דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף כט ע"ב-לד ע"א | תלמוד תורה לנשים

קובץ טקסט

א. מקור הפטור

השיעור שלפנינו, העוסק במצות תלמוד תורה לנשים, נחלק לשניים: חלקו הראשון עוסק בחיובן או בפטורן של הנשים ממצוה זו, והשני - באיסור עליהן לעסוק בתורה ובגדריו.

את פטור נשים ממצות לימוד תורה אנו פוגשים בסוגייתנו, בדף לד., במסגרת המקורות שבוחנת הגמרא לפטור נשים ולחיובן במצוות השונות. מלבד זאת הוא מופיע גם בדף כט:, כנימוק לפטור נשים מן המצוה ללמד את בניהן תורה, ושם מובא מקורו המדויק:

איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב 'ולימדתם' - 'ולמדתם': כל שמצווה ללמוד, מצווה ללמד; וכל שאינו מצווה ללמוד, אינו מצווה ללמד.

ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב 'ולימדתם' - 'ולמדתם': כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו; וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו.

ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: 'ולמדתם אותם את בניכם' (דברים י"א, יט) - ולא בנותיכם.

צורת לימוד זו אומרת דרשני: הפטור אינו מפורש במצות הלימוד, ועיקרו במצות מסירת התורה - הן מצד הקבלה (שאין חובה למסור את התורה לבנות) הן מצד ההעברה (שאין הנשים מחויבות למסור לבניהן). כך מלמד גם מקומו של הדיון: כחלק מן הסוגיה העוסקת ביחסי אב ובן ובחיוב האב ללמד את בנו תורה.

רמז נוסף לאופיו של הפטור ניתן לקבל מן הדיון על חיוב נשים במצות מזוזה בדף לד.. פרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמע' כוללות שלוש מצוות הקשורות בדרך זו או אחרת ללימוד תורה וכתיבתה: מצות הלימוד עצמה, מצות מזוזה ומצות תפילין. הגמרא מנסה להקיש מזוזה ותפילין לתלמוד תורה, ולפטור נשים גם מהם. אך בעוד שההיקש לתפילין מתקבל - ולחלק מן הדעות אף מהווה בסיס לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (מעש"ג) בכלל - נדחה ההיקש למזוזה משום "דכתיב 'למען ירבו ימיכם': גברי בעי חיי, ונשי לא בעיין חיי?!". הווה אומר: נשים פטורות מהלימוד עצמו כהעברת התורה, ואף מחלק מן המעשים הקשורים ליישומה, כגון תפילין ומעש"ג נוספות;[1] אך אין הן פטורות מהנכחת התורה בביתן ובחייהן, שהיא מהות מצות המזוזה - "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו', ט; י"א, כ).

השיעור שלפנינו יוקדש להבהרת הפנים השונות של מצות לימוד התורה ומעמד הנשים ביחס אליהם.

ב. לימוד במצוות הנוגעות אליהן

כפי שראינו לעיל, הגמרא בדף לד. למדה חיוב נשים במזוזה מן הפסוק הקושר מצוה זו להארכת ימים. התוספות על אתר (ד"ה גברא) הקשו: והלוא גם בתלמוד תורה נאמר "כי היא חייך"![2] והם מציעים שני תירוצים, שלפי הראשון שבהם, הפסוק כלל אינו עוסק בתלמוד תורה, אלא בקיום מצוות, "כלומר: התורה מלמדת לך מצות - שהם חייך". היעב"ץ בחידושיו על התוספות חידד נקודה זו, וחידש על פיה יסוד חשוב:

ויש לומר עוד, אין הכי נמי, נשי מחייבי נמי בתלמוד תורה במצות דידהו, דהוי נמי חיי לגבייהו, ולא מעטינהו קרא אלא משאר תלמוד תורה של מצות שאינן חייבות הוא דפטרינהו משום דלא שייכא ביה...

היעב"ץ מחדש כי אף על פי שנשים פטורות מלימוד תורה לשם לימוד, חייבות הן בלימוד ההלכות הקשורות אליהן באופן מעשי. דין זה פשוט לכאורה, שהרי על מנת לקיים את המצוות, חייבות הנשים ללמוד את ההלכות הנוגעות להן. חידושו הגדול של היעב"ץ הוא בכך שהוא מגדיר לימוד זה כקיום של מצות לימוד תורה, ולא כהכשר מצוה גרידא.

