כז. - אכילה בסוכה בלילה ראשון וכל שבעה לשיטת חכמים

  • הרב שמואל שמעוני

אכילה בסוכה בלילה ראשון וכל שבעה - שיטת חכמים

רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד...
מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה.
ורבנן: כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל.
אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי!
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות.
והתם מנלן? אמר קרא 'בערב תאכלו מצת' (שמות י"ב, יח) - הכתוב קבעו חובה.

היום אנו עוסקים בשיטה המוכרת יותר: שיטת רבנן, לפיה אין מצווה חיובית לאכול בסוכה כל שבעה, אלא רק מצווה קיומית (או בניסוח אחר שראינו בעבר: מצווה חיובית לשבת), ורק בלילה הראשון יש מצווה חיובית. בשיעור הפתיחה כבר עסקנו בהיבטים מסוימים הנוגעים לאופי המצווה כל שבעה לדעת חכמים. היום נעסוק בנושאים אחרים העולים מהסוגיה בהקשר זה, וכן באופי החיוב בלילה הראשון.

רבנן פותחים בהסבר שיטתם באשר לחובה כל שבעה, ומבססים זאת על הבנה שונה ב"תשבו כעין תדורו": "כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל". בהמשך שואלת הגמרא על דין לילה ראשון לשיטתם, ומעלה הסבר המהווה מקור לחיוב בלילה הראשון, אך גם לרשות בשאר הימים. ניתן להבין זאת בשתי צורות שונות:

1. המקור לרשות כל שבעה הוא עדיין "תשבו כעין תדורו", והלימוד ממצה נצרך רק כדי לחייב בלילה הראשון.

2. המקור הראשון נדחה, שכן אין בו כדי להסביר את החיוב בלילה הראשון, וכעת נלמד הכול בגזרה שווה ממצה: הן החיוב בלילה הראשון, הן הרשות בשאר הימים. יש לציין שבירושלמי הובא מלכתחילה מקור אחד בלבד: "נאמר חמשה עשר בפסח ונאמר חמשה עשר בחג. מה חמשה עשר שנאמר בפסח לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, אף חמשה עשר שנאמר בחג - לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות".

ראשונים רבים הקשו על דעת רבנן מן הגמרא בברכות (מט:):

טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה - מחזירין אותו; בברכת המזון - אין מחזירין אותו.
אמר ליה רב אבין לרב עמרם: מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון?
אמר ליה: אף לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב נחמן, ואמר לי: מיניה דמר שמואל לא שמיע לי, אלא נחזי אנן, תפלה דחובה היא - מחזירין אותו; ברכת מזונא, דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל - אין מחזירין אותו.
אלא מעתה, שבתות וימים טובים, דלא סגי דלא אכיל - הכי נמי דאי טעי הדר?
אמר ליה: אין.

הראשונים ציינו שגם בראש חודש אסור להתענות, ואם כן, על כורחנו שהרף לחיוב חזרה בברכת המזון הוא החובה לאכול פת, וממילא לברך ברכת המזון; ונמצאנו למדים שיש חובת סעודות פת ביום טוב. דבר זה עורר, כאמור, קושיה על רבנן, שנשאלה בניסוחים שונים המכוונים כולם לנקודה אחת:

א. מה פשר הקביעה כי סוכה כדירה לעניין זה ש"אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל" - הלוא יש חובה לאכול מדין סעודות יום טוב?

ב. מדוע יש צורך בלימוד מיוחד לחובת אכילה בליל א' של סוכות? הלוא יש חובה לאכול מדין סעודת ליל יום טוב, וממילא יש חובה לעשות זאת בסוכה, במסגרת המצווה הקיומית הרגילה של ישיבה בסוכה כל שבעה?

ביישוב הדבר יש בראשונים כמה גישות, המחדשות הבנות משמעותיות במספר תחומים.

