מגילה | דף כג ע"א | הכול עולין למניין שבעה

אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור" (מגילה כג.).

הברייתא קובעת כי מפאת כבודו של הציבור אין ביד נשים לעלות לתורה[1]. בשיעור זה ננסה לברר מהו בדיוק 'כבוד ציבור', ומהם גדריה של עליה לתורה.

נקודה נוספת שאותה ננסה לברר בשיעור זה, הינה בנוגע לעליית קטן לתורה. למעשה, כיום לא נוהגים להעלות קטנים לתורה (מלבד בשמיני עצרת), וזאת למרות שפשט הברייתא הוא שקטן עולה למניין שבעה ולא חששו לכבוד ציבור אצלו. כיצד ניתן להסביר את הפער הזה?

האם ציבור שמחל על כבודו כבדו מחול?

האם ציבור יכול למחול על כבודו? שאלה זאת רלוונטית ביותר לנושא בו אנו עוסקים. זאת משום שבמידה והוא יכול, אזי ציבור שלא רואה בעליית נשים לתורה כפגיעה בכבודו - יכול לכאורה להעלות נשים לתורה (ואמנם מצאנו מספר מקומות שנוהגים כן)[2].

הפוסקים לא הרחיבו את הדיון בשאלה זו[3], והאזכור החשוב ביותר בנושא זה הוא דברי ה'בית יוסף' (או"ח סימן נ"ג), שם מוצגת שאלה זו כמחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם. כדי לעמוד של שורשיה של מחלוקת זו, צריכים אנו לעסוק בשתי סוגיות דומות אך שונות: האחת שאותה כבר הזכרנו היא העמדת קטן כשליח ציבור, והשנייה בנוגע לגלילת ספר תורה.

קטן כשליח ציבור

האם קטן יכול לשמש כשליח ציבור? בעניין זה כותב ה'שולחן-ערוך':

"אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור. אבל באקראי, משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים" (אורח-חיים סימן נ"ג).

בדבריו ב'בית יוסף' מציג רבי יוסף קארו את הדברים כמחלוקת בין הרא"ש לרמב"ם, אולם ב'שולחן-ערוך' הוא פוסק כרא"ש שלא ניתן למחול על כבוד ציבור. ואולם, בנושאי הכלים על אתר אנו מוצאים שהפסיקה בנושא אינה חד משמעית, ויש מקרים בהם ניתן למחול על כבוד הציבור. וכך כותב הט"ז על אתר:

"'מפני כבוד הציבור' - כן כתב הרמב"ם וכן ב'בית-יוסף' דלפי זה אם הצבור רוצים למחול על כבודם שפיר דמי לקבלו. אלא דהרא"ש לא סבירא ליה הכי, ודבריו תמוהים! דודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה, דודאי כבוד הצבור בזה הוא כבוד שמים שמתכונים לכבד השם יתברך בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו יתברך..." (שם ס"ק ב).

לדעת הט"ז לכל השיטות לא ניתן למחול על כבוד הציבור, אלא שהשאלה היא באיזה כבוד ציבור מדובר. אם המדובר בכבוד ציבור שתלוי בכבוד שמים[4] , אזי אין ביד הציבור למחול על כבודו שכן כבודו הוא גם כבוד שמים. אולם אם המדובר בדברים שאינם תלויים בכבוד שמים, הרי שהציבור יכול למחול על כבודו.

ה'מגן-אברהם' על אתר מחלק גם הוא בין מקרים שונים, אולם באופן שונה. לדידו כל השאלה הינה מה ראוי לעשות לכתחילה ומה תופס בדיעבד. לדעתו, מעיקר הדין אין ביד הציבור למחול על כבודו, אבל במידה ומחל - כבודו מחול. לדעת ה'מגן-אברהם', כבוד ציבור אינו כבוד שמים, ולכן יכול הציבור בסופו של דבר למחול על כבודו, אבל לכתחילה לא ראוי לעשות כן.