ברם, דומה כי לא היעב"ץ הוא שחידש זאת. בסוף סימן מ"ז באורח חיים דן הבית יוסף אם נשים חייבות בברכת התורה, והוא כותב בשם האגור (הלכות תפילה סימן ב') כי הן חייבות לברך, וכל שכן לדעת הסמ"ג,[3] שחייבות בלימוד ההלכות השייכות להן. החיוב בברכת התורה מלמד כי אין מדובר בהכשר מצוה גרידא, כי אם במצות לימוד בפני עצמה.

השאגת אריה (סימן ל"ה) הוליד מכאן חידוש נוסף. לדעתו, נשים חייבות במצות כתיבת ספר תורה כאנשים, ואף לשיטת הרא"ש כי המצוה לכתוב קשורה למצוה ללמוד - שהרי חייבות הן ללמוד מצוות הנוהגות בהן.

ג. שיטת בית הלוי

בית הלוי (חלק א סימן ו') חלק על דעתם של היעב"ץ והשאגת אריה, והביא מספר ראיות לכך שנשים אינן חייבות במצות לימוד תורה כלל, ואף הלכות שהן חייבות בהן עליהן ללמוד לצורך העשייה בלבד, ואין שום ערך ללימוד בפני עצמו.

אבל קודם שנדון בראיותיו של בית הלוי, עלינו לתרץ את הראיה החזקה מפסיקתו של הבית יוסף כי נשים אכן מברכות ברכת התורה. בית הלוי עצמו עונה כי דינו של האגור אותו מצטט הבית יוסף הוא דווקא על פי השיטות כי נשים מברכות כאשר הן מקיימות מצוות שאינן מחויבות בהן. אמנם דברים אלו, קשה להלמם בשיטת הבית יוסף, שהרי לשיטתו (סימן תקפ"ט) נשים אינן מברכות על מצוות שאינן מחויבות בהן.

ניתן לדחות את ראיית השאגת אריה בדרך אחרת, על פי דברי בנו של בית הלוי, הגר"ח סולוביצ'יק. הגרי"ז, נכדו של בית הלוי ובנו של הגר"ח, מביא (חידושי הגרי"ז על הרמב"ם, הלכות ברכות) בשם אביו כי ברכת התורה אינה ברכת המצוות, כי אם ברכה על החפצא של תורה - מעין ברכת הנהנין. אם כך, נשים חייבות לברך על עצם המפגש עם התורה, גם אם אין בכך כלל מצות לימוד תורה. לפי תירוץ זה, הובאו דברי הסמ"ג כי נשים חייבות בלימוד ההלכות השייכות בהן לא מפני שיש בכך קיום של תלמוד תורה, אלא כהיכי תימצי לכך שנשים ילמדו תורה - שהרי ככלל אסורות הן ללמוד, כפי שנראה להלן; ואם כן, אין מכאן כל ראיה כי נשים אכן חייבות בלימוד תורה לגבי ההלכות השייכות בהן.

כעת נעבור לדון בדברי בית הלוי לגופם, ונבחן את ראיותיו.

ד. אנשים ללמוד ונשים לשמוע

אחת מן הראיות שמביא בית הלוי היא המימרה במסכת חגיגה דף ג.:

'הקהל את העם, האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א, יב) - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע...

לכאורה מוכח מכך שנשים אינן באות ללמוד, כי אם לשמוע. מדוע לא נאמר כי נשים באות ללמוד את המצוות השייכות בהן? נראה אם כן, טוען בית הלוי, כי אין לנשים קיום של מצות לימוד אף בהלכות השייכות בהן.

אך נראה, שהוא גופא ההבדל שבין מצות הלימוד לגברים לבין המצוה לנשים. מצות הגברים היא ללמוד לשם הלימוד, בעוד שמצות הנשים הִנָּהּ ללמוד לשם העשייה בלבד. ההבדל ניכר לא רק בהיקף הלימוד, אלא גם באופיו: האם מדובר בלימוד אשר מגדיל בעצמו את התורה, או שמא בלימוד שרק נועד לשאוב מתוכה את הידיעה הנצרכת למעשה. בנשים לא שייך לימוד 'להגדיל תורה ולהאדירה'. לימודן, אף אם יהיה לעומק, לא נועד לחדש חידושים, כי אם להוציא את מה שכבר ישנו. זהו בדיוק ניסוחה של המימרה: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע". הלימוד המלא כולל אף את החידוש, ש"אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה שם), ולנשים חסר פן זה של לימוד. אמנם אף על פי שבנשים מדובר בשמיעה, ולא בחידוש, אין להסיק מכך שאין כאן משום מצות לימוד תורה כלל. כשם שייתכן קיום חלקי מבחינת ההיקף, כך ייתכן קיום חלקי מבחינת האופי - שמיעה, ולא חידוש.

