כתובות | דף פד | אין מרחמים בדין

במשנה בדף פ"ד מצאנו מחלוקת מעניינת בין התנאים. לדעת ר' טרפון, כאשר יש כמה נושים, יש להעניק את הנכסים ל"כושל" שבהם, דהיינו לחלש ביותר, אשר נראה שלא יוכל לזכות בנכסים בדרך אחרת. הגמרא מבררת מיהו הכושל, והראשונים עסקו בהרחבה בביאור הדיון. ר' עקיבא חולק על ר' טרפון, ומכריע ש"אין מרחמין בדין", ולכן יש להעניק את הנכסים לזה שזכותו המשפטית היא האיתנה ביותר, ואין להתחשב בנחיתותם היחסית של שאר בעלי החוב. למעשה, ר' עקיבא מורה להעניק את הממון ליורשים, שכן כל יתר בעלי החוב גובים את חובם בשבועה בלבד, ואילו היורשים זוכים בממון אביהם בלא שבועה.

ההלכה נפסקה כדעת ר' עקיבא, שאין מרחמים בדין. עם זאת, הראשונים (ראה למשל בפסקי הרא"ש כאן) מעירים שכיוון שהגאונים תיקנו שבעלי חוב יגבו ממיטלטלין, ולא רק מקרקעות, זכות זו מאפשרת להם לגבות גם מן היתומים, וממילא בשל תקנה זו בעל חוב נעשה קודם ליורשים.

מה פשר הצהרתו של ר' עקיבא שאין מרחמים בדין? האומנם אין מקום להמתיק את מידת הדין ברחמים? הרי ידועים דברי הרמב"ן על מצות "קדושים תהיו", המחייבת לנהוג בדרך היושר והמוסר אף בעניינים שהתורה לא ציוותה עליהם, ולא להיות חלילה 'נבל ברשות התורה'. הרמב"ן מסיים את דבריו בדוגמה נוספת ליסוד כללי זה – החובה לנהוג לפנים משורת הדין, וכך כתב בפירושו לדברים (ו, יח):

"ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה... חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין".

ובכן, האם לא נכון לרחם בדין?

התשובה פשוטה ומתבקשת, ונעוצה כמובן בהבחנה בין מצבים שונים. כאשר דיין נדרש לחרוץ משפט, עליו לזכור שאין מרחמים, וחובה לדון דין אמת לאמיתו. בפרשת קדושים נאמר:

"לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".

והשולחן ערוך (חושן משפט צז, ה) פסק:

"אם בא המלוה לבית הדין למשכן ללוה או ליפרע ממנו, יש לבית דין לעשות לו דין, ולא יאמרו: פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר ואין צריך לו, אלא אין מרחמים בדין".

הוצאת המשפט לאור ובירור מדויק של הדין הם הרחמים הגדולים על כל אחד ואחת.

אך כל זאת בין כותלי בית הדין. מחוץ לכותלי בית הדין לעתים האדם נדרש ואף נתבע להעביר על מידותיו ולהעדיף את מידת הרחמים, המחייבת לנהוג לפנים משורת הדין.