דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 89

כותב | 2

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור שעבר ראינו את מחלוקת האור זרוע עם הראשונים בעניין כתב עכו"ם. הצענו, כי בבסיס מחלוקת זו עומדת מחלוקת בהבנת יסוד מלאכת כותב: האם מלאכת כותב בשבת היא יצירת אותיות, או העברת מסרים ותכנים.

יש לזכור כי תיתכנה שיטות שתסבורנה שיש במלאכת כותב את שני היסודות, ואפילו במקומות שלא נוכל לחייב מצד יצירת אותיות נחייב מצד העברת המסרים [כגון: כתב העכו"ם לסוברים שאינו כתב], או להיפך, במקומות שלא נוכל לחייב מצד העברת מסרים, נחייב מצד יצירת אותיות [כגון: הכותב אג, שהן שתי אותיות חסרות משמעות, ומ"מ נוצרו ב' אותיות – ראה לעיל בהסברנו בשיטת הרמב"ם והמאירי].

השאלות שעלו במחלוקת האור זרוע עם הראשונים בעניין כתב עכו"ם, הן בסיס לשאלות נוספות שנידונו בראשונים ובפוסקים.

כתב אשורי שאינו מתויג

איתא בגמרא:

"תנא: נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים - חייב[1] והתנן: פטור! לא קשיא, הא - דבעי זיוני, הא - דלא בעי זיוני"             (קד:).

ופירש"י:

"דבעי זיוני - שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזייני"ן צריכות שלשה זיונין ימין ושמאל ולמעלה".

מדבריו נראה[2], שאם כתב אותיות הצריכות תגים אינו חייב עד שיתייגם כהלכה.

אבל הרשב"א סבור שאין חובה לכתוב תגים גם באותיות הצריכות תגים, אלא שאם מעוניין בכתיבה כזו אין לחייבו עד שיתייגם, וז"ל:

"ומכל מקום בדעתו הוא שאם יזדמנו לו דרך מקרה אותיות הצריכות זיון שיזיינם ומשום הכי אמרינן הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני[3]".

ועיין הגהות מימוניות שכתב בשם רבינו שמחה:

"ומה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שרטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבים שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב, דאפילו אם האות חסר זיון לא חשיב כתב לענין חיוב שבת החמור כל שכן הכא דקא פריק פרק הבונה לא קשיא הא דקבעי זיוני הא דלא קבעי זיוני וכדאמר נמי בהקומץ רבה ואפילו כתב אחד מעכב פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד הא נמי פשיטא אלמא דמילתא דפשיטא דאפילו קוצו של יו"ד מעכב דלא חשיב כתיבה. אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שרטוט"

                                                          (הל' ס"ת פרק ז', אות מ).

היוצא מדבריו שכל כתיבה שאינה מתויגת כהלכתה ואפי' בכתבי הדיוטות אינה חשובה כתב כלל.

אולם, על דבריו קשה מדברי הגמרא לעיל שם נאמר כי אם נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב. מן הסוגיה שם משמע כי לא כתב כלום ורק נטל גגו של חית, ולכאורה הלא עדיין חסרים התגים, ומדוע הוא חייב[4]?

ובספר התרומה הביא מחלוקתו עם הריב"א בנקודה זו:

"... [בגט] אין מנהג לזיין את האותיות שעטנ"ז ג"ץ כמו שעושין בספר תורה... אבל בלא תגין נקראת שפיר אות והתגין לשום דרש בא. אמנם הרב רבינו יצחק בר ר' אברהם היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהן אם יכתבם בשבת, אם לא יעשה תגים וזיונין כמשפטם כדאיתא פרק הבונה אם כן מסתמא אין נקראים אות בלא תגין שלהן והכי איתא פרק הבונה תנא נתכון לכתוב אות אחת ועל' בידו שתים חייב. והתני' פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני. אכן יש לומר דההיא מיירי בכותבו תוך ס"ת או חוץ לס"ת או נתכוון לעשות כמשפט ס"ת, אבל בלאו הכי חייב בלא תגין. והכי משמע הפשט הא דבעי הכותב לזיינו אבל אידי ואידי איידי דעלו בידו שתי אותיות שצריכין זיון אלו הוה ס"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינן לזיין הא באותיות שאין דינן לזיין ותדע דקאמר התם נטלו לגגו של חית ועשאו שני זייני' חייב משמע בנטילת הגג לחוד חייב והלא צריך בזיין ג' תגין אלמא כיון שאין בדעתו לעשות באות תגין מקרי אות בהכי"

