בבא קמא | דף כא ע"ב | תחילתו בפשיעה וסופו באונס

שנינו במשנה (כא:): "הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים - משלם נזק שלם מפני שהן מועדין". ומדייקת הגמרא מתוך מקרה זה: "טעמא דקפצו - הא נפלו פטור". ומסבירה הגמרא שהטעם לכך שבמקרה שנפלו פטור, הוא משום שסברה המשנה כי תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור; דהיינו, שאף במקום שבו האונס (נפילת הכלב) הוקדם ע"י פשיעה (הימצאות הכלב בראש הגג), הבעלים פטור. טעם הדבר הוא שהנזק שנוצר אינו הטעם להגדרת התנהגות הבעלים כפשיעה, שהרי החשש מכך שהכלב יהלך על הגג אינו שמא הכלב ייפול אלא שהוא יקפוץ, ומאחר ולא קפץ אלא נפל, מוגדר מקרה זה כאונס, והבעלים פטור. בשיעור זה ננסה לעמוד על ההגדרה המדויקת של תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

א. תחילתו בפשיעה בדיני שומרים

בגמרא מובאים כמה מקרים של תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנוגע לשומרים. מקרה אחד מובא בבבא מציעא מב. - שומר הניח את הכסף שעליו הוא שומר בתוך מבנה קטן מעץ, ובאו שודדים מזוינים וגנבו אותו. במקרה זה השומר פשע בכך שלא שמר על הכסף בקרקע, אך הגזלה מוגדרת כאונס, מאחר שהטעם שהיה צריך להניח את הכסף בקרקע אינו מפני חשש שוד מזוין אלא מפני חשש שרפה. הגמרא מגדירה את מקרה זה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולהלכה פוסקת הגמרא שחייב.

בניגוד לפסיקה זו, אמר רבא (שם לו:) כי במקרה ששומר פשע בכך שהניח לבהמה להסתובב בצורה חופשית, והבהמה מתה כדרכה, השומר פטור, על אף שגם מקרה זה הוא מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס. רבא מנמק את דבריו בקביעה כי "מלאך המות מה לי הכא מה לי התם", דהיינו שהבהמה הייתה מתה בכל אופן, בין אם היתה נשמרת על ידי השומר ובין אם לאו. קביעה זו מיוסדת על ההבחנה שבין מקרה שבו האונס נבע מהפשיעה, כגון במקרה הקודם, שאילו הכסף היה מונח בקרקע, לא היו הליסטים גונבים אותו, ובין המקרה של רבא, שבו האונס אינו נובע מחמת הפשיעה, ולכן השומר פטור.

מדברי רבא אנו לומדים לכאורה את יסוד חיוב תחילתו בפשיעה וסופו באונס: במקרה שבו האונס נובע מהפשיעה, על אף שהנזק נגרם מאונס, הרי שמאחר שפשיעה גרמה לאונס זה, מתחייב השומר, שהרי הוא גרם לאונס זה (ואין הדבר דומה לאונס רגיל, שאינו מוגדר כנובע מאשמת השומר). לעומת זאת, במקרה שהפשיעה והאונס מנותקים זה מזה, אין מקום לחייב את השומר, שכן על אף שפשע, הרי הפשיעה לא גרמה לשום נזק.

מקרה שלישי אשר נידון בראשונים מופיע במשנה (בבא מציעא עח.): "השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה - אם החליקה פטור (שהרי הסיכויים להחליק בהר גבוהים יותר, ולכן נחשב לאנוס) ואם הוחמה חייב (שכן בבקעה חם יותר מאשר בהר ולכן נחשב כפושע). להוליכה בבקעה והוליכה בהר - אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור". והתקשו הראשונים שם להבין מדוע במקרה שהשומר לא פשע, הרי הוא פטור, והרי מקרה זה הוא מקרה שתחילתו בפשיעה (בכך שהוליכה במסלול שלא הותר לו) וסופו באונס (שהבהמה מתה לאונסו ולא מחמת הפגיעה שנבעה מכך שהוליכה במקום אחר ממה שסוכם).