שיטת התוספות בסוכה

נפתח בתשובתם של התוספות אצלנו (ד"ה אי), המחדשת חידוש משמעותי ביותר - לא במצוות סוכה, אלא בדין הכללי של חובת סעודה ביום טוב:

אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל - כלל, דאי אכיל, חייב לאכול בסוכה כדאמרינן לעיל. ומשמע הכא דביו"ט לא הוי חובה, ואי בעי לא אכיל כלל חוץ מליל יו"ט הראשון. ולפי זה אם טעה ולא הזכיר של יו"ט בברכת המזון אינו צריך לחזור. והא דאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מט:) שבתות וי"ט דלא סגי ליה דלא אכיל אם טעה חוזר, לא מיתוקמא אלא בלילי י"ט הראשון של פסח ובלילי י"ט הראשון של חג.

לפי התוספות, אין כל חובה לאכול סעודת פת ביום טוב, ויש לצמצם את דברי הגמרא בברכות לליל א' של פסח ושל סוכות בלבד. מנין נובע הבדל זה בין שבת, שחייבת בסעודות פת, לבין יום טוב, שפטור מהן? הרשב"א בברכות, השותף אף הוא לתפיסה זו, התייחס לשאלה זו וכתב:

כלהו שאר עונות די"ט, ואפילו די"ט ראשון, אין מחזירין אותו [בברכת המזון, ש"ש], דאי בעי לא אכיל פת, וכדאיתא נמי במסכת סוכה... ומינה נמי שמעינן דבשבת על כרחיה אכיל פת, ומשום דכתיב ביה 'עונג' (ישעיהו נ"ח, יג), ואין עונג בלא אכילת פת.

כלומר, ביום טוב אכן יש חובת כבוד כמו בשבת, אך המחייב בסעודות פת היא חובת עונג, שהיא ייחודית לשבת. כנגד דברים אלו ניצבים דברי הרמב"ם:

כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר 'לקדוש ה' מכובד' (ישעיהו נ"ח, יג), וכל ימים טובים נאמר בהן 'מקרא קדש', וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הט"ז).[1]

יש לציין ששיטת התוספות אצלנו והרשב"א בברכות חריגה יחסית בין הראשונים - ובעלי התוספות בכללם (השווה למשל דבריהם בברכות מט: ד"ה אי) - שהניחו בדרך כלל כדבר ודאי שיש חובת סעודות פת ביום טוב. המאירי בסוגייתנו ובברכות מט: מעלה מספר ניסוחים מתונים יותר לגישת התוספות:

א. מלבד ליל א' של סוכות ושל פסח, חובת הסעודה היא מדברי סופרים בלבד.

ב. "שמא לא נתחייב מתורת יום טוב אלא כדי שלא יעבור יום טוב בתענית, ואם נזדמן שאכל ערב יום טוב בכדי שהוא שבע, אין עליו חובה לאכל בליל כניסת יום טוב עד למחרתו, ומתורת סוכה ומצה חייב בלילה".

ג. "יש מפרשים בזו ששבת ויום טוב דיו בפירות, ואף על פי שאין בהם ברכת המזון, אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג', ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע, ובראש חודש אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער, ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת, ד'עונג' כתיב ביה, ואין עונג בלא פת".

שיטת בעל המאור

בעל המאור בפסחים (יח: באלפס ד"ה ורבי) העלה כיוון שונה:

אם רצה אינו אוכל כלל ביום, לפי שמשונה הוא יום טוב של סוכה משאר ימים טובים, דהא אקשיה רחמנא לדירה: אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. וכשם שהיה ר' אליעזר משנה בו להחמיר, כך חכמים משנים ביה להקל.

דברי בעל המאור (שאחיינו הריב"ב הביאם בסוגייתנו) מניחים שתפיסתם הכללית של תוספות ביחס ליום טוב שגויה - ודאי הוא שיום טוב מחייב בשתי סעודות פת - אך היא נכונה באופן נקודתי ביחס לחג הסוכות, שבו יש גזרת כתוב ייחודית הפוטרת אותו מהחובה הכללית של סעודות יום טוב. באשר לשתי האפשרויות שהעלינו בתחילת השיעור בהבנת היחס שבין הילפותות, מפורש בדבריו שהמקור הראשון נצרך, והוא מהווה מקור לא רק לאופי מצוות סוכה, אלא גם לדיני יום טוב בסוכות; המקור השני לא בא לפטור מחובת סעודה בימים האחרים, אלא רק לחייב בלילה הראשון.

