דילוג לתוכן העיקרי

לא תשים דמים בביתך | 2

קובץ טקסט

"לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (חלק ב')

בשיעור הקודם בחנו את היחס שבין שתי המצוות המחייבות אדם לסלק מבנים וחפצים מסוכנים מרשותו: מצות הלא-תעשה "לא תשים דמים בביתך" ומצות העשה לבנות מעקה. בשיעור שלפנינו נחקור נקודה נוספת באופיו של האיסור המקיף הזה.

חיובים המוטלים על האדם

על פניו נראה שהאיסור הוא איסור אישי - התורה קובעת איסור על האדם להחזיק אצלו חפצים מסוכנים העלולים להביא לסיכון חיים. לפיכך, המצווה הזו קרובה מבחינת אופייה לכל שאר החיובים האישיים בהלכה, כגון אכילת מצה, ישיבה בסוכה או הנחת תפילין. הדינים המחייבים את המזיק בפיצוי הניזק על הנזק שנגרם מאותם חפצים מסוכנים יהיו זהים לשאר דיני תשלומי הנזק במסכת בבא קמא, ולאיסור שאנו דנים בו לא תהיה משמעות ממונית בהקשר זה. רוצה לומר, למצוות "לא תשים" אין שום השלכה על הלכות נזקי ממון, אלא היא דין הלכתי עצמאי שלא לסכן אנשים אחרים. ככזו היא שייכת לעולם של "יורה דעה", ביחד שאר האיסורים האישיים ("מצוות שבגופו") שאינם גוררים חיוב ממוני כלשהו. האחריות הממונית של הבעלים על הנזקים והתקלות שייגרמו מן החפצים האלה איננה נובעת מגדרי המצווה הזו, אלא מתוך עולם הלכות הנזקים שבמסכת בבא קמא.

מצווה שבין אדם לציבור

אף על פי כן, מכמה מקורות מתברר שמצות "לא תשים דמים בביתך" איננה חיוב אישי אובייקטיבי, אלא דווקא חיוב יחסי שנוגע לכל מערכת הזכויות והחובות שבין האדם לציבור הסובב אותו. לפי נקודת המבט הזו, האיסור הזה איננו איסור שבין אדם למקום אלא איסור שבין אדם לחברו.

ראיה לכך ניתן למצוא בהסברו של היד רמה לקביעתו של רבי אליעזר במשנה הראשונה של מסכת סנהדרין. המשנה מגדירה את המספר המינימלי של דיינים הנדרש כדי להרכיב בית דין לגבי נושאים משפטיים שונים. המשנה קובעת, שכדי לחייב בהמה מסוכנת בסקילה (המשנה מתייחסת לשור, אולם כוונתה לכל בהמה שהרגה בן אדם) יש צורך בבית דין של עשרים ושלושה דיינים:

" שור הנסקל - בעשרים ושלשה".

רבי אליעזר חולק:

"רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה".

כלומר, לדעת רבי אליעזר כל אדם רשאי להרוג את הבהמה המסוכנת, בלי להמתין לפסק דין משפטי. ההבנה הפשוטה בדברי רבי אליעזר היא שמבחינת ההלכה אותה בהמה מסוכנת שמדובר בה שוב איננה נחשבת כרכושו של הבעלים, משום שאותו בעלים אינו מסוגל לשלוט עליה. באופן כללי מושג הבעלות בהלכה מוגדר בעיקר על פי היכולת של הבעלים לשלוט בחפץ; המעמד המשפטי של בעלות מתבטל במצב שבו אין שליטה כזו. ההבנה הזו במשנה מקבלת חיזוק מסוגיית הגמרא בדף טו:, שמציגה דעה לפיה לחיות המסוכנות אין בעלים, והן נחשבות הפקר משום שלבעליהן אין שליטה עליהן:

"אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו, אבל לא המיתו - לא. אלמא קסבר: יש להן תרבות, ויש להן בעלים. רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר: אין להם תרבות, ואין להם בעלים".

(רש"י: " 'יש להם תרבות' - מותר לגדלן, לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו, הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו, אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות, ואין צריכין לדונן. 'ר' יוחנן אמר אף על גב שלא המיתו' - אמר ר' אליעזר כל הקודם להרגן זכה, והכי קאמר ליה לתנא קמא: דקאמרת כשהמיתו צריכי עשרים ושלשה דיינין, אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם, וכל שכן אם המיתו. 'ואין להם בעלים' - כלומר אין שם הבעלים חל עליהם, ולא הוו אלא כהפקר, לפי שלא היה לו לגדלן".)

היד רמה (סנהדרין טו: ד"ה הארי והזאב) מאמץ הבנה אחרת בדברי רבי אליעזר. מאחר שהבעלים מחויב, לאור האיסור "לא תשים", לסלק את החיות המסוכנות מרשותו, רשאי כל אדם לסייע לבעלים בהשגת המטרה הזו:

"אלא ודאי על כרחך טעמא דרבי אליעזר גבי שאר בהמה וחיה... כיון שהמיתו, קטלינן להו לסלוקי היזקא מדרבי נתן (בבא קמא מו.)... וקאמר ליה רבי אליעזר: אומר אני, אפילו לא המיתו, כל הקודם להרגן זכה, דאין להם תרבות ואסור לגדלן".

(ציטוט דברי רבי נתן: "דתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר 'לא תשים דמים בביתך' ".)

ההבנה הזו בדברי רבי אליעזר מצביעה על כך שדין "לא תשים" איננו מציב רק ציווי פרטי על האדם, אלא הוא מהווה קריאה לציבור כולו לפעול להסרת ההֶזֵּק.

