בספר חסידים. לדידו גם אם ההורים רוצים להשיא לבן אישה כדי שלא יחטא, אולם הבן איננו חפץ בה, הדבר נחשב להורים 'כחטא' (ספר חסידים (מרגליות) סימן תקסב): 'האב המצוה לבנו לקחת בת בנו או בת בתו והוא אינו חפץ בה וירא אם יקחנה שישנא אותה או ירא שמא לא יוכל להתאפק מלחטוא בנשים מוטב שלא ישאנה. ואם יכול להתאפק מלחטוא בנשים אף על פי שישנא אותה הרי עושה דבר גדול בשביל אביו ואמו ואביו ואמו חוטאים שדוחקים אותו ליקח אשה שאינו אוהב אותה. ואם יודע האב שהוא עצב מאד וידע האב שאם מצוה לבנו לעשות לא ימנע מלעשות, חוטא האב שדוחקו לעשות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)