                                                 (הל' גיטין סי' קי"ד).

דעת הריב"א המובאת בדבריו היא כשיטת רבנו שמחה בהגהות מימוניות. אמנם רבינו ברוך בעל התרומה סבור שרק כשכותב ספר תורה, בעינן תגים כחלק מן האות, אבל אם כותב בעלמא הוי אות גם בלא תגים.

לפנינו, אם כן ג' שיטות:

  • שיטת רש"י, רבינו שמחה וריב"א (וכן משמע בתוס' על אתר): כל אות שצריכה תגים, אינה נחשבת כתיבה כל זמן שלא תייגה כהלכה, ומפני זה דרש הריב"א תגים גם בכתיבת הגט, דאף שם בעינן וכתב.
  • שיטת התרומה: מצד עצמה האות נחשבת אות גם בלא תגים, אלא שכשכותב בס"ת שצריך לתייג האותיות, אינו חייב אלא אם תייגם. ויש לפרש שיטה זו בשתי דרכים:
    • בס"ת אין שם אות בלא תגים.
    • גם בס"ת יש שם אות בלא תג, אלא שכיוון שיש דין לתייג האותיות אינו חייב עד שיתייגם, משום מלאכת מחשבת, שאינו שלם עם האות הזו.

והנה מצד אחד כתב ספר התרומה שלאו דווקא בספר תורה צריכים תגים אלא גם אם כותב אותיות סתם ורוצה לתייגם. ולכאורה בזה יש לומר שהוא אות גם בלי התגים ורק שהוא מכוון לכתוב באופן שיש בו תגים. אבל מסוף דבריו נראה שהוא סבור שגם כשתלוי ברצונו הוא דין בשם אות, והיינו שלדעתו יש שני סוגי אותיות, יש אותיות רגילות שהן כתב בלא זיון, והן כשרות ככתב בגט ובכל מקום שרוצה בהן, ויש אותיות ס"ת שאינן כתב בלא זיון, ולשיטתו יש דרישת תגין בכל מקום שמעוניין בכתב כזה.

וצריך לומר שאף שיש עליהם שם כתב גם בלאו הכי מ"מ מצד מלאכת מחשבת בעינן שתיעשה מחשבתו לכתוב האותיות מן הסוג שהוא רוצה. ונבאר יותר הנראה לענ"ד בדבריו:

כשם שיש כתב אשורי, יווני, אנגלי וכיו"ב, יש שני סוגי כתב אשורי: אשורי מתויג שהוא היחיד הכשר בס"ת [ואשורי שאינו מתויג לא חשיב כתב בס"ת], אשורי שאינו מתויג והוא כתב בכל מקום שאינו סת"ם. כשאדם רוצה לכתוב אשורי מתויג מחוץ לס"ת, וכתב בלא תגים, דינו לעניין שבת כמי שהתכוון לכתוב כתב אנגלי ועלה בידו כתב יווני, שלא יתחייב כי לא איתעבידא מחשבתו[5].

  • דעת הרשב"א: אות נחשבת אות גם בלא תגים ואף בס"ת. ומבואר בריטב"א שאף הפוסלים ס"ת בלא תגים, אין זה עניין להגדרת הכתב, והוא דין נוסף של תגים בס"ת שהוא לעיכובא לדעות מסוימות, והא דאינו חייב בלי תגים היינו דווקא כשהוא רוצה, ומסתבר לי שבזה ברור שהבעיה היא מצד כוונתו ולא מצד שם הכתב[6].