הרמב"ן שם עונה על שאלה זו כך: "אין השינוי מהר לבקעה פשיעה, לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה, ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר, הלכך אם הוחמה בעלייה בהר חייב שאמר לו לשמרה מחמום ולא שמרה". דהיינו, כדי לחייב מצד תחילתו בפשיעה וסופו באונס, צריך השומר לבצע פשיעה, ואילו הולכת הבהמה במסלול שונה אינה מוגדרת כפשיעה, שכן אין היא מפחיתה את רמת ההגנה על הבהמה. עם זאת, במידה שהבהמה מתה מחמת שינוי זה, יתחייב השומר, שכן כאשר התנה עם המשכיר שילך במסלול מסוים, קיבל על עצמו לשמור על הבהמה מחמת נזקים אשר קיימים במסלול השני. לכן אם ההליכה במסלול אחר גרמה לסיכון שלא היה קיים במסלול המסוכם, ומחמת סיכון זה ניזוקה הבהמה, יהיה חייב השוכר לשלם.

מתוך תשובת הרמב"ן נראה שהוא לא הבין את יסוד תחילתו בפשיעה וסופו באונס כפי שבארנו לעיל, שהרי לפי הביאור הקודם, כל מעשה של השומר שגרם לאונס, יגרום לו להתחייב, ולכן גם אם רק שינה מהמסוכם שם המשכיר, אף שלא פשע בכך, יהיה חייב על אונסים שייווצרו כתוצאה מהשינוי. לכן נראה, כי הרמב"ן הבין שהחיוב במקרה של תחילתו בפשיעה וסופו באונס נובע מהפשיעה עצמה, דהיינו שפשיעה בשמירה על בהמה יוצרת חיוב, אלא שערך החיוב נקבע לפי נזקים שייווצרו כתוצאה מהפשיעה, לכן ממילא, במידה שלא ייווצר נזק, לא יהיה במה לחייב את הפושע.

לסיכום הנאמר עד כאן, ניתן להבין את חיוב תחילתו בפשיעה וסופו באונס בשתי צורות:

1. בדרך כלל אנוס פטור, מפני שהנזק לא נחשב כנגרם כתוצאה מאשמתו. במקרה שבו תחילתו בפשיעה, נחשב השומר כגורם לנזק באשמתו, ולכן יהיה חייב.

2. כל שומר שפושע בשמירה מתחייב לשלם על כל נזק שייווצר כתוצאה מהפשיעה.

לגבי ההבנה השנייה יש להעיר, כי הבנה זו אינה בהכרח מצריכה שהאונס יהיה תוצאה של הפשיעה, שכן לפי הבנה זו ייתכן אפילו לומר, שבמקרה ששומר פשע, כל נזק שייווצר לאחר מכן יחייב אותו, אף שאינו נזק שנובע מחמת הפשיעה.

ב. תחילתו בפשיעה וסופו באונס במזיק

בעוד שבדיון לגבי שומרים הצענו שתי אפשרויות ביסוד חיוב תחילתו בפשיעה וסופו באונס, הרי שכאשר מדובר במזיק, נראה שרק אפשרות אחת מבין השניים עומדת לנגד עינינו; שהרי, אף שלגבי שומר ניתן לחייב שהפשיעה כשלעצמה יכולה להוות סיבה מספקת לחיוב השומר, שהרי בכך פגע במחויבותו לשמור, לגבי מזיק, הרי אין בפשיעה כשלעצמה שום סיבה לחייב וכל החיוב נובע מהנזק כשלעצמו. לכן, בעוד שלגבי שומר טענו שקיימת אפשרות לומר שהפשיעה כשלעצמה מחייבת את השומר בכל נזק העוקב לפשיעה, הרי שלגבי מזיק לא נראה שייתכן להבין כן, ונוכרח לומר שהחיוב נובע מכך שהפשיעה היא סיבת האונס, ולכן הנזק מיוחס לאשמת הפושע. לאור זאת נאמר, שאף אם לגבי שומר טענו שייתכן כי לפי ההבנה השנייה לא יהיה הכרח בכך שהאונס יהיה מחמת הפשיעה, ודי בכך שיהיה עוקב לפשיעה, הרי שלגבי מזיק ברור כי הפשיעה צריכה להיות גורם הכרחי בהיווצרות האונס.

על הנחה זו, כי בנוגע לנזיקין, הכרחי שהאונס יהיה מחמת הפשיעה מסתמכים התוספות בהקשר אחר. הגמרא לקמן (נב:) עוסקת במקרה שבו אדם כיסה בור בכיסוי אשר יעיל רק למנוע מבעלי חיים קלים ליפול אך לא כדי למנוע מבעלי חיים כבדים ליפול. לבסוף הכיסוי התליע ונפל בעל חיים לתוך הבור. התוספות שם (ד"ה ושכיחי) תוהים מדוע הגמרא לא דנה בהקשר זה לאור סוגית תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שהרי מקרה זה הוא מקרה שבתחילה פשע בכך שכיסה בכיסוי בלתי-יעיל, וסופו באונס, שהרי הסיבה שהבעל חיים נפל לבור היא שהכיסוי התליע. תוספות מסבירים, שמאחר והכיסוי היה מתליע אף אם היה מכסה בכיסוי חזק, הרי שהאונס לא נבע מחמת הפשיעה, ולכן מקרה זה אינו נחשב למקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס.

