דילוג לתוכן העיקרי

כי תשא | כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו

לעילוי נשמתו של אליהו בן שמחה פרץ ז"ל ביום השלושים לפטירתו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
11.08.2014
קובץ טקסט
א. בין שתי הירידות מההר
פעמיים יורד משה בפרשתנו מהר סיני: עם הלוחות הראשונים לפני חטא העגל, ועם הלוחות השניים לאחריו. לשתי הירידות פתיחה דומה: "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ" (ל"ב, טו) – "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה" (ל"ד, כט). אבל בזה תם הדמיון בין הירידות, והן נבדלות בכמה וכמה עניינים, שאחד הבולטים שבהם – קרינת פניו של משה בירידה השנייה:[1]
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו  (ל"ד, כט–ל).
בהמשך מסופר כי משקרן עור פניו, נתן עליהן משה מַסווה, והסיר אותו רק בשעה שעמד לפני ה' ובשעה שהביא את דברי ה' אל בני ישראל:
וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ   
                                                      (שם, לא–לה).
אין ספק שזהו שינוי דרמטי באישיותו של משה ובמעמדו בעיני העם.[2] מעתה, כל דבר שיאמר משה לבני ישראל בשם ה', יישמע למראה פניו הקורנות. אך מדוע נעשה שינוי זה בירידה השנייה דווקא?
ניתן להגיד שבעיקרון הייתה תופעה זו ראויה להתרחש כבר בלוחות הראשונים, והיא נדחתה בשל חטא העגל והצורך לטפל בבעיה שנוצרה. להלן ננסה לטעון אחרת: שקרינת פני משה היא פועל יוצא של חטא העגל, ולולא החטא, לא היה הדבר מתרחש כל עיקר.
ב. כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ
כדי להבין את הצורך בתופעה זו, עלינו לחזור לשורשו של חטא העגל:
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (ל"ב, א).
העם מבטא את מצוקתו על ידי הנגדה בין "מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" לבין דרישתם ל"אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ".[3] אין הם מבקשים איש אחר, שימלא את מקומו של משה. העם מבקש שינוי מהותי בהנהגה: לא עוד הנהגה על ידי איש, בשר ודם, שעלול להיעלם מדי פעם, אלא הנהגה על ידי 'אלוהים'.[4] העגל נועד לייצג הנהגה א‑לוהית, בלתי-אנושית, ולספק את הצורך של העם בהנהגה מסוג זה.
כידוע, העונש על החטא היה כבד. מלבד מותם של שלושת אלפים איש בידי בני לוי והמגפה שנגף ה' בעם, הודיע להם הקב"ה שלא יעלה עוד בקרבם. העם ביקשו אלוהים אשר ילכו לפניהם, ומעתה – מידה כנגד מידה – שוב לא ילך ה' עמהם, כי אם מלאכו בלבד:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ            (ל"ג, א–ג).
ואולם, נראה שבד בבד עם העונש, הייתה גם מידה של הבנה למציאות שהביאה לחטא. כתיקון למציאות זו היה צורך 'לשדרג' את מעמדו של משה בעיני העם. מכאן ואילך חל שינוי מה בתיאור האנושי כל כך של הקורות את משה,[5] והוא מקבל מעמד גבוה יותר ממעמדו של בן אנוש רגיל.