גזרת הכתוב כפי שמבין אותה בעל המאור מעניינת ביותר. הוא משווה בין דעת רבי אליעזר, ש"תשבו כעין תדורו" מחייב י"ד סעודות בשבעת ימי החג - חובה מובהקת של מעשה ישיבה בסוכה - לבין דעת רבנן, הלומדים מכוח אותו לימוד עצמו פטוֹר מסעודת יום טוב בחג זה. כלומר: על מנת לתת למצוות סוכה את האופי הראוי לה לשיטתם, הם מגדירים את האכילות כרשות, שכן רק כך יהיה לסוכה מאפיין מובהק של בית; והצורך לתת למצוות סוכה את האופי הראוי לה גובר על החובה הכללית של יום טוב.

כעת יש לשאול: היעלה על הדעת שלשיטת בעל המאור אין חובת ג' סעודות גם בשבת של סוכות? אם התשובה חיובית, עלינו להבין כי יש כאן התנגשות, אך מצוות סוכה גוברת על חיובי יום טוב ושבת. בהנחה שמסקנה שכזו ביחס לשבת אינה סבירה, ואין בדברי בעל המאור רמז לחידוש הלכתי זה ביחס לשבת, אלא רק ביחס ליום טוב של סוכות, יהיה עלינו לאחוז באחת משתי אפשרויות:

א. מצוות סוכה חזקה דייה לבטל דיני יום טוב, אך דיני שבת חשובים יותר ואינם בטלים. הבנה זו נראית קשה: מנין לנו לחלק כך?

ב. איננו עוסקים בהתגברות של תחום הלכתי אחד על משנהו. לשבת של סוכות יש קדושת יום משל עצמה, וקדושה זו מחייבת דינים מסוימים, שאין להם כל זיקה לקדושת חג הסוכות. יום טוב של סוכות, לעומת זאת, הוא יום שכל קדושתו היא קדושת חג הסוכות, ועל כן דיניו נקבעים, בין השאר, לאור מהותה של מצוות סוכה, ויש מקום לשוני ביניהם ובין דיני שאר ימים טובים. כמובן, החולקים על בעל המאור עשויים לדחות הבנה זו ולגרוס שקדושת יום טוב היא גורם עצמאי, ואינה נשענת על היותו יום טוב של סוכות.

המאירי בסוגייתנו הביא את דברי בעל המאור בשם "גדולי הראשונים", והעיר עליו: "ומכל מקום לענין מצה לא תירצו בה כלל". מסתבר שלעניין מצה ינקוט בעל המאור באחד מהכיוונים האחרים שהוזכרו בראשונים, כגון ההבנה שאכן יש חובת סעודה גם ביום הראשון של פסח וכן בלילה וביום של שביעי של פסח, וחיוב מצת מצווה בא לחייב במצה שמורה ולפסול מצה עשירה.

שיטת הר"ן ועוד ראשונים

הגישה הרווחת בראשונים מניחה שיש חובת סעודה בפת בליל יום טוב וביומו, ובכלל זה ליל א' של סוכות; האמירה "אי בעי לא אכיל" אינה מתייחסת לחובות הלכתיות אחרות, כגון חיוב סעודת יום טוב; וכאשר התורה מצווה על אכילה בליל א' של סוכות, יש לכך נפקא מינות מעבר לחובה לאכול סעודת יום טוב בצירוף ההלכה שאכילת קבע בסוכות מחייבת ישיבה בסוכה.