את החילוק הזה כתב בפירוש בשו"ת מהרי"ל (סי' קצ"ט):

ואי משום דידעו לקיים המצות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השרשים והכללות... וכשיסתפקו ישאלו למורה, כאשר אנו רואין בדורינו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ.

כלומר: הלימוד הראוי לנשים הנו לימוד הפרטים והשורשים תוך שימוש ב'קבלה מבחוץ', ולא תוך חידוש הלכות ודימוי דבר לדבר 'מבפנים'. ומכל מקום, אין בכך משום אמירה כי אין כאן מצות לימוד תורה כלל.

ה. לימוד לשם התורה ולימוד עבור האדם

ייתכן כי ההבנה שאישה אינה אמורה לחדש בתורה, אלא רק לשאוב ממנה את הידע הדרוש לה, ובכך מתבטאת מצות הלימוד שלה, נלמדה מהפקעתה משלשלת המסורה.

כפי שראינו לעיל, הגמרא אומרת כי הלימוד "את בניכם - ולא את בנותיכם" מיעט את הבנות מחיוב האבות להעביר לצאצאיהם את התורה, וממילא נפטרו גם מן החיוב ללמוד בעצמן וגם מן החיוב ללמד את צאצאיהן הן. מכך הוכיח בית הלוי כנגד דעת השאגת אריה, שהרי לוּ צדק השאגת אריה בדבריו, שיש לנשים מצות לימוד במצוות השייכות בהן, אזי היו חייבות גם ללמד את צאצאיהן מצוות אלו, וחידוש זה לא מצינו בשום מקום.

אמנם נראה שהתשובה לשאלה זו פשוטה. לפני מספר שיעורים, בשיעור שעסק במצות תלמוד תורה באופן כללי (שיעור 3), העלינו חילוק יסודי בין שתי פנים במצות לימוד תורה: ישנה מצות לימוד שעיקרה באדם הלומד ובצבירת הידע שלו, וישנה מצות לימוד שעיקרה בגידולה של תורה ובחידושים המתחדשים בה בעקבות לימודו של האדם. על פי חילוק זה ניתן לומר, כי מכך שאישה פטורה מן המשימה להעביר את התורה הלאה הבינה הגמרא שהקיום השני, של המחויבות כלפי התורה, אינו שייך בה, וממילא גם לא שייך בה הקיום של החידוש בתורה והגדלתה. מובן, אם כן, כי אף שבלימוד המצוות השייכות בה ישנו קיום של מצות לימוד תורה, לא יהיה בכך כדי לחייבה ללמד את צאצאיה מצוות אלו, שכן הצמצום בהיקף, משמעו גם שהאישה אינה מחויבת לדאוג להעברת התורה, וממילא היא פטורה מן החיוב ללמד כל מצוה שהיא.[4]

אלא שעדיין יש לשאול: מניין לשאגת אריה שהחיוב החלקי, של שמיעה ללא חידוש, מהווה קיום של מצות לימוד תורה, ואינו הכשר מצוה בלבד?

ו. זכותה של האישה

על מנת להשיב על שאלה זו, נבחן ראיה נוספת של בית הלוי. כידוע, אישה שבעלה הזהיר אותה שלא להתייחד עם פלוני, ובכל זאת נתייחדה עמו, הרי היא ספק סוטה, ובעלה מעלה אותה לירושלים, שם היא שותה מים מאררים, ואם זינתה, המים הורגים אותה. המשנה בסוטה דף כ. אומרת כי "אם יש לה זכות, היתה תולה לה", כלומר: אף אם ניאפה, יכול מותה להתעכב מספר שנים.

