דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 9

כוחו של יחיד

קובץ טקסט
מורשת הגר"א – שיעור 9
כוחו של יחיד
פתיחה
 
עד עתה עסקנו בהשקפות יסודיות של הגר"א הקשורות לתורה – על משמעותה ולימודה, ועמדנו על כמה מהסתעפויותיהן של השקפות אלו. מעתה נרצה להכיר את עמדותיו של הגר"א בנושאים נוספים. עם זאת יש לזכור שלאן שלא נפנה, כאשר מדובר בגאון מווילנא - לעולם אין מתנתקים מתורה.
 
לפנינו עיקרון שהיה חשוב במיוחד בעיני הגר"א ותלמידיו: עיקרון שהוא על פניו אליטיסטי, אך שהגר"א עצמו טרח להפכו למשמעותי ונגיש לאנשים מן השורה.
 
א . התורה כשורש ההיסטוריה
בסוף השיעור הקודם ראינו שלדעת הגר"א לכל אדם פרטי יש "מקור" בתורה שבכתב, ושפסוקו האישי של האדם רומז לא רק למציאותו הפיזית, אלא גם ל"ענייניו" באופן כללי יותר. אי אפשר שלא לראות את העקביות כאן – כשם שהתורה במהותה היא מערכת הנובעת ממקורות, כך גם האדם וחייו נעוצים במקור התורה, עד כדי כך שה"צופן" של חיי האדם יונק משם. למעשה העקביות כאן היא מרשימה עוד יותר. כי הגר"א היה סבור שמה שנכון לגבי האדם וחייו, תופש באותה מידה לגבי כל הבריאה והברואים כולם. כל ההיסטוריה של היקום, העבר והעתיד, מצויה ברמזי התורה. וכך כתב בפירושו לספרא דצניעותא (פרק ה, עמ' נה):
והכלל כי כל מה שהיה הוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מבראשי' עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא אפי' פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן כל מין בהמה וחיה וכל בעל חי שבעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם פרטי פרטיהם בכל מין ומין ואישי המינים עד לעולם ומה שיארע להם ושרשם... וכל זה נכלל כלו בפ' בראשית עד נח... וכללו נכלל בפ' הראשונה עד ברא אלקים לעשות כנ"ל. וכלל כללי הכללים בפ' (=בפסוק) ראשון בז' תיבות ז' אלפי שנה...והן ד' כללים נגד ד' עולמות...
 
המבנה הזה - פרטים הכלולים בתורה שבכתב, וחוזרים ונכללים בריכוז גובר והולך ב"מקורות" סדורים גבוה מעל גבוה – דומה מאוד לתיאור של התורה עצמה בדברי ר' חיים וולוז'ין. אלא שהפעם הנושא הוא לא התורה עצמה, אלא המציאות. שורשי היקום וגם פרטי פרטיו נעוצים בתורה.
 
איפה עוד מוכרת תפישה כזו לגבי המציאות? הקורא בהקדמתו של הרמב"ן לפירושו לספר בראשית, פוגש בעיקרון מאוד דומה:
כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית והמקובל בהם לחכמים תולדות עם ארבע הכתות שבתחתונים כח המחצבים וכח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת בכלם נאמר למשה רבינו בריאתם וכחותם ומהותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד ובבריאת האילנות שער אחד ובבריאת החיות שער אחד ובבריאת העופות שער אחד וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה... וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהם... ושלמה המלך שנתן לו א-להים החכמה והמדע הכל מן התורה הי' לו וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפי' כחות העשבים וסגולתם... וכל זה ידע בתורה והכל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה ואותיותיה ובקוציה כאשר הזכרתי...
 