ראשונים אחרים הסבירו בצורות שונות מתוספות את הטעם לכך שהגמרא שם לא הציעה לחייב מחמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס. בעל המאור מבאר כי כפי שבעניינים רבים שונה בור משאר אבות נזיקין, כגון לעניין שפטור לגבי נזקי כלים, הוא הדין, שאין חיוב בבור על מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס. הסבר ייחודו של בור בהקשר זה היא מחוץ לתחום דיוננו בשיעור זה.

הסבר אחר לכך שהגמרא שם לא דנה במקרה לאור דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס מציע הראב"ד בהשגותיו לרי"ף. הראב"ד מסביר כי תנאי יסודי לתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא שהפשיעה והאונס יתייחסו שניהם לאותו אובייקט. לאור זאת סבור הוא, כי במקרה שלפנינו לא שייך לדון מצד תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שכן הפשיעה הייתה בנוגע לבעלי חיים כבדים, שעלולים ליפול לבור שאינו מכוסה בכיסוי חזק, ואילו האונס גרם נזק לבעל חיים קל ליפול לבור מחמת שהכיסוי התליע.

יסודו של הראב"ד משמעותי גם להבנת דין משנתינו. לעיל הזכרנו את דברי הגמרא שדייקה ממשנתנו, כי אם הניח הבעלים לכלב ללכת על ראש הגג והוא נפל על הכלים ושברם, הבעלים פטור. ושאלה הגמרא מכאן על מ"ד הסבור כי תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, שלכאורה גם כאן פשע בכך שייתכן שהכלב יקפוץ במזיד. וענתה הגמרא שמדובר במקרה שבו הכלים קרובים כל כך לכותל, שאם החיה תקפוץ בזדון היא לא תוכל לנחות על הכלים, ורק במקרה שנפלה היא שברה את הכלים. הסבר זה של הגמרא מעורר קושי - אם אכן אין הכלב יכול לקפוץ ולשבור את הכלים, כיצד נאמר במשנה שאם קפץ ושבר, חייב הבעלים לשלם. ואף אם נאמר שהדבר אפשרי במקרים יוצאי דופן, הרי אין הבעלים פושע כלל, ואם כן צריך הוא להיות פטור גם במקרה זה! תשובה מעניינת מופיעה בתוספות רבנו פרץ. לדבריו, מדובר במקרה שהיו כלים תחת הכותל והיו כלים נוספים מרוחקים מהכותל. במקרה זה אם הכלב יקפוץ וישבור את הכלים המרוחקים, יהיה הבעלים חייב מצד פשיעתו. ולכאורה קשה, שאם מדובר במקרה כזה, הרי שבה השאלה הראשונה, שיש לחייב את הבעלים גם במקרה שהכלב נפל, משום שתחילתו בפשיעה וסופו באונס. התשובה היא כמובן לפי יסודו של הראב"ד - במקרה זה הפשיעה היא לגבי הכלים המרוחקים מהכותל והאונס גרם לפגיעה בכלים הצמודים לכותל, ולכן מקרה זה איננו מוגדר כתחילתו בפשיעה וסופו באונס.

מקורות ושאלות לשיעור הבא - אש

1. ראה שמות כ"ב, ה. מה מרומז בתיאור התורה לנזק אש?

2. ראה ב"ק כב.-כג. עד כמה יש להבין את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש כפשוטה?

3. רש"י ותוספות נחלקו בהשלכות להלכה של שיטת ריש לקיש. כיצד יענה רש"י לקושיות שמעלים התוספות? עיין שטמ"ק בשם גיליון תוספות ושטמ"ק בשם תלמיד הר"י.

4. הבנתו של ר' יוחנן בנזקי אש משמעותית אולי לתחומים נוספים בהלכה. עיין סנהדרין עז. בנוגע לשחיטה ורציחה וכן בנימוקי יוסף כאן (י. בדפי הרי"ף) בנוגע להדלקת נרות.

5. הגמרא מסכמת כי ר' יוחנן מודה לכך שאשו היא גם משום ממונו. עיין רש"י ד"ה וכי; שטמ"ק בשם רבנו ישעיה ובשם תלמיד הר"י; רמב"ם הל' נזקי ממון פי"ד הט"ו.