לא תקום ולא תטור

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בין אדם לחברו (חלק ד') - "לא תקם ולא תטר"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

התורה בחומש ויקרא בפרק י"ט בפסוק י"ח אומרת:

"לא תקם ולא תטר את בני עמך"

מהציווי עולה שיש לנו שני לאווים נפרדים: איסור נקימה ואיסור נטירה. מהן ההגדרות של איסור הנקימה ואיסור הנטירה? על שאלה זו עונה הגמרא המפורסמת במסכת יומא בדף כ"ג ע"א:

דתניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה - אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני - זו היא נטירה."

בשיעור השבוע נעסוק במספר שאלות יסודיות הנוגעות לאיסור הנקימה והנטירה.

האם אדם שעובר על האיסור של לא תקם עובר גם על האיסור של לא תטר? בגמרא זה לא מבואר, אך הרושם העולה מדבריה הוא שאדם שעובר על לא תקם - אינו עובר על לא תטר. אבל לכאורה, אין סיבה לא לומר שהוא עובר גם על לא תטר, שהרי הוא לא מחק מליבו את סירובו של חבירו, ועל כן יש פה גם נטירה ושמירה של הדבר מעבר למעשה הנובע מהנקמה. הרמב"ם, בסוף הלכות דעות בפרק ז' בהלכה ח' כותב:

"וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטר את בני עמך. ... העושה כזה עובר בלא תטר, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו - שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה התורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל."

מלשונו של הרמב"ם בהחלט ייתכן לומר שאדם העובר על לא תקם עובר גם על לא תטר, שהרי הוא ודאי איננו מסיר מלבו את מה שעשה לו חברו.

שאלה זו מתקשרת לשאלה מהותית על האיסור של לא תטר, והיא מתי עוברים על איסור זה. האם אדם עובר על איסור זה בכך שהוא מזכיר לחברו את המעשה שהיה, או בעצם השמירה בלב של הארוע. מלשונו של הרמב"ם שהבאנו לעיל, נראה שהמוקד הוא השמירה בלב ולא האמירה. אם נאמר שהבעיה היא בעצם האמירה, ייתכן לומר שאדם שעובר על לא תקם - לא עובר בלא תטר, למרות שזה לא מוכרח, כי גם אם נאמר שהבעיה היא באמירה, אין הכוונה דווקא לאמירה בפה, אלא בכל צורה שהנטירה באה לידי ביטוי ולא נשארת בלב, ואין לך ביטוי גדול יותר לנטירה מאשר סרוב להשאיל את החפץ שזוהי הנקימה. בכל אופן, אם נאמר שהאיסור הוא בעצם השמירה בלב - נראה שהעובר על איסור לא תקם - עובר גם על איסור לא תטר.

שאלה דומה לשאלה זו ניתן לשאול על האיסור של לא תקם. מה הדין באדם שמסרב להשאיל לחברו חפץ מסוים כי חברו סרב להשאיל לו כמה ימים לפני כן, אבל הוא לא אומר זאת במפורש אלא ממציא סיבה אחרת מדוע הוא איננו יכול להשאיל לו את החפץ?

החינוך במצווה רמ"ב מתייחס לאיסור לא תטר:

"שלא לנטר, כלומר שנמנענו מלנטר בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו - אפילו בזכירת חטאו בלב בלבד נמנענו."

גם בדברי החינוך משמע שסובר שמוקד העבירה הוא עצם הזכירה בלב ולא האמירה, וכך הם דבריו גם על האיסור של לא תקם.

לשאלה זו יש גם השלכות לשאלות אחרות. החינוך מסביר שם שלא לוקים על לאווים אלו כי אלו הם לאווים שאין בהם מעשה, וגם אם יש מקרה בה האדם עשה מעשה - הוא אינו לוקה כי היה יכול לעבור על הלאו הזה ללא מעשה. מקרה כזה בו יש אפשרות לעבור על לאו ללא מעשה נתון במחלוקת ראשונים, כאשר הרמב"ם סובר שבמקרה כזה, אם עבר את העבירה על ידי מעשה - לוקה. על פי זה, נשאלת השאלה מדוע לדעת הרמב"ם לעולם לא לוקים על לא תקם ולא תטר, הרי יכול להיות מצב שהאדם כן יחעובר על האיסור על ידי מעשה?