לדבריו, שורשי המציאות רמוזים בתורה. אלא שהבדל גדול ישנו בין דברי הרמב"ן לדברי הגר"א. הרמב"ן מתאר את התורה כמקור לחוכמת הבריאה, שבאמצעותה ניתן לדעת ולהבין את החוקים ואת העקרונות שעל פיהם מתנהל העולם. הגר"א מדגיש דבר נוסף – לא רק החוכמה, אלא ההיסטוריה כלולה בתורה. זו גישה מחודשת מאוד. כי השתלשלות המאורעות ההיסטוריים, לכאורה נוצרת על ידי בחירתם החופשית והמזדמנת של בני אדם, ועל ידי תגובת ההשגחה על המעשים האלה; ואם כך, כל ההתרחשויות לפרטיהן אינן חזויות מראש. המרב שניתן לומר הוא, שהמגמה הכללית של ההיסטוריה – הופעת מלכות ה' - נקבעה מראש, והיא תתגשם בכל מקרה. המטרה הסופית המובטחת אינה קובעת את הדרך אליה, וייתכנו חלופות רבות, התלויות בדרכי הבחירה של האדם. אך כאמור, הגאון מווילנא מעגן אפילו את פרטי גלגולי האישים והאירועים בתורה.
 
ב . ייעודו של כל יחיד
היה מקום לחשוב שראייה זו תוביל את הגר"א להשקפת עולם דטרמיניסטית, הגוזרת על האדם סבילות וחוסר-אונים. אולם מסקנה כזו תהיה רחוקה מאוד מן האמת. דווקא מתוך הסתכלותו הכללית על התורה וההיסטוריה, מגיע הגאון מווילנא לטענתו, שלכל יחיד יש תפקיד מוגדר: עליו לתרום תרומה ייחודית לתיקון העולם. לכל אחד ייעוד מרכזי אישי, החייב להתקיים דווקא על ידו. תפישה זו, המעצימה מאוד את חשיבותו וכוחו של הפרט, מופיעה בפירוש הגר"א לתיקוני זהר חדש[1]. הזוהר שם אומר:
ובגין האי כח איתמר, דמאן דלא ידע בגימטריאות וחשבונות דיליה עתיד לנחתא לשאול, כמא דאוקמוה [קהלת ט] כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה.
 
הזוהר גוזר גורל קשה על מי ש"אינו יודע את הגימטריות והחשבונות שלו" – הוא "יורד לשאול". הגר"א פירש את הדברים כך:
כי כל אחד מישראל יש לו שורש למעלה באותן החשבונות בשמו, כל אשר תמצא ידך לעשות  בכוחך עשה כי אין מעשה וחשבון וגו', היינו בשאול שם אין שם אותם בני אדם שהיה להם בעולם הזה מעשה וחשבון.[2]
 
לשון אחרת, מי שנמצא "בשאול" הם רק אותם אנשים שבחייהם לא מימשו את יעודם על פי שורשם למעלה, וה"מעשה" שלהם היה מנותק מאותם חשבונות. קיום הייעוד האישי מבטיחה גאולה לנשמה בעולם הבא. עולה מכאן שהבנת מקומו של האדם בתוכנית הא-לוהית המקיפה אינה משתקת אותו, אדרבה – היא נותנת לו בהירות באשר לתפקידו בחיים.
 
מכלל הדברים אנו מבינים שלעיתים פיענוח הייעוד האישי מתגלה על פי חשבון של גימטריא. לדוגמה, מסורת שהיתה רווחת בין תלמידי הגר"א מתיחסת לר' משה בן הלל ריבלין, מי שכונה "ר' משה מגיד". לאביו ר' הלל מיוחס ספר "קול התור", העוסק בתורת הגאולה של הגר"א. אותו ר' משה היה עילוי מוכשר ובמיוחד היה כוחו גדול במקצוע הדרשנות. בהיותו בן חמש עשרה שנה הביאו אביו לפני הגר"א, והגאון אמר לו: "דע, כי בכוח זה שנתן לך א-לוקים עליך להיות דורש לציון, בנוסח הגמרא 'ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה'." הגאון הוסיף לו באותו מעמד שתפקידו זה מרומז בגימטריא של שמו, שכן "משה בן הלל בן בנימין" עולה לחשבון "דורש ציון".[3] מאז אותו מפגש עם הגר"א, קיבל ר' משה על עצמו בהתלהבות את תפקיד חייו: לעודד ולהמריץ את עם ישראל לבנות את ציון, ולמטרה זו הוא הקדיש את כוח דרשנותו. כך עשה במשך שנים רבות במזרח אירופה. לימים עלה לירושלים, שם שימש כאחד ממנהיגי הקהילה ופעל רבות לטובת היישוב.
 
