כתובות | דף סט | חיוב פרנסה

הנושא המרכזי של הפרק השישי במסכת הוא הנדוניה. המשניות במחצית הראשונה של הפרק עוסקות בהתחייבות הממונית של הבעל לנוכח הנדוניה, ואילו המשניות במחצית השנייה של הפרק עוסקות בשאלה העקרונית יותר – האם, ובאילו תנאים, מחויב האב להעניק לבתו סכום כסף לצורך הנדוניה. שאלה זו נוגעת, באופן פשוט, לאב המשיא את בתו, אך היא מתעצמת ומסתבכת כאשר האב אינו בין החיים, ויורשיו הם שצריכים לשלם את הנדוניה ואת צורכי החתונה לאחותם העומדת להינשא.

להלכה מחויבים היורשים לממן את חתונת אחותם ולהעניק לה נדוניה. בגמרא בדף ס"ט נחלקו חכמים אם חובה זו נגבית מנכסים משועבדים, דהיינו מנכסים שהאב מכר לאחרים, או שמא רק מנכסים בני חורין. ייתכן שמחלוקת זו תסייע לנו לעמוד על שורשו של חיוב האב לפרנס את בתו.

בתשובה לשאלתו של רב קובע רבי יהודה הנשיא שניתן לגבות לצורך הפרנסה והוצאות החתונה מנכסים משועבדים. ר' יוחנן, לעומת זאת, סבור שאין לגבות נכסים משועבדים לצורך פרנסה, והגמרא מתלבטת אם הוא לא הכיר את שיטת רבי או שהכיר אותה וחלק עליה. כך או כך, מחלוקתם עשויה להתפרש בשתי דרכים, שכאמור יעמידונו על שתי שאלות יסוד בעניין פרנסה:

א. אימתי נוצר החיוב? כידוע, כאשר יש לאדם נכסים המשועבדים למספר בעלי חוב, יגבה אותם בעל החוב הראשון, משום ששטרו ושטר הלוואתו קודמים. ניתן לפרש כי בנקודה זו בדיוק נחלקו בסוגייתנו: ר' יוחנן סבור שחיוב האב לפרנס את בתו נוצר בשעה שהיא מוצאת את בחיר ליבה ומבקשת להינשא. בשעה זו נכסיו כבר נמכרו לאחרים, ועל כן הם אינם משועבדים לפרנסתה. רבי, לעומת זאת, סבור שחיוב האב לפרנס את בתו נוצר מייד כשנולדה. כל מי שהקב"ה בירך אותו בבת, נדרש כבר עם לידתה להיערך "ליום שידובר בה" ולהתקין עישור מנכסיו לצורך פרנסתה (ביטוי קיצוני לכך הוא בדברי אמימר בהמשך הסוגיה, שקבע "בת – יורשת הויא", כלומר שכדרך שבניו של אדם יורשים אותו, כך בת באופן אוטומטי יורשת ממנו את פרנסתה. אומנם, הגמרא מסיקה שאמימר חזר בו). אם כך, שעבודה של הבת לפרנסה קדם למכירה, ועל כן היא רשאית לגבות נכסים משועבדים.

פירוש זה של המחלוקת מבהיר, כמובן, את אופי החיוב ומהווה הכרעה בשאלה אם מדובר בחיוב עקרוני ושורשי, הכרוך בעצם ההוֹרוּת, או בחיוב נקודתי, המצומצם לזמן ולמקום שבהם מבקשת אותה הבת להינשא.

ב. האם יש חיוב? ניתן לבאר כי גם ר' יוחנן מודה שהחיוב נוצר מייד עם לידת הבת, ולא רק בשעה שהיא מבקשת להינשא, אלא שלדעתו חיוב זה הוא חיוב רעוע, כפי שלמדנו לעיל בדף ס"ח:

"אלא מאי פרנסה אינה כתנאי כתובה? לכדתניא: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו – אין שומעין לו, אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו – שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה".

עם לידת הבת חל חיוב, אך חיוב זה עשוי להתבטל. בשונה מתנאי הכתובה, שאותם נדרש הבעל לקיים מכוח כתובתו, פרנסת בתו תלויה ברצונו הטוב. לפיכך, טוען ר' יוחנן, לא ייתכן לגבות מנכסים משועבדים, שכן חוב העשוי להתבטל איננו חוב. רבי ישיב לר' יוחנן שאומנם האב רשאי להיפטר מן החוב, אך כל עוד הוא לא נפטר ממנו, הרי הוא שריר וקיים, ואף ניתן לגבותו מנכסים משועבדים.