דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף פח | כפיית הר כגיגית

סוגייתנו דורשת את אחת הדרשות הידועות והמפורסמות יותר בעניין מתן תורה בסיני, המשקפת עמדה עקרונית בדבר הזיקה שבין כנסת ישראל ובין הקדוש ברוך הוא. כך נאמר בגמרא:

"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא".

לעם ישראל לא ניתנה האפשרות לבחור האם רצונו לקבל תורה, והקבלה נכפתה מאת ה' יתברך. רב אחא בר יעקב אכן עומד על כך, שיש בכך משום לימוד זכות על כנסת ישראל ביום הדין, כאשר תוכל לטעון להגנתה שהתרשלה בקיומה של תורה שמלכתחילה לא נתקבלה מרצון.

דברי הגמרא הללו זכו לפירושים שונים ומגוונים. אחד מאלה שראו בדברים אלה יסוד מוסד להשקפה הישראלית היה המהר"ל מפראג. בספרו "תפארת ישראל" (ובמקומות נוספים) דן בהרחבה רבה בדרשה זו. כך, למשל, כתב בפרק ו:

"אבל מדברי חכמים נראה, שאין לומר כי המצוות שנתן השם יתברך בשביל המקבל - שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו ... ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות ... והטעם בכולם, מפני שמצוות התורה לא נתנו להנות, רק לעול על האדם".

המהר"ל מדגיש מאוד את המחויבות והשעבוד בקשר שבין כנסת ישראל ובין ריבונו של עולם. המהר"ל אף כותב, כי דבר זה "מוסכם בגמרא בכמה מקומות". דא עקא, אם נעיין בסוגייתנו עצמה, נמצא שנקודה זו כלל לא מוסכמת. הגמרא ממשיכה ואומרת:

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".

רבי סימאי איננו מדבר בשבח ההשתעבדות הכפויה, אלא אדרבה, בשבח הקבלה המוסכמת והרצונית, אשר זיכתה את כנסת ישראל במעמד ייחודי ובשני כתרים. כבר התוספות בסוגייתנו (ד"ה כפה) עומדים על הפער שבין שתי הדרשות, ואף שהם מבקשים ליישב ביניהן, אין ספק שהן משקפות מסרים רוחניים והשקפתיים שונים (וראה על כך בעיון לדף היומיומי; שבועות דף כט).

בשונה מן המהר"ל, שראה בדרשה הראשונה "עיקר ושורש גדול", ביכר הגרי"ד סולובייצ'יק דווקא את הדרשה השנייה. במאמרו "קול דודי דופק" הוא מסביר:

"ברית יעוד - מהי? היעוד מציין בחיי האומה - כמו בחיי היחיד - קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי, ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הווייתה ההיסטורית. במקום קיום כחוויית-עובדה בלתי נתונה לשינוי, שהאומה נדחקה לתוכו, מופיע הקיום כחוויית-פעולה בעלת מימדים תכליתיים, רפודי-תנועה, עליה, שאיפה ומימוש ... בשעה שברית מצרים נכרתה בעל כורחם של ישראל, הקב"ה לקח אותם לו לעם מבלי שיימלך בהם תחילה, כמו שנאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם"; ברית סיני הוצעה להם עובר לכריתתה. הקב"ה שלח את משה להגיד להם את דברו, ומשה שב להקב"ה עם תשובת העם. ההלכה תופסת את ברית סיני כשטר שלא נכתב אלא מדעת המתחייב, והוא: כנסת ישראל. הכרוז של "נעשה ונשמע" הוא יסוד קבלת התורה".

הגרי"ד סבור, שייעודו השלם של עם ישראל מוגשם דווקא בכך שהוא מקבל על עצמו את התורה באופן מודע ומוסכם. בהערת שוליים שם מבקש הגרי"ד ליישב גם את עניין כפיית הר כגיגית, אך כאמור, בדיוק כפי שנטה המהר"ל אל הדרשה הראשונה, הדוגלת במחוייבות כפויה; כך נוטה הגרי"ד אל הדרישה השנייה, ואל ההסכמה האישית והאנושית בקבלת התורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)