ג. פסוקו של הגר"א
כאן עלינו לפרוע מקצת חובנו מהשיעור הקודם. ציינּוּ שהגר"א, שהיה מסוגל להצביע על "פסוקו" של כל אחד, נענה לבקשת אחד מתלמידיו והצביע גם אל המקור האישי שלו עצמו. הגאון העיד שהמקרא הצופן את ייעודו הוא "אבן שלמה וצדק". נשארנו עם השאלה: מה ניתן ללמוד מן התיבות הללו על תפקידו של ר' אליהו מווילנא עלי אדמות?
על פי מסורת תלמידי הגר"א, התשובה לכך מונחת לא כל כך בפסוק עצמו, אלא במיקומו. הציווי "אבן שלמה וצדק יהיה לך"  - כחלק מפרשת מידות ומשקלות - מופיע כמעט בסוף פרשת "כי תצא". מיד לאחר מכן, מצווה התורה "זכור את אשר עשה לך עמלק", ובהמשך – היא פוקדת למחות את זכרו של הצורר "כאשר יניח ה' לך מכל אויביך מסביב". ואז נפתחת פרשה חדשה: "והיה כי תבא אל הארץ... וירשתה וישבת בה" – מצוות ביכורים.
העולה מכאן הוא שהגר"א ממלא תפקיד של מבשר, מנחה וממריץ את בוא תקופת הגאולה של עם ישראל, תקופה שבה יימחה סופית זכרו של עמלק, ובה יבאו בני ישראל אל הארץ, יירשו אותה ויישבו בבה, בזכות קיום מצוות התלויות בארץ כדוגמת ביכורים. מחבר "קול התור" שהוזכר לעיל נכנס לעניין זה בפירוט. אכן ההכנה לגאולה היתה נושא מאוד חי אצל הגאון מווילנא, וההנחה שהוא ראה בכך את עיקר תפקידו בעולם הזה מתיישבת עם עובדות רבות בחייו. את העיון הנרחב יותר בעניין זה נשאיר להזדמנות עתידית. כעת נחזור לנושא הראשי שלנו: גילוי הייחוד האישי.
 
ד. איך מגלים את הייעוד האישי?
דברי הזוהר, המחייבים כל אדם לדעת ולפעול לפי "החשבונות שלו", מעמידים בפנינו בעיה חריפה: איך אנשים פשוטים כמונו אמורים לגלות את "המקרא" הייחודי שלנו? האם על כל אחד מוטל לגשת לאיש כמו הגר"א, כדי שיגלה לו את המידע החיוני הזה בעזרת השראה ותבונה רוחניות? קשה לקבל זאת, אך אם כך השאלה תישאל – איך אמור אדם מן השורה לדעת מה ההשגחה מצפה ממנו?
 
התשובה לשאלה זו היא מבחן למנהיגותו של הגר"א. אם הוא ישאיר את כל התורה הזאת על ייעודו של הפרט לבעלי סוד בלבד – למשל לתלמידיו הקרובים - הבקיאים בנתיבי הגימטראות והרמיזות, יעיד הדבר על אליטיזם רוחני. ואז נמצא את עצמנו מצדיקים את תדמיתו של הגר"א בתור פָּרוּש שהוא לא רק מורם מעם אלא גם מנותק ממנו, ומתעניין רק בתורתו האישית ובחוג מקורביו המצומצם.
 
ואולם האמת היא ככל הנראה אחרת. ר' אליהו אכן סבר שאחריותו של הפרט לייעודו האישי היא עיקרון שחשוב לחנך לקראתו את הציבור הרחב יותר. פירושו לזוהר נועד לעיונם של לומדי קבלה בלבד,[4] והוא ידע שלשם הפצת הרעיון הזה עליו להשתמש במצע ספרותי עממי יותר. וכמו כן, יהיה עליו למצוא את הדרך להפוך את העיקרון הזה למשמעותי לרבים באופן מעשי, בלי להזדקק לאמצעים בלתי-נגישים.
 