נפקא מינות אלו מצריכות עיון מעמיק, אך קודם שנפתח בו נציין שאלה, וליתר דיוק שתי שאלות, המתעוררות באשר לאופייה הבסיסי של חובת הסעודה בלילה הראשון. בשיעור שעבר עסקנו בחיוב הסעודות (י"ד או אחת) בשיטת רבי אליעזר, וראינו גישות שונות בשאלה אם מדובר בכלל בחובה של מצוות סוכה, או שמא בחובת סעודה, שיש לאכלה בסוכה כיוון שהיא נעשית בחג סוכות. האפשרות השנייה נראית קשה במקצת, אך כיוון שראינו שיש לה ביסוס נרחב בשיטת רבי אליעזר, יש מקום לבחון אותה שאלה גם במסגרת שיטת רבנן: האם חיוב סעודה בלילה הראשון הוא חיוב סעודה גרידא, שבמקרה יש לבצעו בסוכה, או שמא הוא קשור במהותו למצוות סוכה? גם אם נניח שמדובר בחיוב הנובע ממצוות סוכה, יש מקום להתלבט בין שתי הבנות שונות לגביו:

א. כפי שהדגשנו במספר הזדמנויות, המצווה בשבעת ימי החג אינה לאכול ולישון בסוכה אלא לשבת בסוכה, דהיינו לדור בה, והאכילה והשינה אינם אלא הביטויים המעשיים המרכזיים לכך. סביר, אם כן, להבין, שגם המצווה החיובית לאכול בלילה הראשון איננה חובת אכילה, כמו במצה, אלא חובה לקיים באופן מעשי את אחד הביטויים המרכזיים של ישיבה: לאכול סעודת קבע בסוכה (וכפי שראינו בשיעור הפתיחה, לפי חלק מהגישות האכילה, ולא השינה, היא הביטוי המרכזי לישיבה).

ב. חיוב האכילה בליל א' שונה מחיוב האכילה בשאר הימים לא רק ברמת החיוב שבו אלא גם במהותו: אין מדובר בחיוב ישיבה, אלא בגזרה שווה ממצה, המטילה בלילה הראשון חיוב מיוחד של אכילה בסוכה.

כמובן, אם נבין שהחיוב אינו נובע כלל ממצוות סוכה, אלא זהו חיוב סעודה שבמקרה יש לבצעו בסוכה, אזי ברור שבאופיו אין הוא חיוב ישיבה אלא חיוב אכילה.

כעת הבה נעיין בכיוון הראשון שמעלה הר"ן בהסבר תרומתו של הלימוד המחייב בסעודה בליל א' של סוכות:

וביו"ט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה, דאילו מדין יו"ט סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה, וגמרינן מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחויב לאכול בסוכה. ולפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה (ר"ן יב: באלפס ד"ה מתני').

על פי כיוון זה, מסתבר שבליל א' של החג יש מצווה חיובית לשבת בסוכה על ידי אכילה: לקיום מצווה של אכילה די היה בכזית, כמו במצה, שהרי אכילת כזית שמה אכילה; טענת הר"ן שיש לאכול יותר מכביצה מלמדת כי לדעתו המצווה היא לשבת בסוכה, ועל כן דרושה אכילת קבע (הכמות המדויקת נידונה לעיל כו.-כז.).

בהמשך מביא הר"ן כיוון שונה:

אלא שיש אומרים כך, דכיון דגמרינן מחג המצות, לגמרי גמרינן מיניה: מה התם בכזית אף הכא בכזית. ואף על גב דבשאר ימות החג כזית ארעי הוא, ורשאי לאוכלו חוץ לסוכה, אפילו הכי בלילה הראשון, כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה, עשאו אכילת קבע.

לכאורה חולקת שיטה זו באופן קיצוני על קודמתה, שהרי היא קובעת כי אין חובה לאכול שיעור אכילת קבע, ואם כן, אין זו חובת ישיבה אלא חובת אכילה, ויותר מכך: אין זו כלל חובה של מצוות סוכה, אלא חובת סעודה בליל ט"ו בתשרי; אלא שכיוון שהכתוב קבעה חובה, נחשבת סעודה זו לאכילת קבע, וממילא יש לאכלה בסוכה, מתוקף המצווה הקיומית של אכילה בסוכה כל שבעת ימי החג.

