דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף ע | כפיית גט

אנו מתחילים היום את לימוד הפרק השביעי. פרק זה עוסק בנושאים שונים, ואת עיוננו נקדיש לשאלה אחת שיסודה למעשה במסכת גיטין, אך היא נוגעת לרוב ההלכות בפרק. במצבים שונים קבעו חכמים כי הנישואין עלו על שרטון, ועל כן אין מנוס מלבד הכרעה שהבעל "יוציא ויתן כתובה". כך, למשל, אם הבעל נדר נדרים הפוגעים ביחסים בינו לבין אשתו, אם נולדו בו מומים המונעים מבני הזוג לחיות כדרך כל הארץ וכן הלאה.

כיצד ניתן לחייב את הבעל או לכפות עליו להוציא את אשתו? התוספות בסוגייתנו (ד"ה יוציא) דנו בכך בהרחבה. ראשית קובעים התוספות שאף שהמשניות משתמשות בביטוי העדין "יוציא", מוכרחים לפרש שכוונתן 'כופים להוציא', ואין זו המלצה בלבד. השאלה, כאמור, היא כיצד מתבצעת כפייה זו. התוספות סבורים שהכפייה היא באלימות:

"וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי... דבדברים לא יוסר עבד".

בעלי התוספות מבהירים שכפייה בדברים אינה אפקטיבית, ועל כן חייבים לכפות בשוטים.

בהמשך דבריהם ציינו שלרבנו חננאל שיטה אחרת:

"ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין... שמע מינה שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין, אבל היכא דאמור רבנן 'יוציא' אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא, אבל לכפותו לא".

התוספות דחו את דבריו של רבנו חננאל לאור היסוד הנ"ל, הקובע שהכינוי "עבריינא" בדרך כלל אינו יעיל מספיק, ומוכרחים לכפות בשוטים.

האפשרות לכפות גירושין בכוח נידונה בשתי סוגיות אחרות בש"ס. המשנה במסכת גיטין (דף פ"ח) קובעת שכאשר קיימת חובה לגרש, כגון במקרים המפורטים בפרקנו בכתובות, ניתן לכפות זאת בבית דין של ישראל. בסוגיה שם קביעה זו היא גורפת, ואינה מלווה בסייגים, ומפשטות הדברים עולה שניתן לכפות בכל דרך שהיא. עם זאת, המשנה במסכת ערכין (דף כ"א) מטילה על כך הגבלה משמעותית:

"וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

המשנה מניחה שגט בלא דעת פסול, ועל כן מטרת הכפייה היא להוביל את הבעל לגלות את רצונו ולהסכים לגירושין. אחת ההלכות המפורסמות ביותר במשנה תורה לרמב"ם היא זו שבה ביאר הלכה זו של כפיית גט "עד שיאמר רוצה אני" (גירושין ב, כ):

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

נישא תפילה שנזכה לגלות ולחשוף את רצוננו האמיתי והעמוק לשמור את התורה ולקיימה, ולא ניכנע לאותו אונס של היצר הרע.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)