רב ומלך שמחלו על כבודם

הגמרא בקידושין (לב.) מביא את מחלוקת ר' הונא ור' חסדא, האם רב שמחל על כבודו - כבודו מחול או לא. למעשה אנו פוסקים שרב שמחל כבודו מחול, אולם בהסתייגות קלה, וכך פוסק ה'שולחן-ערוך':

"הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם, לכל תלמידיו או לאחד מהם, כבודו מחול. ואף על פי שמחל, מצוה על התלמיד להדרו (ואסור לבזותו)" (אורח-חיים סי' רמ"ב).

כלומר, אף על פי שאנו פוסקים שרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרי שמצווה על התלמיד להמשיך לכבדו.

בניגוד לדינו של הרב, מלך שמחל אין כבודו מחול, וזאת על-פי הסוגיה הבאה:

"...והא א"ר אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: 'שום תשים עליך מלך' (דברים י"ז) - שתהא אימתו עליך!" (כתובות יז.).

ההסבר לדין זה הוא כי על-מנת לשמור על יציבות מדינית, מלך לא יכול למחול על כבודו. שוב אנו רואים שכאשר הכבוד של הפרט תלוי במשתנים נוספים, שוב אין ביד הפרט למחול על כבודו, ולכן מלך שהוא השליט לא יכול לוותר על 'כבוד השלטון'[5].

אם נסכם את הדברים: כבודו של אדם הוא לא נחלתו הפרטית, כאשר יש גורמים נוספים שתלויים בו (כבוד שמים וכו'). ישנם מצבים בהם הפרט יכול למחול על כבודו, אולם עם כל זאת על הציבור עדיין מוטלת המצווה לכבדו, וכך לדוגמה במקרה של תלמיד חכם שמחל על כבודו.

לגבי ציבור שמחל על כבודו, הדבר מצוי במחלוקת אחרונים. ה'מגן-אברהם' סובר שכבוד קהל דומה לכבוד תלמיד-חכם, שלכתחילה יש לכבדו אבל בדיעבד כבודו מחול. לעומת זאת הט"ז מבין שכיון שכבוד ציבור תלוי בכבוד שמים - לא ניתן למחול עליו. לאור זאת, לשיטת הט"ז לא יהיה ניתן למשל לעלות קטן לתורה.

נשים וכבוד ציבור

כאמור, בפוסקים אנו לא מוצאים התייחסות מפורשת[6] למחילה על כבוד ציבור בכל הקשור לעלייה לתורה אצל נשים[7]. דיון רחב בנושא זה נעשה מעל דפי 'סיני' (קל"ה-קל"ו - קובץ הרמב"ם) שם סיכם אליאב שוחטמן בצורה נפלאה את הדעות השונות.

כיום, ישנם זרמים בתוך היהדות האותודוקסית המוצאים פתחים הלכתיים לעלית נשים לתורה, ושוחטמן מתפלמס עם אותם זרמים ומגיע למסקנה הבאה:

"…ההלכה שבנידון, אין בה לא משום קיפוח ולא משום הפליה לרעה של האישה, אלא היא חלק מסדרי קריאת התורה ותפילה בציבור הנהוגים מימות עולם בכל תפוצות ישראל, כפי המתחייב ממחשבת חז"ל ומן ההלכות שקבעו בנידון, בין היתר תוך התחשבות במציאות הבלתי משתנה של טבע האדם ותכונת נפשו - מציאות שהייתה קיימת בימי חז"ל, ושאינה עשויה להשתנות לעולם".

בציטוט זה אין אמנם אמירה הלכתית, אבל לענ"ד הוא משקף את רוח ההלכה בנושא זה. השאלה שנותרה בעינה היא האם ניתן לשנות את אותה רוח, ולעניות דעתי התשובה היא לא, וזאת כבר ניתן לתמוך בשיקול הלכתי:

השאלה האם ציבור מסוים יכול למחול על כבודו ולעלות אישה לתורה, לא נמצא בסמכות ציבור פרטי זה או אחר. כשם שלדעת הט"ז כבוד שמים מונע מהציבור למחול על כבודו, כך גם כבודם של הדורות הבאים מונע מהם לעשות זאת. במילים אחרות, כל החלטה שיכולה לשנות את המבנה הדתי של עם ישראל[8], לא ניתנה לקהל פרטי זה או אחר, אלא רק להחלטה של כלל ישראל ובעצם של הסנהדרין. כאשר תשוב ותקום הסנהדרין, היא תוכל לשנות את רוח הלכה בסדרי התפילה[9].