ובבואנו לבאר יסודות שיטות אלו, נראה שהשיטות הסוברות שאין לחייב בשבת אלא בכותב כתב אשורי מתויג כהלכתו, מגדירים מלאכת כותב כיצירת אותיות, ורואים את התגים כחלק מהגדרת האות עצמה, וכל אות שאינה מתויגת אינה אות.

ראינו שספר התרומה סבור שאף שלעניין ספר תורה התג הוא חלק מן האות, והכותב אות בס"ת בשבת אינו חייב אלא אם מתייגה, אבל הכותב במקום אחר חייב גם בכתיבה שאינה מתויגת. אמנם, ניתן לחייב כשיטת הרשב"א והריטב"א גם בס"ת בכתב שאינו מתויג, וק"ו שיש לחייב בכותב איגרת בעלמא, מכמה טעמים:

  • התגים אינם לעיכובא, ובדיעבד ס"ת כשר בלא תגים:

"צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות, ואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ, לא פסל"

                                                      (שלחן ערוך סי' ל"ו, סעיף ג).

  • גם אם נסבור שהתגים מעכבים, כפי שיש מחמירים בזה[7], אפשר שדין התגים הוא דין נוסף, ואינו חלק מהגדרת האות, כפי שכתב הריטב"א להדיא.

וכבר הזכרנו למעלה שלעניין שבת יש מקום לחייב גם אם נאמר שאותיות שאינן מתויגות אינן נחשבות כתב, משום שבשבת יש לחייב על כתיבת מסרים ולאו דווקא על יצירת אותיות.

וקודם שנעסוק בהכרעת ההלכה למעשה בזה, נפנה לדון בכתב משיטא, ובשיטות שנאמרו בו.

 

 

 

 

 

 

כתב משיטא

לעיל הבאנו את דברי הגהמ"י בשם רבינו שמחה שאמר כי: 'כתיבה דקה[8] שאנו כותבים שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב', ופטר הכותב בשבת בכתב זה.

דברים דומים כתב גם רבינו ירוחם:

"מצאתי בגליון שמתיר ר"ת לכתוב בחול המועד בכתיבת משקי' שהיא כתיבה דקה בלא שנוי שהכתיבה עצמה שנוי שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה כדאמרינן בתיקון סופרי' וכתבתם כתיבה תמה בעי' דהיינו גסה"            (ספר תולדות אדם וחוה נתיב ד' ח"ה).

והב"י (סי' תקמ"ה) כתב על זה: 'ואין זה ברור בעיני'. ונראה לי שכוונתו היא שמסתבר שגם כתב זה נחשב כתב לעניין חול המועד, וראה דרכי משה שם אות ג' שהסכים עם הב"י שאין להתיר כתב משיטא אפילו בחול המועד בלא שינוי.

ולעניין כתיבת גט נחלקו ראשונים אם יש להכשירו בכתב משיטא או לא, וז"ל הבית יוסף:

"ולענין לכתוב הגט בשאר כתיבות שלנו זולת כתב אשורי יש חילוק בין הפוסקים שבתרומת הדשן סימן ר"ל כתב בשם אור זרוע (סי' תשטו) וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משיי"ט אפילו קוצו של יו"ד מעכב... ומשמע דלכתב אשורי קרי כתיבה גסה לפי שאין דרך לכותבו כתיבה דקה... והרא"ש בתשובות כלל מ"ה (סי' יג) כתב גט שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעת פוסלין בארצנו אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו, והרשב"א כתב בתשובה (סימן אלף קצ"א) וזו לשונו ולענין כתיבת משא"ט כל כתב וכל לשון כשר בגיטין ואף לכתחלה... ושמעתי שיש מגמגמים על גט הכתוב בכתב פרובינצא"ל משום דלא מיקרי כתב ואף המתירים לכתוב בכתב שאינו אשורי לא התירו אלא בכתב משקיי"ט שהוא הנקרא אצל הספרדים משק"י שהוא דומה לכתב אשורי אבל כתב פרובינצא"ל דלא דמי לכתב אשורי והוא עצמו אינו קרוי כתב אלא שבדו ההדיוטות מלבם לכולי עלמא אין כותבין הגט בו ואם כתבו הגט פסול. ואינו מחוור בעיני דהא כיון שנהגו לכתוב בכתב פרובינצא"ל כתבים ושטרות וספרים ודאי לא גרע מכתב הגוים שגם הם כתבים הסכמיים"

