לא יראה ולא ימצא

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בתורה נאמרו שני איסורים על הימצאותו של חמץ בפסח: א. "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". ב. "לא יראה לך חמץ... בכל גבולך".*

הברייתא בפסחים (ה:) מבארת, שמכל פסוק למדים דינים שונים: מאיסור "לא ימצא" לומדים כי אסור להטמין או לקבל פקדונות מן הנכרים, ומאיסור "לא יראה לך" לומדים כי "שלך אי אתה רואה, אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה". אולם, איסור "לא ימצא" נאמר רק "בבתיכם", בעוד שאיסור "לא יראה" נאמר גם "בגבולך" (כלומר גם בבורות, שיחין ומערות). מכאן ניתן היה להסיק שאין איסור בחמץ טמון או בפיקדון בגבולין, ואין היתר בחמץ של אחרים ושל הקדש בבתים, על-כן ממשיכה הברייתא לבאר שיש גזירה שווה: "שאור שאור" המקישה את האיסור בבתים שנאמר ב"לא ימצא", לאיסור בגבולין שנאמר ב"לא יראה". ומכאן שחמץ נאסר הן בבתים והן בגבולין אפילו בטמון ובפיקדון, ויש היתר הן בבתים והן בגבולין בחמץ של אחרים ושל גבוה.

בהבנת הברייתא ניתן להציע שני הסברים:

א. האיסור קיים על חמץ הן בגבולין והן בבתים, אולם חלק מהאיסור נלמד מ"לא יראה", וחלקו נלמד מ"לא ימצא".

ב. ההיקש מלמד שכל לאו לימד על חברו, ובעצם כל לאו כולל הכול, ולכן בחמץ טמון עובר אף בבל יראה.

הרמב"ם בספר המצוות מנה את בל יראה ובל ימצא כשני לאווים נפרדים (לאווין ר ו-רא), ומשמע שהבין כהסבר א'. אולם, בפרק ד' מהלכות חמץ ומצה אומר הרמב"ם, שכאשר מטמין או מפקיד אצל עכו"ם, עובר משום בל יראה ובל ימצא, ומשמע מכאן שתמיד עובר על שניהם כהסבר ב' לעיל.

הכסף-משנה (פ"א ה"ג) מסביר, שאמנם יש כאן שני לאווים נפרדים, ומה שאמר הרמב"ם בפרק ד' שעובר בבל יראה איננו מתייחס לאיסור בטמון המצוין שם, אלא לשאר איסורים האמורים שם (חמץ בשדה ובגבולין), אולם זה דחוק. מ"מ, לשיטתו של הכסף משנה מסתבר, שבחמץ טמון בביתו עובר משום "לא ימצא" בלבד, ובחמץ בגבולין עובר משום "לא יראה" בלבד, אך הוא כותב במפורש לא כך – עובר על איסור בל ימצא גם בגבולין. יוצא א"כ שהכסף-משנה הבין שההיקש בין בל יראה ובל ימצא היה חד סתרי – כל פעם שעובר בבל יראה הרי הוא עובר גם בבל ימצא (בגבולין), אך לא כל פעם שעובר בבל ימצא עובר גם בבל יראה (בטמון). נראה לבאר סברתו כך: ישנו הבדל בין המיעוט שנאמר ב"לא יראה" – בטמון אינו עובר, לבין המיעוט שנאמר ב"לא ימצא בבתיכם" – אינו עובר בגבולין. במידה וקיים חמץ טמון, הרי שבאמת אין חמץ זה נכנס כלל תחת קטגוריית "לא יראה", ולכן לא עבר כלל על לאו זה, מה שאין כן כאשר חמץ נמצא בגבולין – שם אמנם הוא יכול להיכנס תחת האיסור "לא ימצא", אלא שבלאו הזה נאמר עוד תנאי "בבתיכם" – וזהו שממעט חמץ בגבולין. תנאי העברה איננו גוף האיסור עצמו אלא רק מעין שיעור ב"לא ימצא". ההיקש מ"לא יראה" מלמדנו שאין להתחשב בתנאי זה אך אין בו בהיקש זה כדי לסתור את גוף העבירה עצמה ולכן מתקבל להלכה שעובר משום בל ימצא בגבולין, אולם במידה ונאמר שעובר משום בל יראה גם בטמון, הרי שסתרנו את הגדרת העבירה עצמה שהרי טמון לא נכלל ב"לא יראה".

