כז - בעניין סימנים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בעניין סימנים / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

גיטין כז.-כז:

מקורות

1. בבא מציעא כז.-כח. "איבעיא להו... דליתיה דמי ויניח".

2. גיטין כז. "המביא גט... לזמן מרובה"; כז: "רב אשי אמר... אי דרבנן".

3. בבא מציעא כז: ראב"ד (בשיטה מקובצת) ד"ה וז"ל הראב"ד.

4. רמב"ם הלכות גירושין פ"ג הי"א.

5. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פי"ג הלכות א-ה.

שאלות הכנה

1. מהם סימנים מובהקים?

2. לאיזה עניין סומכים על סימנים שאינם מובהקים?

3. האם ייתכן שנסמוך על סימנים לדינים דאורייתא גם אם סימנים אינם דאורייתא?

1.

השבת גט בסימנים, והשימוש בסימנים באופן כללי

הסוגיה בדף כז. עוסקת בגט שאבד, ומעלה כאחת הדרכים להשיב את הגט לבעליו את הדרך שמשמשת את כלל משיבי האבדה בעולם: סימנים. כפי שמשיבים אבדה על ידי סימנים, כך אפשר להשיב את הגט על פי סימנים.

הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה אומר:

"בראשונה כל מי שאבד לו אבדה ובא ונתן סימניה מחזירין אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי"
(פי"ג ה"ד)

זאת אומרת שניתן להשיב אבדה למי שיודע את סימניה. אם כן, ניתן יהיה להשיב גט על פי סימנים שיש בו. וכך אומר רב אשי:

"כגון דקאמר: 'נקב יש בו בצד אות פלונית', דהוה ליה סימן מובהק. ודוקא בצד אות פלונית, דהוה ליה סימן מובהק, אבל נקב בעלמא לא - מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן".

רב אשי מעלה את האפשרות להשיב גט על פי סימנים, אך הוא מוסיף הגבלה מסוימת: אפשר להשיב גט רק על פי סימנים מובהקים, משום שאפשר לסמוך עליהם מדאורייתא; בסימנים שאינם מובהקים הוא מסתפק אם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולכן אין להשיב את הגט על פיהם.

על מנת להבין את הדיון הזה, צריכים אנו להקדים שבפרק השני של בבא מציעא, אלו מציאות, עוסקת הגמרא בדיני אבדות והשבתן. כאמור, אחת הטכניקות הרווחות בנושא זה היא השבה על ידי סימנים, והיא נידונה שם בהרחבה. ההנחה היא שיש שלושה סוגי סימנים:

1. סימנים גרועים - סימנים שאי אפשר לזהות חפץ על פיהם. הדוגמה הקלסית לכך היא "חיורי וסומקי" - כלים לבנים וכלים שחורים: אי אפשר לזהות אבדה רק על פי צבעה.

2. סימנים בינוניים, שהם הסימנים הנפוצים, ועל פיהם אפשר להשיב אבדה. הדוגמה הקלסית לסימנים אלה הם "המידה או המשקל או המנין או מקום האבדה"[2] (גזלה ואבדה פי"ג ה"ה).

3. סימנים מובהקים, המהווים זיהוי ודאי של האבדה: "נקב בצד אות פלונית" - אם יש בשטר חור על יד אות מסוימת, ניתן להניח שסימן זה ייחודי. לכן אם אבד גט שיש בו חור ליד אות מסוימת, ואז נמצא גט שיש בו אותו סימן, אפשר להניח על דרך ודאי שזהו הגט שאבד.