לצורך זה השתמש הגר"א בפירושו לספר משלי. הגר"א הטיל על תלמידיו להוציא חיבור זה לאור לפני שאר כתביו. ככל הנראה ראה הגאון חשיבות דווקא בפירוש זה, המכיל הדרכות המכוונות לציבור הרחב. לנושא שלנו נגוע פירושו על משלי פרק טז, א-ד:
לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן:
כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה':
גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ:
כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה:
 
הגר"א קודם כל מפרש פסוקים אלה על דרך הפשט. אולם לאחר מכן הוא עובר למישור אחר, אותו הוא מכנה "סוד". ברובד זה, מטרת הפסוקים הללו היא להורות "דרך להאדם איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך ועצה טובה, כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב' בני אדם שוים." ואיך ניתן לכל אדם לזהות את הדרך המיוחדת שלו לקיים את רצון ה'? התשובה לשאלה זו תלויה בשינויים היסטוריים ברמתם של דורות עם ישראל. בימי קדם, היה גילוי דרכו של כל יחיד מוטל על כתפי הנביאים:
וכשהיו נביאים היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר ע"פ משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שרש נשמתו ולפי טבעת[5] גופו. וזה "לאדם מערכי לב", שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, "ומה' היה מענה לשון" על ידי הנביא איך יתנהג.
 
במצב זה, מה שנדרש מן האדם הפרטי הוא דרישת ה' כנה, "בכל לבבו". מלאכת הזיהוי עצמה היא בידי הנביא המוכשר לכך. אחריותו של האדם לפנות לנביא מתוך שלמות הכוונה מתקשרת לפירושו של הגר"א – על דרך הפשט – לפסוק האמור: "בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו רק לערוך לבבו לה', ומה' יהיה מענה לשון, וכל אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר. וכן הוא בתורה, רחמנא ליבא בעי, וכאשר ישים מגמת נפשו לעיין בתורת ה' בל לבבו ובל נפשו ובכל מאודו, ה' יתן לו דעה בינה והשכל ללמוד וללמד."
אך נחזור למישור של "הסוד" – כיצד מתברר תפקידו של האדם כאשר אין נבואה?
וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש בישראל ואיש רוחו הוא יודיענו איך להנתהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. אך אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון ואין ברוחו רמיה... ואין ברוחו שום דופי, אז "תוכן רוחות ה' וכל דרכי איש זך בעיניו", וזהו רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.
 
בהעדר נבואה, קובע הגר"א בצורה עקרונית ומפתיעה, שלכל אדם יש רוח הקודש, וניתן להסתמך על כך כדי לגלות לעצמו את דרכו הנכונה. אלא שהשימוש באפיק זה מותנה בשלמות רוחנית:
אבל מי יאמר זכיתי לבי, שאין ברוחו רמיה כלל...[6] כי זה שאין ברוחו רמיה זה הדבוק ממש במדותיו של הקב"ה, אבל אם ח"ו יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה אז יש ברוחו רמיה, אם יהיה מתנהג ע"פ רוחו ו"דרכי איש זך וישר בעיניו" ויפול משמים לארץ עד אשר לא יוכל לקום...
 
ובכן הפגמים המוסריים חוסמים בפנינו למעשה את המסלול השני, של הסתמכות על "רוח הקודש" אישי. אבל גם במצב המצוי הזה, יש מה לעשות:
וזה "גול על ה' מעשיך", כלומר עכשיו אין לנו ללכת בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו "אל ה'", היינו לפי רצונו ית', "ויכונו מחשבותיך", כלומר המעשים עצמן שהן מצוות עשה בקיומן וזהירות מלא תעשה, הם יכונו מחשבותך. כי כל פעל ה' למענהו, כלומר שעיקר רצון ה' הם התורה והמצוות... ולכן לא תזוז מהם, והם יכונו אף מחשבותיך...
 
בימינו, טוען הגאון, דרך המלך לגילוי הייעוד האישי הוא הליכה בדרך פרדוקסלית. על האדם להתמקד דווקא בקיום התורה והמצוות, שהם עיקר רצון ה', למרות שאלה משותפים לכל אדם מישראל, ולכאורה אין בהם שום התייחסות לדרך פרטית. עם כל זה, "הם" – התורה והמצוות – "יכונו[7] אף מחשבותיך", כלומר, יבססו ויאירו את הממד הייחודי שבאדם.
 