                                                                (אבן העזר סי' קכ"ו).

להלכה

ומעתה נבוא להכרעת הדין בזה - לעניין שבת, גט וכתיבה בחול המועד.

שבת

נראה שמי שמוכן לחייב בשבת כל כתיבת מסרים, יש לחייב גם אם לא נראה כתב משיטא ככתב, ומי שדורש אותיות בשבת, יש לדון אם נקרא כתב ותלוי במחלוקת הראשונים שהבאנו בזה. מדברי מרן הב"י נראה שהוא רואה כל כתב הסכמי שנתקבל על ידי הציבור לכתוב בו נחשב כתב, ולכן פשיטא שיש לחייב על כתיבתו בשבת, מפני שני הטעמים: שהוא כתב ויש בו עשיית אותיות, וגם שיש בזה כתיבת מסרים.

ועי' בדברי ה'מגן אברהם' שכתב:

"והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב עכו"ם כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סימן קכ"ו לענין גט"      (סי' ש"מ, סעיף י).

נראה מדבריו שהוא מחלק בין כתב עכו"ם שהוא כתב גמור שיש לחייב עליו בשבת, אבל כתב שאינו מתויג או כתב משיטא שהוא כתב אשורי מקוצר, אינו כתב משום 'שלא נגמרה מלאכתן' [שאינו כתב שלם].

וצריך עיון בדברי המגן אברהם, שכיוון שכבר הורגלו לכתוב בכתב משיטא, הרי הפך כתב זה להיות כתב הסכמי מקובל, ולמה ייגרע חלקו?

ושמא יש לומר שהוא סבור שכיוון שעיקרו הוא כתב אשורי משובש, ואינו כתב הסכמי חדש, אין עליו שם כתב, וגרע מכתב עכו"ם.

אבל בביאור הלכה הכריע שיש לחייב כתב משיטא לעניין שבת כי דינו שווה לכל כתב, וז"ל:

"והנה אף דלענין שבת קי"ל דהכותב בכל כתב ולשון של כל אומה חייב ומאי גריעא כתב עברית מהן"

                                                                          (סי' תקמ"ה).

וכן מבוארת שיטתו ב'ביאור הלכה':

"ונבאר עוד בתוספת נופך דאין לפטור בכתיבת שאר לשונות מטעם דאפילו בלשה"ק יש פוסקים שסוברין דאם חסר הזיונין דשעטנ"ז ג"ץ פטור ומכ"ש בשאר לשונות דאין להם שום תמונת אשורי חדא דאנן פסקינן לעיל בסימן ל"ו דאין הזיונין מעכב וממילא חייב בשבת בכל גווני ואפילו הפוסקים שסוברין דבכתיבה אשורית אם חסר הזיון פסול וממילא פטור לענין שבת היינו דוקא בכתיבת סת"ם שם ס"ל דלא מקרי כתב בלא זיון שעטנ"ז ג"ץ אבל גבי גיטין הלא נפסק בא"ע דכותבין כתיבה אשורית בלא זיון וע"כ כמו שמחלק בספר התרומה דבכתיבת סת"ם שאני ואפילו לדעת הריב"א דסובר דגם גבי גיטין בעינן שיהיו האותיות מזוינין הלא גם הוא מודה דבלשון אחר ג"כ כשר ולא שייך שם לומר דחסר זיון כיון דדרך הכתב זה הכי הוא[9]" (סי' ש"ו).