מה ההבדל בין סימן מובהק (3) לבין סימן בינוני (2)? לגבי סימנים מובהקים יש קונצנזוס שאף מדין תורה אפשר להשיב על פיהם, ואילו לגבי סימן בינוני מסתפקת הגמרא בבבא מציעא (דף כז) אם משיבים על פיהם אבדה מדין תורה, או שמא רק מדרבנן. הנפקא מינה של השאלה אם סומכים על סימנים בינוניים מדרבנן או מדאורייתא היא השבת גט על פיהם: אם סימנים בינוניים דאורייתא, אפשר להשיב על פיהם אפילו גט ולהתיר את האישה המגורשת לעולם; אם סימנים אלו תקפים רק מדרבנן, אי אפשר להשיב על פיהם גט.

תפקידם של סימנים בהשבת אבדה?

בפשטות מטרת הסימנים היא זיהוי החפץ. כך אפשר להוכיח מן ההקבלה בין השבת אבדה לבין תחומים הלכתיים אחרים שבהם קיים דין סימנים. אחד התחומים האלה הוא כלאי בהמה:

"אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור, לפי שאין יודעין במינה. וליבדוק בסימנין, דאמר אביי עבי קליה בר חמרא... אמר ליה ר' אבא לשמעיה: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר: אין חוששין לזרע האב, וסימנין דאורייתא" (חולין עט. בסוף העמוד).

וברש"י שם:

"וסימנין דאורייתא - מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו, שמע מינה הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה - כדאמרינן באלו מציאות (בבא מציעא דף כז) - דאורייתא היא. דאי דרבנן - נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא, באיסורא מי מצו מתקני? אלא שמע מינה דאורייתא היא. והתם באלו מציאות מיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן".

הגמרא אמרה שניתן לזהות בהמה על פי סימנים. מובן שהזיהוי שבו מדובר נוגע לדיני תורה, וחייב לפיכך להיות ברמה שמספקת מדאורייתא. אם כן, היות שאפשר לזהות בהמה על פי סימנים לעניין איסור כלאיים, אפשר לסמוך על סימנים בכל מקום שבו צריך זיהוי ודאי של החפץ. רש"י מסיק מכאן שסימנים דאורייתא בכל מקום, ונמצינו למדים שמטרת הסימנים היא לזהות את החפץ.

ברם, הרמב"ן שם חולק על המסקנה שמסיק רש"י:

"ומה שפירש"י ז"ל 'וסימנין דאורייתא - מסימני אבדה קאמר', תמיה אני בו: מה ענין זו לזו? אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא, יש לומר שאין מחזירין אבדה בסימנין, די למא מיחזא חזא, אי נמי כסומא בארובה וכו'. ואין לסימני אבדה עסק כאן וכאן".

הרמב"ן אומר כי אף על פי שדין כלאי בהמה דורש רמת בירור דאורייתא, אין להסיק מן הסוגיה העוסקת בו שסימנים דאורייתא, משום שבתחום של השבת אבדה הסימנים צריכים להתמודד לא רק עם זיהוי החפץ אלא אף עם הסכנה שהאדם שטוען שהוא המאבד איננו באמת המאבד.

סיכום: ראינו את האפשרות להשיב גט על פי סימנים - אך רק על פי סימנים מובהקים. ראינו מהם סימנים מובהקים ועסקנו במטרת סימנים בכלל, ושתי מטרות עלו בידינו: האחת - זיהוי החפץ, והשנייה - לוודא שהטוען הוא אכן בעל האבדה, ולא נוכל מצוי שמנחש את סימניה.

שאלה לסיכום: מה קשה יותר - להשיב אבדה על פי סימנים או להכריע בדיני איסור על פי סימנים? תן דעתך מצד אחד לרמב"ן בחולין (האומר שסימנים נועדו למנוע בעיה של רמאות), ומצד שני - להשלכות האפשרות שסימנים דרבנן.

2.

