כתובות | דף צא | זכות המלווה בנכסים משועבדים

הסוגיה בדף צא ע"ב עוסקת בהלכות גביית חוב מקרקעות.

הלכה פסוקה היא שאדם שהלווה כסף לחבירו רשאי לגבות את חובו גם מנכסים משועבדים, דהיינו נכסים שהלווה מכר לאחרים לאחר ההלוואה. ביסוד הלכה זו של גביית נכסים משועבדים ניתן להעלות שתי הבנות יסוד:

א. הנכסים משתעבדים למלווה משעת ההלוואה, ויש לו בעלות חלקית עליהם. כמובן, אין מדובר בבעלות גמורה, שכן אפשר שהלווה יפרע את חובו במעות, אך בעלות זו מספקת לעניין זה שאם יהיה צורך לגבות מן הלקוחות, הרי שאת שלו הוא נוטל.

ב. למלווה אין כל בעלות על הקרקעות, אלא זכות גבייה בלבד. זכות זו מאפשרת לו ליטול את הקרקע מן הלוקח אם אין ברירה אחרת, אך אין הוא נוטלה על תקן בעלים.

התוספות בסוגייתנו (צא ע"ב ד"ה מאי) העלו את האפשרות שבשאלה זו בדיוק נחלקו רבא ורמי בר חמא. לדעת רמי בר חמא, הלוקח אינו רשאי לקבוע ערך מופקע לנכס המשועבד, שכן הנכס שייך מראש למלווה, בעל השעבוד, ועל כן הוא רשאי לגבות ממנו את חובו. רבא, לעומת זאת, מותיר ללוקח פתח להעריך בעצמו את שווי השדה, דהיינו הוא רואה את הלוקח כבעלים, ואת המלווה כמי שיש לו זכות לקבל ממון, אך אין לו בעלות בגוף הנכס. התוספות מתלבטים אם בכל מצב מאפשר רבא ללוקח לשלם במקום לתת את הקרקע, או רק כאשר הוא מתחייב למחיר גבוה במיוחד בעד הקרקע, אך הנקודה המרכזית בדבריהם היא אותה חקירה עקרונית ביחס לטיב זכותו של המלווה בקרקע המשועבדת שנמכרה לאחר.

יש לציין שהריטב"א וראשונים נוספים העירו שאם מדובר ב"אפותיקי מפורש", דהיינו קביעה ברורה שהמלווה יגבה את חובו דווקא מקרקע זו, ברור שלא ניתנת ללוקח האפשרות לשום את ערכה כפי הנראה לו, שכן באפותיקי מפורש יש רמה גבוהה של בעלות בידיו של המלווה, בעל השעבוד.

אפשר שחקירת התוספות ביחס למעמדו של המלווה בקרקע המשועבדת נוגעת גם לדיון בהמשך סוגייתנו בעניין חובת היתומים לפרוע את חוב אביהם. רש"י מעיר על כך:

"מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן משום כבוד אביהן, אלא שאין לבית דין לכופן על כך, דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן".

לדעת רש"י, אין מדובר במצווה גמורה, ועל כן גם אין כופים עליה. הראשונים על אתר מעירים שרבנו חננאל חלק על פירוש זה, ולדעתו מדובר בחובה גמורה, ואף כופים את היתומים לשלם. התוספות לעיל בדף פ"ו נדרשו לשאלה זו, ומדבריהם עולה שיש להבחין בין מצב שבו יש אחריות נכסים, דהיינו קרקעות שניתן לגבות מהן, ובין מצב שבו אין אחריות נכסים, דהיינו קיימים מיטלטלין בלבד: אם אין אחריות נכסים, החובה לפרוע היא אכן "מצוה בעלמא מדרבנן" ואין כופים עליה, אך אם יש קרקעות, יש למלווה שעבוד של ממש בהן, וחובת היתומים לפרוע הופכת לחובה גמורה, ולא רק להצעה ולהמלצה מפאת כבוד אביהם. ובכן, גם בנקודה זו שאלת מעמדו של המלווה ביחס לנכסים המשועבדים היא שאלת מפתח מרכזית.