להורות לפניו גושנה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"ואת יהודה שלח לפניו ... להורות לפניו גושנה" / הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת ויגש

למרות שמחתו של יעקב לשמוע שיוסף חי, היו בלבו חששות לגבי הירידה למצרים. למעשה, הקב"ה עצמו היה צריך להרגיע את חששותיו: "אל תירא מרדה מצרימה" (מ"ו, ג). מדוע יעקב פחד? אחת האפשרויות היא כי חששו נבע מהעובדה שקיום המצוות בחוץ לארץ אינו דומה לקיומן בארץ ישראל. לפי המדרש, המצוות חלו בזמן האבות רק בארץ ישראל; עזיבת ארץ ישראל הייתה קרבן גדול מצדו של יעקב, וממילא הפחד שלו מובן.

ואולם, מעשיו של יעקב מרמזים על מקור אחר של דאגות. כשיעקב מתכונן לקראת הירידה מצרימה, התורה מציינת "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה" (מ"ו, כח). מה ניסה יעקב להשיג בשליחת יהודה לפניו? ניתן היה להציע שיהודה נשלח להכין מקום להשתכן בו, מגורים פיזיים. זהו ההסבר הראשון שאותו מצטט רש"י (ראה שם ד"ה "להורות"), המבוסס על תרגום אונקלוס (הסבר זה מופיע גם במדרש רבה צ"ה, ג). על פי פירוש זה עדיין יש מקום לשאול מדוע היה יעקב מודאג - הלא יוסף הבטיח שידאג לכל מחסורם?

בשל קושי זה, נראה כי יעקב חשב על משהו אחר כששלח את יהודה לפניו. ישנו הסבר נוסף, המובא ברש"י (ד"ה "לפניו") בשם הדעה השנייה המופיעה במדרש רבה שהוזכר לעיל. לפי גישה זו נשלח יהודה "לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה". יעקב רצה שהיסודות הרוחניים יינטעו עוד לפני הגעתו למצרים. הוא לא רצה לארגן את לימוד התורה במקום בשעת הגעתו, אלא העדיף לכונן את מערכת הלימוד לפני שהוא ומשפחתו יגיעו.

לפי דעה זו היה יעקב מודאג ממצבם הרוחני של צאצאיו במצרים. הוא ידע שנכדיו יגדלו בחברה זרה ומנוכרת, כזו שיש לה תרבות חזקה ומושכת משלה, ולכן רצה להיות בטוח שהם ישמרו על זהותם הייחודית. יוסף , בניגוד ליעקב, לא היה מודע לחשש זה; לאחר שנטמע בחברה המצרית לחלוטין והחזיק בה מעמד במשך עשרים ושתיים שנים, אפשר שלא הבין עד כמה מפתה חברה זו.

ובהקשר זה ניתן לשאול שאלה נוספת: מדוע רצה יעקב לגור בגושן? האם רצונו לשמור על הפרדה מהמצרים היה רק בשל הרצון להימנע מלפגוע במצרים בגלל היות משפחתו משפחה של רועי צאן? או שמא רצה שמשפחתו תתרחק מהחברה המצרית, והשימוש בצאן היה תירוץ בלבד? נראה שיעקב, בניגוד ליוסף, רצה להישאר בשולי החברה. יעקב היה מודאג בדבר יכולתם של צאצאיו להמשיך לשמור על זהותם הייחודית ועל קרבתם לקב"ה, וניסה להבטיח את אלו באמצעות שמירת מרחק מה מהחברה המצרית ובאמצעות הקמת מערכת חינוך עצמאית.

ישנו גורם נוסף שהיה על יעקב לקחת בחשבון כשהקים מערכת חינוך במצרים: מצד אחד, הוא רצה, והיה חייב, שהחינוך הדתי של צאצאיו בארץ מצרים יהיה חזק. על מנת לשמור על המשכיות, יצטרך חינוך כזה לכלול את כל המרכיבים שהוא העביר לילדיו. מצד שני, החוויה הדתית של ממשיכיו חייבת להיות בלתי מושלמת. מאחר שהם מחוץ לארץ ישראל, מוכרח להיות חיסרון מוחשי בהתפתחותם כקהילה תורנית. צריכה להיות כמיהה ושקיקה לאידיאל , לחזרה לישראל. יעקב קיבל את עובדת היותם בגלות, ואת הצורך לבנות "קהילת גולים" חזקה. אך בכל מקרה, עליהם להכיר בעובדה שהם בגלות. אפילו "קהילת התפוצות" הטובה ביותר צריכה עדיין להיות קהילה בגלות, לא כזו שמרגישה בנוח וחיה בהשלמה, כאילו הגיעה לאידיאל הדתי.

בגלות הנוכחית, השתנתה תחושה זו במהלך שלבים שונים. ברוב אלפיים שנות הגלות, לא אפשרו לנו האומות שלארצן הוגלינו להרגיש נוח. כשיהודים נהגו לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הם התכוונו לכך באמת. הם באמת האמינו שהחזרה לישראל תהיה טובה באופן מהותי מקיומם בגלות. לצערנו, בחברות מערביות, במקומות שהיהודים יותר רצויים, תחושה זו חסרה לפעמים. אפילו כשאיננו חשים נרדפים, עלינו להרגיש שהחיים הדתיים שלנו אינם מושלמים בגלות. באמריקה של היום, ישנם הרבה יהודים שומרי מצוות שאיבדו את התחושה שהם בגלות. הם מגיעים לרמות של נוחות המביאות להרגשה של בית, הרגשה שאינה משאירה להם הרבה מקום לכמיהה לעתיד טוב יותר בישראל.

לסיכום, יעקב שלח את יהודה לפניו כדי שידאג למקומות לימוד שיספקו חינוך יהודי מוצק לילדים שיגדלו בחברה המצרית. הדבר יעניק להם ערכי תורה מוצקים וזהות יהודית חזקה. הם גם ילמדו שהקהילה שלהם במצרים אינה קהילה אידיאלית, ושעליהם לשאוף לחזור ולבנות קהילה יהודית אמיתית בארץ ישראל. דברים אלו נכונים כלפי כל קהילה בתפוצות. עליה לפתח קהילה תורנית רצינית, אבל להפנים את ההכרה שהקהילה התורנית האידיאלית יכולה להיבנות רק בארץ ישראל.

משמעות קיומית. גם נושא זה זוקק דיון לגופו והוא אינו מטופל בשיעור זה.