ואולם, דיוק במילים יגלה שהחיוב הוא לאכול בסוכה דווקא: "שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה". מדובר אפוא בחיוב הנובע ממצוות סוכה, והמצווה אינה של אכילה אלא של ישיבה, שהרי יש צורך לציין שבכך שקבעו הכתוב חובה, הפך אכילה זו לאכילת קבע. נראה, אם כן, שגם לשיטה זו מדובר במצווה חיובית של ישיבה בסוכה. אמנם נותרה כאן עמימות מסוימת: אם קבעו הכתוב חובה לאכלו בסוכה - מדוע נצרכים לגדר המיוחד שעל ידי כן נעשה לאכילת קבע? הלוא הכתוב דרש לעשות זאת בסוכה בין כה וכה!

למעשה, הגישה הרווחת היא שדי בכזית,[2] וכך גם פוסק הרמב"ם (פ"ו ה"ז): "אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו, מכאן ואילך רשות". ואולם, עדיין נותרה שאלה פתוחה. מלשון הרמב"ם משמע שכשם שבשאר ימי החג מותר לאכול כזית מחוץ לסוכה, הוא הדין בלילה הראשון, אלא שבלילה זה יש חובה לאכול כזית בסוכה. ברם, לא כך פני הדברים בטור:

משאכל בה כזית דגן יצא, אף על גב דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה, שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי, ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה, הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה

(טור אורח חיים סי' תרל"ט).

בדבריו מחדש הטור חידוש כפול:

א. מלבד המצווה החיובית של הלילה הראשון, גם גדרי המצווה הקיומית שונים בו מגדריה בשאר ימי החג, ואסור לאכול אפילו כזית פת מחוץ לסוכה.

ב. דבר זה מחשיב אכילת כזית בלילה זה כאכילה קבועה, ועל כן ניתן לצאת בה ידי המצווה החיובית.

ברור שגם לפי הטור, המצווה היא בישיבה, אלא שגדרי הישיבה שונים בלילה זה מגדריה בשאר ימות החג, הן באשר למצווה הקיומית הן באשר למצווה החיובית.

בהמשך דבריו מביא הר"ן שיטה נוספת:

ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יו"ט הראשון של חג מחג המצות, לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה, אף על גב דמפטר בה בשאר יומי.

כאן נראה שיש ביטוי מובהק לתפיסה שהחיוב בלילה הראשון אינו של ישיבה אלא של אכילה. פטור מצטער מן הסוכה נלמד מ"תשבו כעין תדורו", דהיינו: שלא זו הישיבה שהתורה ציוותה עליה. ההצעה שדין מצטער אינו פוטר מחיוב אכילה בליל א' מלמדת שחיוב זה אינו חיוב של ישיבה כי אם חיוב של אכילה, וחיוב שכזה אינו נפגם אם הוא מלווה בצער. כמובן, ההנחה היא שהסוכה היא סוכת מצווה לכל דבר, והחיסרון בדין מצטער אינו אלא במעשה הישיבה; ועל כן אם לא במעשה ישיבה עסקינן, אלא במעשה אכילה, עומד החיוב בעינו.

וריאציה מתונה יותר הובאה בתוספות בברכות (מט: ד"ה אי):

ואם תאמר: מאי נפקא מינה אם צריך לאכול בשביל יו"ט או בשביל סוכות? ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, דהשתא אם לכבוד יו"ט שפיר, אבל אם בשביל סוכה ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך.

לפי שיטה זו, אין טעם לאכול בסוכה בזמן שיורד גשם, שכן אין זה בגדר ישיבה בסוכה; אך פטור מצטער ביחס למאמץ מוגזם, שאין להשקיעו על מנת להגיע לסוכה, אינו שייך בלילה הראשון. לפי שיטה זו, ברור שמדובר בגדר של ישיבה, אלא שהוא חסר חלק מן הקולות שיש ביתר שבעת ימי החג.