הגמרא שם כא. תוהה באיזו זכות מדובר: "זכות דמאי? אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא! אלא זכות דמצוה, זכות דמצוה מי מגנא כולי האי?!". משקלא וטריא זה הוכיח בית הלוי שלנשים אין קיום מצות לימוד תורה אף במצוות השייכות בהן, שאם לא כן, הייתה הגמרא אומרת שזוהי הזכות התולה.

אמנם נראה שסופו של השקלא וטריא הוא גופא ראייתו של השאגת אריה. הגמרא מסיקה כי הזכות התולה לנשים היא שטורחות ומביאות את בניהן ללמוד תורה, ומחכות לבעליהן עד שיחזרו מבית המדרש, ובכך נעשות שותפות בקיום לימוד התורה שלהם. ולכאורה יש להקשות: אם נשים כלל אינן שייכות במצות לימוד תורה, כיצד ישתתפו עם הגברים? והרי אין הן שייכות כלל במצוה זו, ומה יועיל להן שיביאו לריבויו? נראה שמכאן למד השאגת אריה, שאף על פי שנשים אינן מצֻוות לחדש ולהגדיל תורה בעצמן, ועל כן זכות הלימוד שלהן עצמן חלקית היא, מכל מקום שייכות הן במצות לימודה של תורה באופן מסוים; לפיכך גם קיום שהן עצמן אינן מחויבות בו, אם יסייעו לאדם המחויב בו לעשותו, שייכות הן בקיום זה, ויכולות ליהנות מן הזכות הגדולה שתתלה להן.[5]

ז. דעת בן עזאי

נסכם את דברינו עד כה. לכולי עלמא נשים חייבות ללמוד את ההלכות השייכות בהן, אלא שנחלקו האחרונים אם יש בחיוב זה משום מצות לימוד בפני עצמה, או שמא אין הוא אלא הכשר מצוה בלבד לקיום אותן ההלכות הנוגעות להן. דעת בית הלוי שאין כאן אלא הכשר מצוה, ותמך יתדותיו במספר סוגיות מהן משמע כי אין קיום בלימוד תורה של נשים. כדי לתרץ את דעת היעב"ץ והשאגת אריה שיש בכך קיום של מצות לימוד תורה, חילקנו בין שני פנים בלימוד - לימוד הלכות קיימות לעומת חידוש הלכות - וטענו כי מצות לימוד התורה אכן קיימת בנשים, אך היא מצומצמת לפן הראשון בלבד, ואינה כוללת את הפן השני.

לסיום חלקו הראשון של השיעור, העוסק בחיובן של נשים ללמוד, נביא את דעת בן עזאי באותה משנה בסוטה כ.:

מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה.

המאירי על אתר פירש (וכן משמע ברש"י), כי לימודה נועד למען תדע שאף אם אינה מתה עכשיו, אין זה מפני שהמים אינם בודקים, אלא מפני שהזכות תולה, ולא יוציאו לעז על המים, כלומר: אין מדובר כלל בחיוב ללמוד בפני עצמו, כי אם בתקנה דרבנן למטרה ייחודית.

חלק על הדברים ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו על הרמב"ם אוצר המלך (הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג). ר' צדוק הבין כי בן עזאי סבר שיש חיוב לימוד תורה ממש על הנשים, ולדעתו, בן עזאי אף חלק על הלימוד המובא בקידושין כט: לפטור נשים ממצות לימוד תורה. יתרה מכך, ר' צדוק מוכיח במהלך מפולפל כי הרמב"ם פסק הלכה כבן עזאי. מכל מקום, דעת רוב הפוסקים אינה כהבנתו של ר' צדוק, וגם פשט דברי הרמב"ם אינו מורה כן.

בחלק השני של השיעור נבחן את האיסור שהוטל על לימוד תורה לנשים, כעולה מן הסוגיה בסוטה שהחילונו לדון בה.

ח. איסור לימוד תורה לנשים

לאחר דברי בן עזאי, מביאה המשנה בסוטה כ. את דעתו החולקת של רבי אליעזר:

כל המלמד בתו תורה, (כאילו) לומדה תִּפלות.

