דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף ו | עקרונות בדין פסיק רישיה בשבת

התחלנו בשעה טובה את לימוד מסכת כתובות. בישיבות נהוג לכנות את המסכת "ש"ס קטן", שכן המסכת עשירה בנושאים שונים ומגוונים. כך, למשל, במסגרת הלכות בעילת מצוה הנידונות בפרק הראשון, עוסקת הסוגיה בדף ו' בכמה יסודות עקרוניים בהלכות שבת, וזאת בניסיון לברר האם בעילת המצוה מותרת בשבת. העובדה שרבותינו הראשונים האריכו הרבה בפירוש מסכת כתובות, מעניקה לנו שפע של מקורות בנושאים אלה, ולאחד מהם נקדיש את עיוננו היום.

הגמרא מתלבטת האם החבורה הנוצרת מבעילת המצוה היא בגדר "פסיק רישיה", כלומר תוצאה ישירה, הכרחית ובלתי נמנעת. אילו היה מדובר על פסיק רישיה, יש לאוסרו לכולי עלמא, וכך נאמר בגמרא כאן:

"האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא".

כלומר, אסור להדק חתיכת בד הסותמת את פי החבית, שכן פעולת ההידוק מובילה לסחיטה של היין הבלוע באותה חתיכת בד. לכאורה, כוונתו של המהדק היא לסתום את החבית, ולא לסחוט את היין, ואף על פי כן הדבר אסור שכן מדובר על "פסיק רישיה".

משפט קצר זה שבגמרא גורר דיון נרחב, כמבואר בתוספות ובשאר הראשונים על אתר. שתי שאלות הלכתיות עומדות לדיון: השאלה הראשונה היא מהו האיסור בסחיטת יין הבלוע במטלית בד - רש"י וראשונים נוספים פירשו שהאיסור הוא משום מלאכת מלבן, דהיינו משום כיבוסה של המטלית. רבינו תם דחה אפשרות זו מכל וכל, שכן כיבוס הוא דווקא במים אשר מנקים את הבגד. סחיטת יין ממטלית לא יכולה להיאסר משום כיבוס. לכן, חידש רבינו תם שישנם שני איסורים שונים בסחיטה: סחיטת בגד מן המים שבו אסורה משום כיבוס, וסחיטת בגד ממשקים אחרים הבלועים בו אסורה משום מלאכת דש, כדרך שאסור להפיק יין מענבים או שמן מזיתים. פירוש זה של רבינו תם התקבל להלכה (ראה בית יוסף אורח חיים, ש"כ) ועל כן שני סוגי הסחיטה נאסרו.

השאלה השנייה והנרחבת יותר בעניין זה היא שאלת "פסיק רישיה". רבי נתן מרומי, שחי במאה ה-11, חיבר מילון שנקרא "ספר הערוך". מטבע הדברים, פירוש מילים ועניינים בתלמוד הבבלי משפיע גם על ההלכה. דומה, שהשיטה "ההלכתית" הידועה ביותר של ספר הערוך היא זו המצויה בסוגייתנו. לדבריו, יש להחמיר במצב של "פסיק רישיה", דהיינו של תוצאה הכרחית הנגרמת אף שמדובר על דבר שאינו מתכוון, דווקא כאשר "ניחא ליה", כלומר כאשר הפעולה מתרחשת באופן בלתי נמנע, אך לרצון הפועל. אם מדובר על "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", כלומר שהוא אכן לא מעוניין בתוצאה, אין כל סיבה לאסור. ממילא, בנוגע לאותה מטלית בד בפתח החבית, סבור הערוך שהאיסור הוא דווקא במידה ומכוח הסחיטה ניתן לשוב ולקלוט את היין הנסחט. ברם, אם היין נסחט לאיבוד, הרי שלא ניחא ליה, או ליתר דיוק לא אכפת ליה, בסחיטה, והדבר מותר.

שיטה הלכתית זו של בעל הערוך מהווה קולא גדולה מאוד בעניין דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה. נציין דוגמה אחת מיני רבות: יש מן הפוסקים שאסרו להשתמש בחשמל בשבת, בטענה שחלק מן המעגלים החשמליים גורמים לניצוצות עם סגירתם. היות שלסוגר המעגל החשמלי לא אכפת מניצוצות אלה, הרי שלדעת הערוך לא יהיה בכך כל איסור.

מצד הסברה, תלויים דברי הערוך בשאלת יסוד בעניין פסיק רישיה. אנו פוסקים להלכה כדעת ר' שמעון, שדבר שאינו מתכוון מותר. בתחומים הלכתיים שונים, ובאופן ממוקד יותר בהלכות שבת שבהן נאסרה "מלאכת מחשבת", נדרשת מודעות האדם למעשיו, ופעולה שאין בה כוונה – אין בה גם איסור. עם זאת, בסוגייתינו ובסוגיות רבות נוספות קובעת הגמרא שבפסיק רישיה יש להחמיר. כלומר, תוצאה הכרחית וודאית אסורה אף בהעדר הכוונה. הלכה זו עשויה להתפרש בשני דרכים: ניתן לומר, שפסיק רישיה הוא בעצם "מעשה בידיים" – זאת משום שאמנם מדובר על פעולה לא מכוונת, ואולם היות שהיא הכרחית - הרי שהפועל כביכול ביצע אותה במו ידיו. לחילופין, ניתן לומר שאכן מדובר על פעולה עקיפה, אלא שלא ניתן לטעון לגביה לחוסר כוונה. לאמור – היות והיה ידוע שהפעולה תתרחש, הרי כאילו היא התבצעה בכוונה.

הנפקא-מינה בין שני ההסברים נוגעת לפירושו של הערוך: אם נאמר שפסיק רישיה הוא מעשה בידיים – העובדה שלא ניחא ליה אינה מעלה ואינה מורידה. ברם, אם נאמר שפסיק רישיה הוא כאילו הדברים התבצעו בכוונה, הרי שכאן ניתן לומר שאם לא ניחא ליה ישנו חסרון בכוונה, ועל כן אין בכך איסור.

נזכיר לסיום שבין הפוסקים ישנו סבך גדול האם לקבל ולסמוך על דברי הערוך להלכה, או לפחות לצרפם כשיקול להקל במצבים שונים. כבר השולחן ערוך (אורח חיים, ש"כ י"ח) כתב שעיקר ההלכה להחמיר, אך העולם נהגו להקל ויש ללמד עליהם זכות, ואין ספק שזו לשון ייחודית לפסק הלכה.

תקציר: נדון בשתי השאלות הנוגעות לדין "מסוכריא דנזייתא", ובמשמעות הדברים לסוגיית פסיק רישיה.

הרב אביהוד שורץ

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)