והנה הנראה מכל הדיונים עד כה הוא שהויכוח הוא רק בשאלה אם הוי כתב או לא, ולא מצאנו מי שיאמר בפירוש שאף אם כתב משיטא אינו כתב, יש לחייב מצד כתיבת המסרים. ונראה שאפשר שיש מקום לחדש שהגדרת כתב לשיטה זו היא כל דרך שאנשים משתמשים בה להעברת מסרים נקראת כתב, וממילא כל המגדיר כתב משיטא ככתב, אפשר שהוא משום שהמוקד שלו הוא בהעברת מסרים. וראה עוד להלן בדין רושם ובשיטת הרמב"ם מה שנכתוב עוד בנקודה זו.

ולעניין גט משמע מדברי הש"ע (אבן העזר סי' קכ"ו) שהוא כתב וכשר, והרמ"א החמיר לחוש  לשיטות הראשונים שאין זה כתב, ובדיעבד במקום עיגון יש לסמוך על זה כדברי הרא"ש בתשובה, עיי"ש פרטי הדין.

כתיבה בחול המועד

דעת הש"ע שאף שהוא כתב, מ"מ אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט ומותר בחול המועד והרמ"א החמיר שם, שיש לחוש שהוא מעשה אומן. וראה בדברי הביאור הלכה שהכריע:

"לענין חוה"מ לא אסרו כ"א כתב שהוא מעשה אומן וסתם כתב לבד כתב אשורית מקרי מעשה הדיוט. ובספר מור וקציעה מאריך בענין זה ודעתו שיש להחמיר גם במשיט"א עכ"פ בכתב ידי סופר וכמו שנהוג להיות לצבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין משיט"א בין בכתב העכו"ם כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל ואף שהעולם נהגו להקל בזה ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול"        (שם תקמ"ה).

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1]   לא נעסוק כאן בשאלה איך מחייבינן ליה כשלא נתכוון מצד מלאכת מחשבת, עיין בראשונים כאן שדנו בשאלות אלה. עיקר עיסוקנו כרגע בגדרי כותב.

[2]   וכן נראה מדברי התוס' שם קד: ד"ה נתכוין, ושם קה. ד"ה והתניא.

[3]   וביתר ביאור והדגשה בדברי הריטב"א קה. שם: 'הא דבעי זיוני. ..וק"ל וכי משום דלא עביד ליה זיון לא הויא כתיבה לענין שבת, והא אמאי, דהא זיוני קדושה הוא בספר תורה ותפילין ומזוזה דוקא, .. ועוד דאפי' תימא דתפילין ומזוזות שאין מתוייגות בשעטנ"ז ג"ץ פסולות כמו שכתבו בתוספות, מכל מקום לא משמע כי מפני זה יהא פטור הכותבן כשלא זיינן, דא"כ אפי' כתב כל התפילין ליפטור, והנכון דמיירי כשנתכוון לכתוב איזה שתי אותיות שיעלו בידו [ו]היה דעתו לזיינן באותם שצריכות לזיינן, וכיון שלכך נתכוון, כל זמן שלא זיינם פטור..'

[4]   צ"ל לשיטה זו, שמדובר שכבר בשעת כתיבת הח', הוא תייג את שתי הזיינים, ועכשיו שנטל גגו של ח' נותרו שתי זיינים מתוייגות כהלכתן. כך, מתבאר מדברי רש"י שכתב גבי נתכוון לכתוב אחת ועלו בידו שתיים הא דבעי זיוני, דהיינו שעדיין צריכות תגין, ומינה דהא דלא בעי זיוני היינו שכבר תייגן קודם לכן.