מורי ורבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל היה רגיל לחזור על המסר העולה מדבריו אלה של הגר"א באוזני תלמידי הישיבה. בימינו, אמר, מחפש כל צעיר להבליט את ייחודו, את ה"אות המיוחדת" שלו בתורה. אבל, המשיך, הביטו לדוגמה על הר"מים בישיבה שלנו. זכינו וכמעט כולם צמחו מתוך בית המדרש הזה, וכפי שאתם רואים, לכל אחד דרכו המיוחדת בלימוד תורה ובעבודה, ואין אחד דומה לחברו. איך הגיעו לכך? חבשו הם את ספסלי בית המדרש, למדו את כל מה שכולם לומדים, נכנסו לאותם שיעורים, שמרו על הסדרים כמו כל תלמיד אחר. הפלא הוא שמתוך הבסיס הרחב והמשותף הזה, מצא כל אחד את בחינתו שלו, והביא את ייחודו האישי למלוא הגילוי והמימוש.
 
לנו לא נותר אלא להעיר שתי הערות על המהלך הזה.
 
ראשית יש לשאול – אמנם סבור הגאון שהדבקות בתורה ובקיום רצון ה' מביאה בסופו של דבר למציאת הדרך האישית, אבל השאלה היא האם יש הסבר או היגיון מאחורי הדברים? כיצד ומדוע אמורה התפתחות זו להתרחש, בסופו של דבר?
כאן יש לדעתי לחזור לתפישת הגר"א בעניין התורה: היא באמת המצע והמקור לכל. החיים המיוחדים של כל אחד אינם קיימים אלא במסגרתה, ואינם יונקים אלא מאורה. מכאן שכל אדם הדבק בה עשוי למצוא בה בטבעיות את מקומו שלו.
והערה שניה לסיום. נשים לב היטב, שמתרחש כאן תהליך המזכיר את מה שכבר מוכר לנו בעניין ההתעלות הרוחנית: הגר"א וויתר על "ייחודים וכוונות" כאמצעים, ותלה את הישגיו בעיקר בלימוד תורה במסירות ובשלמות הכוונה. כך גם בענייננו. אמנם המומחים לדבר, "הנביאים", עשויים להשתמש בידע המסתורי שלהם כדי להגיע לתוצאה. אבל ניתן להצליח גם בדרכים "רגילות" הרבה יותר, דרכים שהינן בהישג ידו של האיש הפשוט. האמונה השלמה בכוחם של התורה, המצווה והמוסר, והפקדת האחריות והאתגר שבקיומם בידיו של כל יחיד ויחיד – הן ממאפייניה המובהקים של מורשת הגר"א.
 
 
 

[1] כרך ב, סא עמוד ב (ההפניה על פי פרויקט השו"ת).
[2] הדברים מצוטטים על ידי ש"ז ריבלין, "המגיד דורש ציון", ירושלים ת"ו, עמ' 61. המסורות שנביא כאן על ר' משה מגיד הם מספר זה, עמ' 3 והלאה.
[3] אמנם דוגמה זו מבוססת על פסוק מן הנביאים ולא מתורה שבכתב. סבו של ר' משה, ר' בנימין, שהיה תלמידו הישיר של הגר"א, הוסיף לנכדו עוד רמזים, ביניהם: "עד כי יבא שילה" וכן "ינון שמו", עולים כל אחד כמנין "משה בן הלל".
[4] הגר"א היה בטוח שספריו הקבליים לא יגיעו לחשיפה רחבה. רק כך ניתן להבין כיצד במקום אחד בפירושו לספרא דצניעותא הוא היה מסוגל לכתוב "אני משביע את הקורא שלא יגלה דבר זה." הוא ככל הנראה סבור שאם כל קוראי הספר יתחייבו לא לגלות לרבים את הסוד, הוא אכן לא יתגלה.
 [5] טבע.
[6] מומלץ לעיין בקטע המדולג, המרחיב את הנקודה על דרך הדרוש הקבלי.
[7] ושמא יש לנקד כאן: "יְכְַוּנוּ".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)