ויש לעיין בטעם דבריו. ראינו לעיל כי רוב הפוסקים הבינו מנימוקו של בן עזאי, כי דעתו מיוסדת על תקנה דרבנן. רבי אליעזר חולק, ולדעתו נאסר על אדם ללמד את בתו תורה. הגמרא בדף כא: דנה בשיטת רבי אליעזר, ומסבירה כי "כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומית". רש"י על אתר ביאר כי לימוד התורה יחכים את הבת, וכך תלמד לעשות מעשיה בסתר; משמע שהבעיה אינה בלימוד התורה עצמו, כי אם בתוצאותיו. לעומת זאת, במאירי על המשנה משמע כי ישנה בעיה מהותית גם בלימוד: לדעתו, כוונת הגמרא היא שהאישה, מפאת קוצר דעתה, קונה רק מעט ערמומיות, ולא את החכמה עצמה, ולאחר מכן מתגאה ומראה את חכמתה לכול, אף על פי שבאמת לא הבינה הרבה. אמנם גם אצל המאירי, עיקר הדגש הוא על תוצאות הלימוד, שתבוא לידי גאווה על דבר שכלל לא הבינה.

ברמב"ם, לעומת זאת, ברור כי הלימוד עצמו הוא מוקד הבעיה:

ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות
(הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג).

לדעת הרמב"ם, הבעיה היא שהאישה לא תבין נכונה את החומר הנלמד, שכן רוב הנשים אינן מסוגלות ללמוד תורה בעומק הראוי.

מהדגשתו של הרמב"ם כי מדובר בתקנת חכמים המבוססת על מצבן של רוב הנשים, הוציאו האחרונים מספר חידושים חשובים לדינא. הפרישה (סימן רמ"ו ס"ק טו) הבין כי האיסור הוא דווקא על האב ללמד את בתו, אך אם רצתה הבת ללמוד בעצמה, הרי הוכיחה בכך שאין היא מרוב הנשים, וממילא אינה בכלל גזרת חז"ל. ולמדו מכך האחרונים כי גדולה שדעותיה ניכרות שאינה מוציאה תורה לדברי הבאי, מותרת גם היא בלימוד, ואינה בכלל האיסור.[6]

ט. תורה שבכתב ותורה שבעל פה

בהמשך אותה הלכה מצמצם הרמב"ם את האיסור צמצום חשוב:

במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות (שם).

מדברי הרמב"ם אנו למדים שני דברים: האחד, שיש לחלק בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה; והשני, שמלבד האיסור של 'כמלמדה תפלות' ישנו איסור נוסף. מה יסודן של הלכות אלו, ומהיכן למדן הרמב"ם?

ייתכן כי יש להבין את הרמב"ם על פי דברינו לעיל. ראינו כי לדעת המהרי"ל (החדשות סי' מ"ה), מצות לימוד התורה לנשים מוגבלת ללימוד ההלכות בלבד, בלא לפלפל ולחדש בעומק הדינים. המהרי"ל הבין כי זה גופא חילוקו של הרמב"ם בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה: הכוונה אינה לתנ"ך לעומת גמרא בדווקא, כי אם לפסיקה חתוכה לעומת עיון בטעמים ופלפול בהם.

מכאן יובן מדוע האיסור של 'מלמדה תפלות' שייך דווקא בתורה שבעל פה. לימוד התורה שבעל פה הוא הלימוד בו מחדשים דיני תורה, ועל כן שם שייך יותר האיסור שמא תוציא דברי תורה לדברי הבאי, תוך פגיעה בתורה עצמה. בלימוד תורה שבכתב, לעומת זאת, אין מחדשים, וממילא אין סכנה לדברי התורה, ולכל היותר האישה הלומדת לא תבין נכון. על כן האיסור שם הוא רק לכתחילה, ואינו כמלמדה תפלות.

מקורות לשיעור הבא: מצוַת פרייה ורבייה בנשים

בשיעור הקרוב נעסוק בע"ה במחלוקת רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים בדבר חיוב נשים במצות פרייה ורבייה.

א. קידושין לד:-לה., "ונילף מתלמוד תורה... לא תתחייב כלל צריכא". בסוגיה זו תהיינה נקודות המוצא והסיום של דיוננו, על כן מומלץ לחזור אליה בתום לימוד יתר המקורות ולחשוב על השלכותיהם על הבנתה.

ב. יבמות סה:, המשנה והגמרא שעליה עד "ולא קאמר פרו ורבו". האם ייתכן הבדל בין שני הטעמים המוצעים לשיטת חכמים?