הרשב"א חלק בתשובתו (ח"ד סי' ע"ח) על שתי הגישות הנ"ל וסבר שמדובר בגדר של ישיבה הזהה לזה שבשאר ימות החג, מלבד זאת שכאן הוא בגדר חובה ולא בגדר רשות:

נראים לי הדברים שאין המצטער ואשר ירדו עליו גשמים חייבים עד כדי שתסרח המקפה לאכול בסוכה. דמלת 'תשבו' כעין תדורו אמרינן, ולעולם לא חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שעושה אדם בביתו. דאם איתא, לא אפשר דלא לימרו הכי בגמרא. והא דילפי' רבנן ט"ו ט"ו מחג המצות, לאו למימרא שיהא חייב על כל פנים לאכול בסוכה לילה הראשון, אפילו במקום צערא, דמצטער פטור הוא, אלא דהיכא דלא מצטער, חייב לאכול בלילה הראשון, ותו לא מיחייב. ודלא כרבי אליעזר. ותדע לך: דהא לר' אליעזר, חייב אדם לאכול י"ד סעודת בסוכה. ובין לדידיה ובין לרבנן, הולכי מדברות ביום פטורים ביום, ובלילה פטורים בלילה. ולא שמענו שחלקו בין לילה ראשון לשאר הימים והלילות. ואם איתא, לא סגיא דלא לימרו: במה דברים אמורים בשאר הימים, אבל לילה ראשון חייב, שהכתוב קבעו חובה. אלא ודאי אינו חייב כלל, שהכתוב פטרו, מדכתיב 'תשבו', ומיניה דרשינן: תשבו כעין תדורו. ואפילו שומרי גנות ופרדסים בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה. ומי שמחייב, עליו הראיה. ואנו לא שמענוה ולא ראינוה.

בעבר הזכרנו את מנהג חב"ד להמשיך לאכול בסוכה בזמן גשמים כל שבעת ימי החג, והבטחנו לנסות ללמד עליהם סנגוריה. כעת הגיע הזמן לפרוע שטר זה, וזאת באמצעות מהלך שפיתח בעל שו"ת ארץ צבי (סי' צ"ח). כפי שראינו, באכילה בזמן גשמים אין קיום של ישיבה, אך יש מקום לדבר על קיום של אכילה, ועל כן יש המחייבים לעשות כן בלילה הראשון. כעת הבה ניזכר שנית בגמרא שבה פתחנו:

רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד...
מאי טעמא דרבי אליעזר? תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה.
ורבנן: כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה נמי - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל.
אי הכי, אפילו לילי יום טוב ראשון נמי!
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות.
והתם מנלן? אמר קרא 'בערב תאכלו מצת' (שמות י"ב, יח) - הכתוב קבעו חובה.

בתחילת דברינו עמדנו על כפל המקורות בדעת רבנן והצענו דרכים שונות להבין אותו. והנה, ניתן להציע שיש שני מחייבים שונים במהלך שבעת ימי החג. מחייב אחד נלמד מתשבו כעין תדורו, דהיינו: שאדם צריך לעשות את הסוכה לבית שבו הוא יושב - דבר שביטויו המעשי בכך שאם הוא אוכל, הוא עושה זאת בסוכה. המחייב השני נלמד בגזרה שווה ממצה, ובדומה למצה, זהו מחייב של אכילה. מחייב זה הוא ברמה של מצווה חיובית בלילה הראשון, וניתן להציע שבדומה למצה - על פי שיטתם של בעל המאור והגר"א שראינו בעבר - הוא קיים גם בשאר ימי החג ברמה של מצווה קיומית. לפי הסבר זה, כאשר אוכל אדם בסוכה בזמן גשמים בחול המועד סוכות, הוא אמנם אינו מקיים בכך מצוות ישיבה בסוכה, שכן אין זה "כעין תדורו", אך הוא מקיים את המצווה הקיומית של אכילה. בהקשר זה כדאי להביא את דברי המשנה ברורה:

נסתפקתי לפי מה שידוע דעת הגר"א דמצוה לאכול מצה כל שבעת ימי פסח, כפשטיה דקרא 'שבעת ימים תאכלו מצות', אלא דמצות עשה הוא רק בערב, מה שאין כן אחר כך הוא רק מצוה בעלמא; אפשר דהוא הדין הכא מצוה לכתחלה לאכול פת כל ז' ימים ולברך לישב בסוכה (סי' תרל"ט סקכ"ד).