הריטב"א שם, מביא שתי דעות:

א. דעת עצמו – הלאווים הם שני מסלולים נפרדים. ולכן אם יש טמון בבתים, עובר משום בל ימצא בלבד; אם גלוי בגבולין, עובר משום בל יראה בלבד. אם טמון בגבולין, אינו עובר כלל!

ב. שיטת הרא"ה – יש צירוף של המקרים – תמיד עובר הן בבל יראה והן בבל ימצא, כלומר אף על חמץ טמון בגבולין עובר משום שניהם! מסתבר שהרא"ה הבין באופן רדיקלי את ההיקש "ליתן את האמור של זה בזה", בניגוד לריטב"א, שהבין שההיקש רק מלמד שיש היתר של אחרים והקדש בבתים, ושיש איסור לקבל פקדונות מן הנכרים גם בגבולין (מסתבר שהיתה לריטב"א גירסה שונה בגמרא).

לבעל-המאור שיטה נוספת בעניין. לדעתו הלאווים משלימים זה את זה – כשם ש"לא תקיפו" ו"לא תשחיתו" הם לאווים שמשלימים זה את זה ואינו עובר עד שיתקיימו כל התנאים האמורים בבל תקיף ובבל תשחית (גילוח ללא השחתה, או השחתה ללא גילוח לא נאסרו עד שיתקיים גילוח שיש בו השחתה), כך גם ב"לא יראה" ו"לא ימצא" אינו עובר עד שיתקיימו בו גם התנאים שבבל יראה וגם התנאים שבבל ימצא. יוצא א"כ לשיטתו כי חמץ טמון בביתו או גלוי בגבולין, וכ"ש טמון בגבולין, לא נאסר מן התורה, עד שיהיה גלוי בביתו שאז עובר על בל יראה ובל ימצא[1] (שיטתו תמוהה ביותר!). הברייתא לומדת מאיסור "בל יראה" שנאמרה בו קולא "שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה", שיש להקל גם בבל ימצא שלא נאסור בו של אחרים ושל גבוה, אולם היא מקישה גם לחומרא – כשם ש"בל ימצא" נאסר בטמון כך גם "בל יראה" נאסר בטמון.

הר"ן מקשה מדוע לא נלמד גם בסיפא לקולא – כשם שבבל יראה לא אמר איסור אלא בגלוי, כך גם בבל ימצא לא נאסור אלא בגלוי, ובטמון יהיה מותר! ומתרץ הר"ן שכשהתורה כתבה "לא ימצא" היא גילתה דעתה שמשמעות "לא יראה" לאו דוקא, אלא יש גם איסור בטמון, שהרי באיסור "לא יראה" אין מיעוט מיוחד למעט טמון, אלא רק משמעות הלשון, אך כשנאמר "לא יראה לך" הרי שיש כאן מיעוט מפורש – שלך ולא של אחרים, ולכן זה מלמד אף בבל ימצא לקולא. בדברי הר"ן כאן, מוצאים אנו סברה הפוכה מזו של הכסף-משנה. בעוד שהכסף-משנה סבור ש"לא יראה" משמעו בדווקא, ולא שייך בו שיעבור בטמון, הרי שהר"ן סבור בדיוק להפך – משמעות לשון "לא יראה" סובלת גם טמון וזהו שנלמד בהיקש מ"לא ימצא".