קריאה בתורה

בטרם נפתח את הדיון בענין הגדרתה של קריאה בתורה, נעיר שלסוגיה זו יש שתי חזיתות. האחת היא עצם מעשה הקריאה, עליה נרחיב את הדיון בפסקה זאת, והשנייה הינה בנוגע לברכות קודם ואחרי הקריאה.

מהי מצוות קריאה בתורה? האם המצווה במעשה הקריאה עצמו, או שמא אין משמעות לקריאה עצמה אלא דווקא לשמיעתה? דברים בעניין זה כתב ר' משה פיינשטיין, וזאת בתשובה לשאלה שעסקה בכוונה במצוות קריאה בתורה, וזו לשונו:

"...אבל הנכון לע"ד לתרץ דברי ה'מגן-אברהם', דהא מוכרחין לומר שאין קריאת התורה כמו קריאת מגילה וברכת-המזון וכדומה, שמה שיצאו האחרים בשמיעתם מחיוב הקריאה והברכה שלהם הוא מדין שומע כעונה. דהא אדרבה, כשיקרא בעצמו שהוא העונה כל הפרשה - לא יצא! דהא צריך דוקא מספר קרואים חלוקים לפי הימים, ונמצא שעיקר הדין אינו שיהיה עונה אלא דוקא שישמע איך שמספר אנשים קורין התורה. ולכן, מסתבר שאין צורך כלל שהקורא יתכוין להוציא את הצבור בקריאתו, וגם אין צורך שיוכל להוציא אותם, דהא השמיעה איך שקורין האחרים הוא שמיעה של כל אחד מהצבור בעצמו ואין צורך להוציא אותם בהקריאה" (שו"ת אגרות משה אורח-חיים ב', סימן ע"ב).

אם-כן, מדברי ר' משה פיינשטין עולה כי המשמעות היא בשמיעה עצמה ולא בקריאה. בנוסף, מאחר שקטן ואישה עולין למניין שבעה, חייבים אנו לומר כי אין צורך באישות הלכתית למעשה הקריאה, ולכן אין משמעות הלכתית למעשה זה. החובה היחידה בקריאה בתורה היא שהציבור ישמע את שבעת הקרואים[10].

יש לציין כי בהמשך דבריו, מסביר הגרמ"פ כי בימינו כאשר הש"ץ קורא לכל הציבור ולא כל קרוא בפני עצמו, שוב אין המדובר בקריאת הציבור שבה ניתן לצאת על-ידי קטן אלא בקריאת היחיד. כלומר, מאחר שלא העולה הוא הקורא אלא הבעל קורא פועל בשליחותו, הרי שכאשר בעל הקורא הוא קטן אז לא ניתן לצאת בקריאתו מאחר שאין שליחות לקטן.

בראשונים אנו מוצאים חידוש פחות מחודש, וכך כותב המאירי:

"יש מי שאומר שמכל מקום צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו, ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, שלא היה מנין הקרואים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה וקטן, אבל לא שתעשה כל הקריאה ע"י אשה וקטן" (מגילה כג).

על-פי שיטה זאת, רק קרוא אחד חייב להיות בר חיובא, ואילו שאר הקרואים שקריאתם היא מתקנת עזרא, אין חובה שבר חיובא הוא זה שיוציא בהם. כלומר, התקנה נתקנה כך שאשה וקטן יוכלו להוציא את הציבור, אולם זאת רק מאחר שעליות אלה הם רק לכבוד השבת ואינם חלק מהותי ממצות הקריאה (כך מסביר בשו"ת התשב"ץ את הגישה זאת) [11].

אם נסכם, נחלקו המפרשים האם קריאתם של אישה וקטן מעידה על כך שחיוב קריאה בתורה הוא שמיעה בלבד, או שמא המצווה היא הקריאה אלא שאת שאר הקרואים ניתן להשלים גם באשה וקטן.