הרב קרקובסקי ,בספרו "עבודת המלך" על הרמב"ם, מתרץ שהלאו של לא תקם ולא תטר מוסב על מחשבת הנקמה ושמירת הטינה בלבו, ועל כן, איסור זה הוא לאו שאין בו מעשה בהגדרתו, ואין זה משנה אם האדם עשה מעשה הנובע ממחשבתו או לא. נזכיר שוב, שברמב"ם זה לא ממש ברור האם האיסור הוא על המחשבה או על האמירה.

פה ייתכן ויש הבדל בין נקימה לנטירה, מבחינת אופי המצוות, ומבחינת המוקד שלהן. יכול להיות שנאמר שלגבי האיסור של לא תקם הכולל בתוכו פגיעה בזולת - האיסור הוא במעשה, אבל בלא תטר, האדם השני לא נפגע בפועל, ועל כל האיסור הוא על מחשבת הלב.

הבדל נוסף הוא שבהלכות דעות, רוב ההתיחסות של הרמב"ם היא לא מצד הפגיעה בזולת, אלא מצד הפגיעה המוסרית באדם עצמו. ייתכן לומר שלא תקם נאסר בגלל הפגיעה בזולת, ולא תטר נאסר בגלל הפגיעה המוסרית באדם עצמו. אמנם, דווקא הרמב"ם עצמו חורג ממנהגו ומסיט את יסוד האיסור של לא תטר מפגיעה מוסרית באדם לחשש שמא יבוא לנקום. דברים אלו של הרמב"ם מעלים את השאלה הכללית בדבר קיומם של מצוות שמהוות סייג למצוות אחרות. בראשונים מצינו מספר דוגמאות לכך. לדוגמא, הרמב"ן מסביר שהאיסור להיכנס שתויי יין למקדש הוא שמא לא יעשה את עבודת הקודש כראוי.

נציין, שהנוסח בברייתא בספרא שונה קצת מהנוסח של הגמרא ביומא:

"עד היכן כחה של נקמה? אמר לו ... עד היכן כחה של נטירה? אמר לו ..."

על פי הנוסח הזה קל יותר לדבר על כך שאדם העובר על איסור לא תקם עובר גם על לא תטר, כי הברייתא מדברת על מרחבים של מצבים בהם עוברים על הלאווים האלו, ובהחלט ניתן לומר שיש חפיפה בין המרחבים הללו.

מהו האיסור של נקימה מבחינת ההגדרה? אנחנו רגילים לחשוב שאיסור הנקימה הוא בהתאמה שיש בסירובו של האדם כלפי הסירוב הקודם שחברו סרב לו, ועל כן, לא יכול להיות היכי תמצי שהאדם המסרב ראשון יעבור על הלאו של לא תקם. לעומת זאת, הראב"ד על ה"תורת כהנים" סובר אחרת. הראב"ד תמה על כך שהאדם הראשון איננו עובר על שום לאו למרות שהוא מסרב להשאיל לחברו את החפץ ללא שום סיבה, ואילו האדם השני עובר על הלאו של לא תקם למרות שיש לו סיבה פסיכולוגית ואנושית לא להשאיל לחברו את החפץ. על כן, מסביר הראב"ד שמדובר במקרה שהראשון סרב להשאיל את החפץ לא מסיבות של שנאה אלא מסיבות מוצדקות, אבל לשני אין סיבה מוצדקת לסרב, וסירובו נובע רק מסרובו של הראשון, אבל אם הראשון סרב להשאיל את החפץ מסיבות של שנאה - גם הוא עובר על האיסור של לא תקם, כיוון שהמוקד של האיסור הוא באיבה שבין האנשים. ב"יראים", לעומת זאת, לא משמע כך. יש הבדל בין הנקימה לנטירה. בנקימה המוקד הוא המעשה, ובנטירה המוקד הוא באמירה.

נקודה נוספת הדורשת ביאור היא באיזו מידה צריך להיות יחס בין הסירובים השונים. לדוגמא, אם אדם סרב לעשות טובה גדולה, והשני מסרב לעשות טובה קטנה כתגובה לסירובו של הראשון - ברור שזו נקימה, אך מה הדין במצב הפוך כאשר הסרוב הראשון היה על טובה קטנה, והשני מוכן לעשות לו טובה קטנה אבל לא מוכן לעשות לו טובה גדולה? האם זה גם נחשב כנקימה?

