דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף יג | כזית בכדי אכילת פרס

הרב אביהוד שורץ
11.08.2014

 

הסוגיה בדפים יב-יג עוסקת בפרק הזמן שקבעה תורה לאכילה: כזית בכדי אכילת פרס. השיעור המגדיר אכילה בתחומים שונים הוא שיעור כזית. בסוגייתינו נקבע שיש לאכול את אותו השיעור בזמן אכילת פרס. הרמב"ם כותב במספר מקומות שזמן אכילת פרס הוא הזמן הנחוץ לאכילת שלוש ביצים, אך יש מן הראשונים שכתבו שהשיעור הוא ארבע ביצים (רש"י בסוגייתינו, ובסוגיות נוספות). השולחן ערוך (אורח חיים תריב, ד) הביא את שתי הדעות, אלא שנחלקו אחרונים בהערכה המדויקת של כל אחת מהן. ראה, למשל, בספר "פסקי תשובות" על הלכות פסח (סימן תעה), שמנה את דעות האחרונים בנושא זה, המשתרעות מהערכה של אכילת כזית במשך תשע דקות, ועד להערכה המחמירה של אכילת כזית במשך שתי דקות בלבד.

משנתנו בכריתות קובעת, שהאוכל שני חצאי זיתים של איסור, ושהה ביניהם יותר מכדי אכילת פרס - פטור מחטאת. גם בסוגיות מקבילות למדנו, כי החיוב והענישה על אכילת איסור מתקיימים דווקא בפרק זמן זה (ראה למשל בתוספתא ביומא ד, ד לגבי אכילה ביום הכיפורים).

פרק זמן זה רלוונטי לא רק לאיסורים, אלא גם לקיומן של מצוות אכילה. בגמרא בפסחים (דף קיד) נאמר, שיש לאכול כזית מרור בפרק זמן של אכילת פרס. ביחס לאכילת מצה, הדברים אינם מפורשים בסוגיות במסכת פסחים, אך השולחן ערוך (אורח חיים תעה, ו) פסק בפשטות שיש לאוכלה דווקא בפרק זמן של אכילת פרס.

במשנה בדף יב קובע ר' מאיר כי יש לבחון את אכילת האיסור "כאילו אוכל קליות". הגמרא מתלבטת האם ר' מאיר מחמיר, ומצרף אכילות קצרות ורצופות אף אם נמשכו למעלה מכדי אכילת פרס; או שמא ר' מאיר מקל, ולדעתו אכילות נפרדות מצטרפות רק אם היו רצופות ממש, אך אם היה נתק ביניהן, הן אינן מצטרפות אף אם לא נמשכו כדי אכילת פרס. הגמרא בדף יג מסיקה כי ר' מאיר בוודאי בא להחמיר, ולקבוע שאכילה רצופה מצטרפת אף אם נמשכה זמן רב.

מדיון הגמרא בדברי ר' מאיר, ניתן לעמוד על יסוד ההלכה שבה עסקינן. רש"י בברכות (לז עמוד ב, ד"ה והוא) כתב:

"שאכלן בכדי אכילת פרס ... שזהו צירוף שיעור אכילה, ואם שהה יותר - אין האכילה מצטרפת, והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר".


רש"י מניח בפשטות, שהאוכל חצי זית היום וחצי זית מחר לא מצרף את אכילותיו. רש"י איננו מבאר את המקור לקביעה זו, אך נראה שמדובר על סברה פשוטה: בכדי לדבר על אכילה, יש צורך בפעולה רצופה אחת.

מחלוקת ר' מאיר וחכמים בסוגייתינו נוגעת להגדרה זו של פעולה רצופה. ר' מאיר סבור, שהצירוף נובע מאופן הפעולה: אם אדם אוכל פירור אחר פירור ברצף, הרי שעשה מעשה אחד של אכילה. חכמים חולקים על כך, ולדעתם הצירוף נובע ממימד הזמן; לאמור - הרציפות איננה תלויה במעשה בלבד, אלא גם בפרק הזמן שהוקצה לצורך אותו מעשה.

רש"י בסוכה (מב עמוד ב, ד"ה והוא) שב ומזכיר את הגדרתו שלפיה אכילה בפרק זמן ארוך מכדי אכילת פרס שקולה לאכילת חצי זית היום וחצי זית מחר. רש"י שם מוסיף:

"שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו".


ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א שמעתי, כי יש מקום להבחין בין שתי התופעות. האוכל חצי זית היום וחצי זית מחר כלל לא ביצע מעשה אכילה. קביעה זו היא קביעה מציאותית גרידא, וכל אדם בר דעת יכול להעיד עליה. עם זאת, התפיסה שלפיה אכילה בשיעור ארוך מכדי אכילת פרס איננה מצטרפת היא חידוש הלכתי, ואותו מבסס רש"י על הלכה למשה מסיני.

כך או כך, הלכה פשוטה היא כי זמן אכילת פרס הוא הזמן המגדיר אכילה בין באיסורים ובין במצוות, וכפי שהוזכר לעיל. כאמור, נחלקו אחרונים כיצד להעריך פרק זמן זה, ומורנו הרב ליכטנשטיין הדגיש, שאף המחמירים ומזדרזים באכילתם, מוכרחים לאכול כדרך כל הארץ, ולא לבלוע כמות גדולה של מצה בפרק זמן קצר. לא פעם קרה שאנשים באו לידי סכנה מתוך הזדרזות באכילת המצה בפרק הזמן הקצר של שתי דקות, וכבר קבעו תלמידי חכמים רבים, שברור שלא לכך התכוונה תורה, ועל אף הזריזות באכילה, יש לאכול מן המצה והמרור באופן נורמאלי.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)