עד כה עסקנו ביחס שבין שני הלאווין, ומצאנו שיטות שונות בענין:

בעל המאור – אינו עובר אלא בחמץ גלוי בבית משום בל יראה ובל ימצא. אין איסור בל יראה או בל ימצא לחוד.
הריטב"אבטמון בבתים עובר בבל ימצא בלבד; בגלוי אף בגבולין עובר בבל יראה בלבד; בטמון בגבולין אין איסור.

הכסף-משנה – בטמון בבתים או בגבולין  עובר בבל ימצא בלבד;  גלוי אף בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא.

הרא"ה – בטמון בבתים ובגבולין - עובר משום בל יראה ובל ימצא.

לשיטת הרא"ה יש לחקור האם יש למנותם כשני לאווין נפרדים. כבר ציינו לעיל שהרמב"ם מנה את בל יראה לחוד ואת בל ימצא לחוד, ומקשים האחרונים מדוע - והרי פשטות לשון הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה מורה שתמיד עובר על שניהם (אם לא נקבל את הסבר הכסף-משנה ברמב"ם). נראה לתרץ, שלמרות שאין שום נפקא מינה בין שני הלאווים, עדיין יש למנותם בנפרד, שהרי הם אינם זהים: "לא ימצא" מתייחס לחמץ עצמו – איסור על נוכחות פיזית של חמץ, בעוד "לא יראה" זו עברה אחרת – האיסור הוא שיהיה קשר לאדם עם החמץ, וא"כ למרות שבפועל אין שום מקרה בו עובר על הימצאותו של החמץ ולא עובר על הקשר שלו עם החמץ עדיין יש כאן שני לאווין נפרדים.

ע"פ האמור כאן יובן הר"ן דלעיל היטב. איסור בל ימצא נאמר על עצם הימצאותו של החמץ, וממילא ההגבלה שבפסוק "בביתך" איננה אלא הגבלה צדדית, ולכן ניתן להרחיב את האיסור גם לגבולין ע"פ ההיקש לבל יראה. אולם היתר "לך" שנאמר בבל יראה, הוא מהותי ועקרוני – לא ניתן לנתק את ה"לך" ממנו, שהרי משמעות האיסור היא הזיקה בין האדם לחמץ, ולכן אין מחמירים בבל יראה, אלא מקילין גם בבל ימצא.

הגמ' בתמורה (ד:) מבארת, שהממיר בהמה עובר בלאו ולוקה, למרות שזהו לאו הניתק לעשה – "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואם יחליפנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", משום שיש כאן שני לאווין: "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ואין לוקין על לאו הניתק לעשה כשיש לאו אחד בלבד. ע"פ גמ' זו, פסק ה"שאגת-אריה" שלוקה על איסור בל יראה ובל ימצא, למרות שהוא ניתק לעשה ד"תשביתו". אולם, הרמב"ם (פ"א ה"ג) פסק, שאינו לוקה על בל יראה ובל ימצא, וכן פסקו עוד רבים. נראה שהרמב"ם וסיעתו הבינו, שיש לחלק בין הלאווים בתמורה והלאווים בחמץ – בתמורה שני הלאווים זהים (מוני המצוות מנו בה מצוה אחת בלבד), אין באחד חידוש או שינוי על פני חברו, ומכאן שהתורה כתבתם לחיזוק העניין בלבד, ולכן לוקה. באיסורי חמץ לעומת זאת, יש שתי מצוות נפרדות כפי שציין הרמב"ם, ועל כן אינו לוקה, שהרי התורה כתבתם לצורך ולא רק לחיזוק.

 

*   זהו סיכום של שיעור שהועבר בזמן קיץ בשנת התשמ"ט, ולא עבר את ביקורת הרב.

[1]   עיין ברש"י ו. ד"ה "אפילו מראש השנה", שכתב "וכשראהו עובר עליה". וכן ברש"י כא. ד"ה "אי תנא" דמשמע שסובר שעובר בבל יראה כשרואה בלבד. הדבר תלוי בגרסת הספרים שם, ואכמ"ל.