[5] ומסתבר שזהו דין רק בהלכות שבת, שיכול לרצות לכתוב דווקא כתב מסוג מסוים, וכשביקש לכתוב באופן זה,  אין הכתב האחר חשוב כתב לעניין זה, אבל בגט אם כתב בכתב רגיל ללא תגים, מסתבר שאם רצה הסופר לכתוב בתגים, שהגט כשר גם אם לא תייג שהרי יש כאן וכתב [היינו כשהבעל עצמו לא הקפיד על סוג הכתב, ורק ציווה הסופר לכותבו, והסופר הוא שתכנן לתייג, שנראה לי שכיוון שמצד עצמו הוי כתב, לאו כל כמיניה של הסופר שלא להגדירו ככתב עד שיתייג], וצ"ע.

[6] יש להסביר בזה שיטת הרמב"ם שפסק בפרק יא /יג: 'המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשית שני זינין חייב', והשמיט מה שאמרו בגמ' שיש חילוק בין בעי זיוני ללא בעי זיוני, ונראה שהוא הולך לשיטתו שאין התגים מעכבים ואינם חלק מן האות [כמבואר בהל' תפילין ומזוזה], והצורך בתגים הוא רק אם מתכוון לכך, ואם כן הוא דין נפרד מצד מלאכת מחשבת ולא מצד הלכות כותב, ודו"ק.

[7]   והביאם המשנה ברורה: "והב"ח פוסל בזה וגם הגר"א בביאורו מיישב לכ"א מן השיטות ומביא הרבה פוסקים דמחמירין בזה ע"כ מהנכון מאוד לחוש לזה ולתקנם אח"כ" (סי' ל"ו, סעיף טו).

[8]   עיין תשובת הרמ"א סי' לד: ואם בספרים שלנו הכתובים בכתב משיט"ה שאינו כתב אשורי אשר נכתב בספרים יש לומר דקדושתייהו לא חמורה כ"כ. .. ועיקר ספרים שלנו כתובים או נדפסים בכתב שאינו אשורי, והוא מטעם שאנו כותבים תורה שבעל פה כמו שפסקו הפוסקים ואיתא בגמרא מטעם דעת לעשות לה' הפרו תורתך א"כ ה"ה בכתיבה זאת. ואפשר דהראשונים ז"ל המציאו כתב אחר כדי לכתוב הדברים שבע"פ, ואף על פי שלא ניתנו לכתוב אפשר דהיינו בכתב אשורי שהתורה שבכתב נכתב בה אבל בשאר כתבים אין לחוש.' ומדבריו נראה שהכתב שנהגו לכתוב בו בזמניהם שהוא כעין כתב רש"י המוכר לנו הוא כתב משיט"א. ונראה לי שגם הכתב שאנו נוהגים בו היום הוא כתב משיט"א שאף הוא קיצור ושיבוש של הכתב האשורי שנועד לשמש בכתיבה זריזה.

[9] וצ"ע בשיטת ש"ע הרב שפסק בהל' תפילין סי' לו שהתגים אינם מעכבים, ומשמע מזה שהתגים אינם חלק מהאות, ובסי' שמ' כתב כדברי המ"א הנ"ל, וז"ל: 'והכותב אשורית וחיסר הזיונין משעטנ"ז ג"ץ פטור עליהן מפני שלא נגמרה מלאכתן וכן כל כתב מאיזו אומה שלא גמר אותיותיו כתיקונן פטור עליו אלא שאסור מדברי סופרים ולכן הכותב כתיבה דקה שקורין משיט"א יש אומרים שפטור עליה מפני שנלקחה מכתב אשורי והרי זה ככתב אשורי שלא נגמר כתיקונו', ומה שכתב לעניין משיט"א כבר עמדנו עליו בדברי המג"א והבאנו דעת החולקים אבל לעניין התגים, צ"ע בדבריו, ושמא סבור שאף שבדיעבד כשר מ"מ אין זו אות מובחרת, ואין לחייב בשבת מצד מלאכת מחשבת אלא באות איכותית ושלמה, וצ"ע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)