משמע מדבריו שאין הוא דן במידת החיוב לרדוף לכתחילה אחר קיום מצוות ישיבה בסוכה, אלא מעלה אפשרות שיש מצווה קיומית של אכילה, בדומה למצה.

נחזור לנושא הלילה הראשון. הגישה הרווחת היא שהחובה המיוחדת ללילה זה מתייחסת לאכילה דווקא. אנו הסתפקנו אם מדובר באכילה כאכילה, או שמא כביטוי של ישיבה, אך מכל מקום, ברור שאין בלילה הראשון דין מיוחד בנוגע להיבטים האחרים של ישיבה. ואולם, הריטב"א הביא מחלוקת מעניינת בהקשר זה:

שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשון של סוכות, ואפילו ירדו גשמים שינת עראי מיהת, ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות, אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג המצות. והא ליתא כלל לפום האי דכתיבנא שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל ראשון של פסח, דחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה.

אותו גדול מגדולי הדור סובר בבירור כי המצווה החיובית של ליל ט"ו מתייחסת למצוות הישיבה בסוכה בכללותה, עד כדי כך שניתן ליישם אותה גם בתחומים שאין להם מקבילה בליל פסח.

* * *

בשיעור הבא נעסוק במחלוקת רבי אליעזר וחכמים בעניין סוכה גזולה ושאולה:

1. כז: "תניא רבי אליעזר אומר כשם... שאולה כתיב כל האזרח" וברש"י; לא. "ת"ר סוכה גזולה... לאו קרקע דידיה הוא".

2. בסוגיה לא. - רש"י; תוספות ד"ה אבל (גיליון הש"ס).

3. בסוגייתנו - [רקע: בבא בתרא קלז: "האחין שקנו אתרוג... או רמון לא", חולין קלו. "ציצית אע"ג... כל ל' יום"]; תוספות ד"ה כל; ר"ן יב: באלפס ד"ה דכתיב, ומה [שו"ת הריב"ש סי' שמ"ז].

מה סברות הראשונים ביחס לדין שותפין במצוות שונות? מה הדבר מלמדנו על הבנת דרישת הבעלות במצוות אלו?



[1] נפקא מינה אפשרית אחת לשאלה זו היא, כאמור, החובה בסעודות פת. נפקא מינה שנייה עשויה להיות חובת סעודה שלישית ביום טוב, על פי דברי האור זרוע (ח"ב סי' נב): "וטעם ג' סעודות משום עונג הוא". הריטב"א אצלנו, החולק על הרשב"א והתוספות, כותב "ששבתות ויום טוב שוין להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות". אך הטור (אורח חיים סי' תקכ"ט) הביא מחלוקת בשאלה זו: "ויש אומרים שצריך לעשות בו ג' סעודות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ואדוני אבי הרא"ש לא נהג כן". אמנם בפסיקת השו"ע אין עקיבות בשתי הנפקא מינות הללו: "וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת... וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין... ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית" (אורח חיים תקכ"ט, א). וייתכן שהוא הבין שחובת סעודה שלישית אינה משום עונג, אלא זכר למן שהיה יורד מבעוד יום וביום טוב היה המן יורד ביום עצמו (עיין ביצה ב: תוספות ד"ה והיה).

[2] בירושלמי יש איבעיא בנושא זה: "רבי זעירה בעי: אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה וכא עד שיאכל כזית דגן בסוכה".