השלכה ממונית של האיסור

הגמרא במסכת בבא קמא עוסקת בנפקא-מינה נוספת של איסור "לא תשים", המעצימה את הקושי בהבנה שהאיסור הזה הוא מצווה אישית שאין לה שום השפעה במישור תשלומי הנזק. במשנה (בבא קמא מה:) מובאת מחלוקת בעניין רמת השמירה הנחוצה מצד הבעלים כדי להחשיב אותו כמי שאיננו אחראי על הנזקים שגרם ממונו:

"קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק, אחד תם ואחד מועד - חייב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תם חייב ומועד פטור, שנאמר 'ולא ישמרנו בעליו' (שמות כ"א, לו), ושמור הוא זה. רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין".

המחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר היא האם שמירה בסיסית מספיקה כדי לפטור מתשלום, או שיש צורך בשמירה קפדנית יותר מן הרגיל. גם ביחס למחלוקת הזו מציג רבי אליעזר עמדה קיצונית: שום רמה של שמירה מצד הבעלים לא תהיה מספקת כדי לפטור אותו מן התשלום; כל זמן שלא המית את הבהמה המסוכנת - ייחשב הבעלים אחראי לנזקי בהמתו.

סוגיית הגמרא (שם מו.) דנה בעמדתו של רבי אליעזר ומגיעה למסקנה שהיא מבוססת על איסור "לא תשים":

"אמר אביי: היינו טעמיה דרבי אליעזר, כדתניא, רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: 'ולא תשים דמים בביתך' ".

כלומר, אליבא דרבי אליעזר האיסור הזה איננו רק חובה המוטלת על האדם, אלא הוא דין עם השלכות ממוניות מובהקות. בכל תרחיש שאיננו ממלא אחר גדרי "לא תשים דמים בביתך" מחויב בעל הנזק לשלם תשלום מלא, בלי התחשבות בשאלה כמה מאמצים השקיע כדי להגביל את הנזק או למנוע אותו. הבעיה היא שמבחינה זו החיוב איננו משתלב בגדרים המקובלים בהלכה לקביעת התשלומים על נזקי ממון. התוספות (ד"ה אלא טעמא) הוטרדו מנקודה זו במהלך הגמרא ולכן הציעו דרך אחרת להבין את דעת רבי אליעזר. אף על פי כן, הקריאה הפשוטה בגמרא מביאה לידי מסקנה שלדעת רבי אליעזר דין "לא תשים" קובע גדר מסוים של אחריות ממונית.

"לא תשים" ביחס לתמים ומוּעדים

דוגמה שלישית להבנת דין "לא תשים" במונחים יחסיים עולה מדברי הרא"ש (בבא קמא, פ"א סימן כ'). הגמרא (טו:) מחילה את דין "לא תשים" גם על כלב פראי שהרג כבשה:

"האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא... משמתינן ליה [לבעלים] עד דמסלק הזיקא... [שנאמר] 'לא תשים דמים בביתך' ".

מכאן בוקעת ועולה השאלה האם דין "לא תשים" חל גם על חיות מבויתות שמזיקות בהתנהגות תוקפנית. הרא"ש נוטה בראשית דבריו לדחות את האפשרות הזו, וטוען שהאיסור איננו יכול לחול על נזק שגורמות חיות בית. מאחר שהתנהגות כזו היא בלתי-אופיינית לאותה חיית בית, היא איננה מוגדרת כ'סכנה', ולכן איסור "לא תשים" איננו שייך לגביה. רק אם החיה מזיקה שלוש פעמים ברציפות, מה שמגדיר אותה כ'מוּעדת' (כלומר, אנו מעריכים שההתנהגות התוקפנית היא אצלה דבר שבשגרה), אנו יכולים להתייחס אליה במונחים של "לא תשים", ולדרוש מבעליה לסלק אותה:

"משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא - לכאורה משמע דקאי אכלבא דאכל אימרי רברבי אפילו פעם אחת... ותימה, אם כן שור המועד היכי משכחת ליה, כיון דמשמתינן ליה בפעם ראשונה?... [אלא] שור בעודו תם לא משמתינן ליה (=דין 'לא תשים' לא חל), אבל הוּעַד - ודאי משמתינן ליה (= משום שמפר את 'לא תשים') ".

בשלב מאוחר יותר הרא"ש חוזר בו מן העמדה הזו. הוא מסביר שמכיוון שבעליו של שור המועד מחויב בתשלום מלא על נזקים שגרם השור (שלא כבעלי שור תם שמחויב לשלם רק חצי נזק), "לא תשים" איננו חל עליו:

"אי נמי, מועד לבהמה לא משמתינן ליה, כיון דאם הזיק משלם נזק שלם".

מכיוון שהניזקים ממילא יקבלו פיצוי מלא על נזקיהם, לא נשאר כאן חסרון ממוני ולכן אין צורך להפעיל את "לא תשים". במילים אחרות, הרא"ש מניח כאן שהמציאות הבסיסית של דין "לא תשים" היא מציאות שיש בה הפסד ממון. משום כך, הדין בא לידי ביטוי רק בתרחישים שבהם המזיק פטור מתשלום על הנזק שגרמה בהמתו. מצבים שבהם המזיק מפצה את הניזק על מלוא סכום הנזק אינם כלולים בתחום האיסור, מאחר שלא נגרם בהם חסרון כיס. מתברר, לפיכך, שדין "לא תשים" איננו רק חובה אישית שלא להחזיק חפצים ובעלי חיים מסוכנים; מדובר במצווה ציבורית, שמלוּוה במערך של כללים לתשלומי פיצוי על נזק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)