סימנים מובהקים וסימנים שאינם מובהקים

מן הגמרא בגטין כז עולה, שאם סימנים דאורייתא אפשר לסמוך על סימנים שאינם מובהקים, ואם סימנים אינם דאורייתא - אפשר לסמוך רק על סימנים מובהקים. קביעה זו מעלה שאלה לגבי אופי ההבחנה בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים, שכן משמע שגם אם סימנים אינם דאורייתא אפשר לסמוך על סימנים מובהקים. מהו ההבדל בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים? האם שניהם פועלים באותו מישור, אלא שסימנים מובהקים הם סימנים טובים יותר, או שמא ישנו הבדל עקרוני בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים?

רש"י בסוגייתנו (כז: ד"ה ודווקא) מתבטא לגבי סימנים מובהקים בזו הלשון: "דהוי סימן מובהק, דאין עדות ברורה מזו". מרש"י עולה כי סימנים מובהקים הם בגדר אחר, ואפשר לדמותם לעדות, שהיא הראיה המוחלטת ביותר שיש.

מאידך, ישנם ראשונים הסוברים שסימנים מובהקים פועלים באותו מישור שבו פועלים סימנים רגילים. הראב"ד דן בשאלה מניין לנו שאפשר להסתמך על סימנים מובהקים, וזו לשונו:

"'למאי נפקא מינה? לאהדורי גט אשה בסימנים' - פירוש - בסימן שאינו מובהק, אבל בסימן מובהק מיהא מהדרינן. ולא ידענא מהי תיתי אי סימנין דרבנן נינהו. ואיכא למימר: מ'עד דרוש אחיך אותו' נפקא, דדרשינן: 'עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי' וכו'. והשתא מספקא לן הנך סימנין אי סימן מובהק הוא או לא. דאי סימן מובהק הוא, ורבנן הוא דעביד תקנתא לאהדורי אבידתא בסימן שאינו מובהק, אבל גט לא. ואי סימן שאינו מובהק הוא, אפילו גט אשה נמי, דהא דאורייתא הוא" (שיטה מקובצת בבא מציעא כז:).

הראב"ד תמה מניין הביטחון שאפשר להסתמך על סימנים מובהקים, והוא משיב כי "הדרישה" שיש לדרוש את אחיך קודם שתשיב לו את אבדתו, הנלמדת מן הפסוק "עד דרוש אחיך", מתייחסת בוודאי לזיהוי על פי סימנים, והשאלה היא רק באילו סימנים מדובר. לשיטת רש"י שאלה זו כלל אינה עולה, משום שסימנים הם כעדות, ואינם צריכים לימוד מיוחד מן הפסוק. מבין השיטין ניכר, אם כן, שלשיטת הראב"ד אין הבדל מהותי בין סימנים מובהקים לבין סימנים שאינם מובהקים (לפחות בשלב ההווה אמינא).

נמצאנו למדים שישנן שתי גישות בסיסיות להבדל בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים (בינוניים): האחת גורסת כי יש הבדל מהותי ביניהם, בעוד שהשנייה גורסת שעקרונית שניהם זהים.

להבדל בין גישות אלו ניתן להציע כמה נפקא מינות:

1. בהבנת השאלה אם סימנים דאורייתא - אם נבין כשיטת הראב"ד, שאין הבדל מהותי בין סוגי הסימנים, השאלה היא רק איזו רמה של סימנים נדרשת, ואין כאן שאלה עקרונית על יחסנו לסימנים. ברם, לפי שיטת רש"י, שסימנים מובהקים הם בגדר עדות, השאלה אם סימנים דאורייתא היא שאלה עקרונית: האם אנו מסתמכים רק על עדות - שהיא ראיה מוחצת וסופית - או שמא אנו מסתפקים אף בבירורים שאינם מוחלטים?

2. השבת אבדה לרמאי - הרמב"ם כותב:

"בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין, אין מחזירין לו עד שיאמר בסימנים מובהקין. והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקין, אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו. [השגת הראב"ד - והרמאי, אף על פי שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו - א"א: סימן מובהק לגמרי.] אמרו חכמים: 'והיה עמך עד דרוש אחיך' (דברים כ"ב, ב) - עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו" (גזלה ואבדה פי"ג ה"ג).

