דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף כא | עד נעשה דיין בקיום שטרות

הגמרא בדף כ"א מביאה את דברי רב, המחדש שאם דייני בית הדין מכירים ומזהים את חתימות העדים, אין צורך בעדות נוספת על כך. הגמרא לומדת מדבריו ש"עד נעשה דיין", כלומר שאם הדיין מכיר בעובדות בכוחות עצמו, הוא אינו זקוק לקבלת עדות, ובאפשרותו לפסוק את הדין. מסקנה זו עומדת בסתירה לנאמר במסכת ראש השנה ביחס לקידוש החודש, שעד אינו נעשה דיין. הגמרא מיישבת את הסתירה באמצעות הקביעה שמדובר בקולא בקיום שטרות, שהוא מדרבנן.

בראשונים מצאנו מחלוקת ביחס להיקפה של הלכה זו, שאין עד נעשה דיין. עיקרה של המחלוקת נסוב סביב השאלה אם מדובר על "עד הרואה", וכל מי שראה את המעשה אינו רשאי לדון בו, או על "עד המעיד", כלומר כל מי שכבר בא לבית דין ומסר עדות לא יוכל להפוך לדיין באותו עניין. לא נרחיב בעניינה של מחלוקת זו, משום שכדי להסביר את סוגייתנו עלינו להתייחס דווקא למחלוקת אחרת בין הראשונים, הנוגעת לטעם הדין.

באופן כללי, יש שני נימוקים לכך שאין עד נעשה דיין:

א. התוספות בסוגייתנו הביאו את דברי הרשב"ם (בבא בתרא קיד ע"א), אשר טען שיסוד הדין בגזירת הכתוב: "ועמדו שני האנשים – אלו העדים, לפני ה' – אלו הדיינים". בביאור הדברים נראה שכוונת הדברים היא שהתורה קבעה כי לבית הדין יש מבנה, והפיכת העד לדיין מערערת מבנה זה. הצורך במבנה קבוע לבית הדין קשור, ככל הנראה, לכך שיש חשיבות מיוחדת לצורת ההתנהלות וההתדיינות כאשר כל אחד מן הגורמים יודע את מקומו ותפקידו. חציית הקווים מערערת את המרקם הייחודי של בית הדין, ועל כן אין לאפשרה.

ב. התוספות הביאו פירוש חלופי, שלפיו אין עד נעשה דיין משום שמדובר ב"עדות שאי אתה יכול להזימה". כאשר אדם כבר העיד בדבר, הוא משוכנע שזוהי האמת, ואם כעת יהפוך דיין, אי אפשר יהיה להזים את עדותו, והוא לעולם לא יקבל את דבריו של מי שיבקש להכחיש אותו. בסגנון שונה מעט כתבו הרמב"ן ותלמידיו (ראה למשל בריטב"א כאן) שעד שנעשה דיין לא יוכל לדון באופן אובייקטיבי שכן הוא יודע את האמת. בשונה מן התוספות, שהתמקדו בעדות שאינה ניתנת להזמה, הרמב"ן ותלמידיו עוסקים בהתייחסות הכללית יותר לתיק ובחשש שדיין הניגש לדיון כאשר הוא כבר משוכנע לגבי מסקנתו לא יוכל לדון באופן אובייקטיבי.

הנפקא-מינה בין שני ההסברים קשורה למחלוקת שהוזכרה לעיל בדבר 'עד הרואה' ו'עד המעיד', אך לענייננו, יש לעמוד על הקשר בין מחלוקת זו ובין ההלכה הייחודית בקיום שטרות. כאמור לעיל, הגמרא מעירה שקיום שטרות הוא דין דרבנן, ועל כן ניתן להקל בו. ניתן להבין את הדברים כפשוטם, שמדובר בקולא בדיני דרבנן, שמטרתה אולי שלא תינעל דלת בפני לווים. לחלופין, אפשר להבין שהדבר קשור לתפקיד בית הדין בקיום השטר. ריש לקיש כבר חידש לעיל בפרקנו שעדים החתומים על השטר – נעשתה עדותם כמי שנחקרה בבית דין. אם כן, החתימה מצד עצמה היא המהווה את קיום הדין. קיום השטר בבית דין לאחר מכן הוא הליך טכני שנועד לסלק חששות צדדיים, אך אין לראות בו פסק וחידוש יצירתי של בית הדין.

ובכן, אם אין עד נעשה דיין מפאת ליקוי פורמלי במבנה בית הדין, הרי שבכל הנוגע לקיום שטרות אין דיון בבית הדין, שכן השטר כבר נכתב ונחתם בכשרות, ונעשה כמי שנחקר בבית דין. לעומת זאת, אם אין עד נעשה דיין מפני חשש שקר, עלינו לומר שכאן החשש לשקר הוא ברמה נמוכה יותר או שמדובר על קולא בדין דרבנן, וכדלעיל.

לצפייה בשיעור מלא - דף יומי כתובות דף כא - מפי הרב אביהוד שוורץ >>

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)