עליית קטן לתורה

למעשה כיום וכמעט שלא מעלים קטן לתורה למעט בקהילות התימנים. לפי פסקתו ר' משה פיינשטיין שהבאנו לעיל, ניתן להעלות קטן לתורה כל עוד הוא רק אחד מן הקרואים ולא בעל הקריאה בעצמו.

בראשונים אנו מוצאים דיונים האם קטנים ונשים עולין לכל שבעת הקרואים, והשאלה נובעת מהעובדה שהם אינם יכולים לברך על עליתם. וזו לשון הר"ן:

"פירוש 'עולין' - להשלים קאמר, ולא שיהו כולם קטנים ולא נשים דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי. ולפום עיקר דינא נמי שאינו מברך אלא הפותח והחותם, אשה וקטן אינם קורין ראשון ולא אחרון משום ברכה" (מגילה יג. ברי"ף).

נסביר את דברי הר"ן: על-פי מנהג הגמרא רק העולה הראשון והאחרון היו מברכים על התורה (הראשון את הברכה לפני והאחרון את הברכה בסוף). כאשר הברייתא אמרה שקטן ואישה עולין למניין שבעה, כוונתה הייתה שקטן ואישה עולין לעליות האמצעיות בלבד - אלו שלא מברכים עליהם. על-פי גישה זו, ברור כי בימינו כאשר כל הקרואים מברכים, קטן ואישה אינם יכולים לעלות לתורה.

ואולם, לא כך סבר ר"י בתוספות:

"...ור"י ב"ר יהודה מביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא מדאמרינן הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן, ואף-על-גב דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה" (מסכת ראש-השנה לג.).

ר"י איננו מחלק בין הקרואים השונים וסובר שאישה מברכת על עלייתה אף-על-פי שהיא אינה מחויבת בדבר. מכאן מוכיח ר"י שנשים מברכות גם על מצוות עשה שהזמן גרמא למרות שהן פטורות מהם. בהמשך דבריו מביא התוספות את דעת ר"ת החולק על הר"י:

"...ואומר ר"ת דאין זו ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום תלמוד תורה, שאפילו בירך ברכת 'הערב נא' או נפטר ב'אהבה רבה' חוזר ומברך. תדע במקום שאין לוי, כהן קורא במקום לוי ומברך אף-על-פי שכבר ברך בקריאה ראשונה, ועוד דאיכא למימר דהא דאשה עולה היינו באמצע שלא היו רגילים לברך, כדאיתא בפרק 'הקורא את המגילה עומד' (כא.) 'תנא: פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה', והאידנא כולהו מברכין, גזירה משום הנכנסים ומשום היוצאים, ומיהו עולין למנין שבעה משמע בסוף שבעה" (שם).

לדעת ר"ת אשה וקטן עולין לעליית שביעי בלבד. כלומר, מאחר שהם אינם בני חיובא, מצטרפין הם לעלייה הפחות חשובה. אף-על-פי שאישה יכולה לברך על התורה הדבר אינו נובע מכך שהיא מחויבת בקריאה בתורה, אלא מדין צדדי שאסור לקרוא בתורה ללא ברכה.

אם נסכם, הר"ן ור"ת מבינים שאישה וקטן מצטרפין רק לעליות הלא חשובות. לעומת זאת הר"י וכן משמע מפשט הבריתא, שאישה וקטן יכולים לעלות לכל אחד מן הקרואים[12].

למסקנה מסכם הרב עובדיה כדלקמן:

"בסיכום: קטן שהגיע לחינוך, שיודע למי מברכים, מבן שש שנים ולמעלה, עולה לספר תורה למנין שבעה, בין באמצע הקרואים ובין בסוף הקרואים. וכל שכן שעולה לעליית מפטיר, ויכול לקרות בתורה בעצמו פרשת עלייתו. ובמקום שיש מנהג ברור שלא להעלות קטן לספר תורה, יעשו כמנהגם, ונהרא נהרא ופשטיה" (שו"ת יחווה דעת חלק ד', סימן כג).