השאלה בנוגע לאבדת רמאי יכולה אף היא להיתלות בשאלה שהעלינו לגבי דין סימנים מובהקים. אם סימנים מובהקים הם כעדות, אין סיבה שלא להשיב את האבדה לאדם שבא לבקש אותה, ואפילו אם הוא רמאי; כשם שברור כי אם שני עדים יעידו שהחפץ שייך לרמאי נאמין להם, ברור גם כי אם סימנים מובהקים הם כעדות, אין סיבה שלא להשיב את אבדת הרמאי על פי סימנים מובהקים. לעומת זאת, אם אפילו סימנים מובהקים אינם עדות אלא רק בירור מסוים, אזי אפשר שהבירור הזה מבוסס אף על הנאמנות של מבקש האבדה, ולא רק על האפשרות ההסתברותית שהחפץ המזוהה על פי סימנים הוא החפץ המבוקש, ולכן אי אפשר להשיב אבדה לרמאי - שאין לו המרכיב הבסיסי של נאמנות.

3. התנגשות בין ראיות שונות - הגמרא בבבא מציעא כח. דנה במקרים כאלה, ופוסקת כי באופן עקרוני זוכה בחפץ מי שמביא הוכחה טובה יותר. מה יהיה הדין אם צד אחד מביא סימנים מובהקים ואילו הצד השני מביא סימנים שאינם מובהקים? אפשר ששאלה זו תלויה גם היא בחקירה הנ"ל: אם סימנים מובהקים הם בגדר עדות, הם יגברו על סימנים שאינם מובהקים; אולם אם סימנים מובהקים הם באותו מישור ובאותה קטגוריה עם סימנים שאינם מובהקים - הגם שברמה גבוהה יותר - אפשר שהם לא יגברו על סימנים רגילים.

לשאלה זו התייחס בעל השיטה מקובצת (שם):

"הלכתא: אם יבאו שני בני אדם, אחד יתן באבדה סימן מובהק, והשני - סימן שאינו מובהק, לא אמרינן תנתן לאומר סימן מובהק. דכיון דחזינן מקראי החזרת אבדה בסימן שאינו מובהק, אשתכח דשקולין הן סימן מובהק וסימן שאינו מובהק, ולא יתן לא לזה ולא לזה. שאם לא היתה חזרת אבדה בסימן שאינו מובהק אלא מדרבנן, אם היו שנים כענין זה שהזכרנו, היינו נותנים אותה לאומר סימן מובהק, דהא דאורייתא והא דרבנן".

השיטה מקובצת מסיק שאין הפרש בין סימנים מובהקים לסימנים שאינם מובהקים במידה שאלו יגברו על אלו, שכן עקרונית הם עומדים על אותה דרגה בסולם ההוכחות.

סיכום

ראינו שלגבי סימנים מובהקים יש קונצנזוס שהם מועילים אף אם סימנים אינם דאורייתא, וחקרנו האם זה רק משום שהם סימנים ברמה גבוהה יותר, או שמא יש הבדל עקרוני בין סוגי הסימנים, וסימן מובהק הוא בגדר עדות ולא בגדר סימן. ראינו שיש לשאלה זו נפקא מינות לעניין שאלות שונות העולות ביחס להשבת אבדה בסימנים.

 

[1] השיעור ניתן על ידי הרב כשיעור כללי בישיבה. תודה מיוחדת לדב דניאל, שסיכם את השיעור וערכו עבור בית המדרש הווירטואלי.

[2] אין צורך להיבהל מניסוחו של הרמב"ם, שקורא לסימנים אלו "סימנים מובהקים". בינתיים נניח בפשטות שכוונתו לסימנים שעל פיהם משיבים אבדה, ולעניין זה הם מובהקים - על אף שבמדד האובייקטיבי שאותו אנו מתארים כעת הם נחשבים בינוניים.