ג. בבא בתרא יג. "מי שחציו... כדברי בית שמאי", תוד"ה כופין עד "על ידי כפיה לא דחי". מנחת חינוך מצוה א אות יד (מצורף). כיצד הבינו התוספות את המצוה?

ד. בבא קמא לא:, המשנה והגמרא שעליה עד "מעשה הוא דקעביד", תוד"ה איהו. מה היחס בין סוגיה זו לבין דין "המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה" (כריתות יט:)? מה השלכותיה של המסקנה לגבי מעורבות האישה בביאה על מחלוקת התוספות והמנחת חינוך לגבי מצות פרייה ורבייה?

[ה. לעיון נוסף: נזיר כג: "אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה... רעה היא ש"מ", סנהדרין עד: "והא אסתר פרהסיא הואי... קרקע עולם", יומא פב. תוד"ה מה רוצח עד "ורבינו תם".]

ו. קונטרס דברי סופרים לר' אלחנן וסרמן, סימן ג אות כה (מצורף). היכן ממוקמת שיטתו ביחס לבעלי התוספות והמנחת חינוך?

מנחת חינוך, מצוה א אות יד

"והנה לפי מה דקיימא לן היו לו בנים ומת לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן רק תיכף שעשה המצוה יצא, אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה הוא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, ופשוט... ועל פי זה אינני מבין דברי התוס' בבא בתרא יג. ד"ה כופין, שהקשו דליתי העשה דפרו ורבו ולדחי הלא תעשה דלא יהא קדש... ולפי הנ"ל הנה בגמר ביאה גם כן לא קיים העשה, והגמר ביאה אינו אלא הכשר מצוה דאי אפשר להוליד בלא זה... ודברי התוספות צריכים עיון כעת".

קונטרס דברי סופרים, סימן ג אות כה

"ונראה לומר דאף דקיום המצוה הוא רק בלידת הבנים, מכל מקום, מעשה המצוה, מה שמוטל על האדם לעשות, היא הביאה, דהלידה באה אחר כך מאליה בידי שמים. וכי האי גוונא חשיב שפיר בעידנא, דלא בעינן לקיום המצוה בשעת עבירת הלא תעשה אלא סגי במעשה המצוה גרידא, ומשום הכי בגמר ביאה חשיב בעידנא. אבל ההעראה אינה ממעשה המצוה אלא הכשר להמעשה ועל כן לא הוי בעידנא. והכי נמי לענין ציצית, אף דקיום המצוה הוא לאחר הלבישה, אבל מעשה המצוה המוטלת על האדם לעשות הוא הלבישה וחשיב בעידנא".

 


[1] ניתן להוסיף, כי הנחת תפילין היא מצוה המדגישה את הקשר שבין הלימוד (תפילין של ראש) והמעשה (תפילין של יד).

[2] באיזה פסוק מדובר? ייתכן שהכוונה לנאמר במשלי על החכמה "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד', יג). אמנם הרא"ש ציטט בתוספותיו את הפסוק "לְאַהֲבָה אֶת ה' א-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל', כ), אף שאין מדובר שם בתלמוד תורה ממש.

[3] לפנינו אינו בסמ"ג, אך מופיע בהקדמת הסמ"ק.

[4] רש"י בדף לד. (ד"ה מה תלמוד תורה) אומר כי פטור נשים ממצות לימוד תורה נלמד מן הפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו', ז), ולא מ"ולמדתם אֹתם את בניכם" (שם י"א, יט), כדמשמע בדף כט:. ייתכן שרש"י גרס שם באופן שונה, או שהבין כי עיקר הלימוד הוא דווקא מ"ושננתם", והגמרא בכט: לא דייקה. מכל מקום, בשיעור 3 אכן חילקנו בין "ולמדתם", שהוא החיוב הממוקד באדם, לבין "ושננתם", שהוא החיוב הממוקד בתורה.

[5] ובדעת בית הלוי נראה לומר, שאין פה כלל קיום של מצוה מצד הנשים, אלא רק התחלקות בשכר עם הגברים מצד מה שעזרו להם. נמצא שהדבר תלוי בשאלה אם ניתן לקבל שכר ללא קיום מצוה, ואכמ"ל.

[6] ראה מאמרו של הרב אברהם שפירא בספר האישה וחינוכה, עמ' 43.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)