שאלה נוספת העולה מאיסורים אלו היא מהו היקף הדין ובאיזה תחום הוא נאמר. עד עתה ראינו שהנקימה והנטירה הינם דברים שליליים אשר יש להימנע מהם בכל מחיר ובכל מצב. דברים שונים עולים מהגמרא ביומא בדף כ"ב בסוף ע"ב שאומרת:

"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקום ולא תטור? ההוא בממון הוא דכתיב דתניא ... וצערא דגופא לא? והא תניא הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו? לעולם דנקיט ליה בליביה."

בגמרא מופיע באופן מפורש שבמצבים מסוימים הנקימה והנטירה הם דברים חיוביים.

ברמב"ם, אמנם, אין זכר לחלוקה הזו, אך בראשונים אחרים מצינו התיחסות לנקודה זו. ה"יראים" טוען שאכן איסור הנקימה והנטירה נאמר דווקא על דברים ממוניים, ואת זה ניתן ללמוד מההקשר של הפסוקים מסביב לציווי של לא תקם ולא תטר. דברים אלו קצת קשים כי כאשר בוחנים את הציוויים מסביב לאיסור של לא תקם ולא תטר, זה כלל לא ברור שכולם, או אפילו רובם, עוסקים בענייני ממונות. במידה ומחלקים בין תחום ממוני לתחומים אחרים, צריך לשאול על איזה סירוב מדובר. האם העניין הממוני קשור לסרוב הראשון, לסרוב השני, או לשני הסירובים גם יחד. מלשון הגמרא משמע שהקובע הוא הסירוב הראשון.

הגמרא במגילה בדף כ"ח ע"א אומרת:

"ולא עלתה על מיטתי קללת חברי כי הא דמר זוטרא כי הוה סליק לפורייה, אמר שרי ליה לכל מאן דצערן."

הריטב"א מקשה מה החידוש הגדול בדברים אלו, והרי יש את הציווי של לא תקם ולא תטר, ועל כן כולם מצווים לא לשמור טינה לאף אחד. הריטב"א מגיע למסקנה שמדובר על מילי דשמיא. הרב קרקובסקי טען שניתן לתרץ ולחלק בין ענייני ממונות לענייני הגוף כדברי הגמרא ביומא. מכך משמע שהריטב"א סובר כמו הרמב"ם שאין חלוקה בין צער הגוף לבין ענייני ממונות.

אותה גמרא ביומא העלתה את שאלת היחס לנושא הנקימה. האם זה דבר פסול שאדם צריך לחנוק עד מקום שידו מגעת, או שבעצם יש לזה לגיטימיות מסוימת כל עוד זה נשמר בגבולות מסוימים. גם בדברי החינוך וגם בדברי הרמב"ם נראה שהשלילה של המידה הזו היא מוחלטת, וכך כותב הרמב"ם בהלכות דעות בפרק ז' הלכה ז':

"הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקם. ואף על פי שאינו לוקה עליו - דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם."

עקרונית, ניתן היה להבין שבעצם לאותו אדם שסרב לא מגיע שהשני ישאיל לו חפץ, אבל נקימה כזו פוגעת באדם הנוקם, ולכן הוא צריך לכבוש את רגשות הנקם. הרמב"ם, לעומת זאת, לא הולך בדרך הזו, אלא מסביר שאין טעם לנקום וזה לא כדאי, אך משמע מדבריו שאם היה לזה טעם וזה היה משפיע - הוא לא היה שולל את זה.

לגבי הגמרא של הנעלבין ואינן עולבין וכו', הרמב"ם מזכיר את הגמרא הזו בכמה מקומות בתור אידיאל שאליו צריך לשאוף, כמו בסוף הלכות שבת, בסוף הלכות יסודי התורה ובסוף הלכות תלמוד תורה.

הרמב"ן על התורה כותב בעניין הנקימה והנטירה:

"וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון ... כי בדבר שנתחייב לו חבירו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן - אינו מחויב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו ... וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו על פי בית דין המורים במשפטי התורה."

המעניין ברמב"ן הוא ההתיחסות לסוגיה במכות, אשר ההבנה שם היא שמצוַת גואל הדם איננה מדין נקימה, אלא חלק ממצוַת עונשי בית הדין. במילים אחרות, הרמב"ן רואה את הנקימה המותרת והרצויה כחלק מהמצווה לקיים את דברי הדיינים.



* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.