הביטוי הראשון לכך היה בהבדל אחר בין לוחות ראשונים ללוחות שנִיים: אופיים הא‑לוהי של הלוחות הראשונים לעומת שותפותו של משה ביצירת הלוחות השנִיים. שלוש פעמים מודגש בפרשתנו ייחודם הא‑לוהי של הלוחות הראשונים, שהקב"ה בכבודו ובעצמו עשאם: "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ‑לֹהִים" (ל"א, יח); "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ‑לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ‑לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (ל"ב, טז). את הלוחות השניים, לעומת זאת, עשה משה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (ל"ד, א–ד); ואף אין ברור לגמרי מי כתב עליהם – משה או הקב"ה.[6]
יתרה מזאת, את מקום החזרה המשולשת על היות הלוחות הראשונים מעשה א‑לוהים תופס בסיפור הלוחות השנִיים קירון עור פניו של משה, המודגש אף הוא שלוש פעמים: "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו... וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה" (ל"ד, כט–לה). הצד הנסי שבעדות על מעמד הר סיני שוב אינו בלוחות, כי אם במשה.[7]
ההשפעה של תופעה חדשה זו ניכרת מיד: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שם, ל). נעימת הזלזול הקלה שבמשפט "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" מוחלפת ביראה מפניו. אמנם לאחר שקרא משה לעם פסקה היראה, אך מכאן ואילך יהיו פניו הקורנות של משה מחזה שיראו בני ישראל דרך קבע, ובמקום היראה החד-פעמית באה ראייה: "וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה..." (שם, לד–לה). מעתה יראה עם ישראל את פניו הקורנות של משה בהביאו להם את דבר ה', ויבין כי אמנם הוא "משה האיש", אך איש זה עומד במדרגה רוחנית גבוהה וייחודית.
ג. וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע
השינוי במעמדו של משה הוא דבר חריג: מלכתחילה לא היה שינוי זה אמור לקרות גם אצל משה, ושוב לא קרה אצל שום אדם אחר. התורה אינה הופכת בני אדם לדמויות א‑לוהיות, ולעולם אינה מסתירה את מידותיהם האנושיות. אשר על כן ראתה גם פרשה זו – הסוטה, במידה מסוימת, מן הנורמה המקובלת בתורה – צורך לאזן את הדברים, ובד בבד עם העלאת דמותו של משה מעל הנורמות האנושיות, היא מטעימה כי משה היה אדם ונותר אדם.
נראה שכך יש לבאר את ההדגשה "וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ". פסוק זה עומד בזיקה לפסוק שבו התחיל כל העניין: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". גם משה, כבני ישראל, הוא אדם, ולעתים איננו יודע את הנעשה סביבו.
להדגשה זו יש חשיבות נוספת. מאחר שמשה לא ידע – הרי שגם לא שינה ממנהגו בדבר. משה ירד מן ההר כשם שעלה אליו – באותה אישיות ובאותה הנהגה אנושית כלפי העם.
דומה שהביטוי העיקרי לצניעותו של משה הוא ההדגשה שקירון פניו קשור אך ורק בהתגלות ה' אליו. המסווה שנתן משה על פניו בא להראות שאין שום משמעות לפניו הקורנות מצד עצמן. משה הסיר את המסווה רק כשעמד לפני ה' או כשהביא את דברו אל העם, ובכך ביקש להורות שקרינת עור פניו היא תופעה א‑לוהית, והוא עצמו אינו אלא צינור ואמצעי בלבד. אין הוא עושה שום שימוש אישי בפניו הקורנות, וכאשר הוא פועל עצמאית, נתון עליהן מַסווה.[8]
הנה כי כן, גם משקרן עור פניו, נשאר מנהיגם הדגול של בני ישראל "משה האיש". יתרה מזאת:
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה    (במדבר י"ב, ג).[9]
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כידוע, בתרגום הלטיני הקדום של התנ"ך, הוולגטה, התפרשה הלשון היחידאית "קָרַן עוֹר פָּנָיו" במובן של קרניים. לפירוש זה הייתה השפעה עצומה על תפיסת הנצרות את הפרק, והדבר ניכר גם בכמה מן הציורים על דמותו של משה. אלא שפרשנות זו נראית קשה, ומסתבר שהושפעה מכמה ממלכי יוון ורומא, שנהגו לעטות לעתים קרניים כביטוי לחוזק צבאי, ובדומה למעשהו של צדקיה בן כנענה (עיין מל"א כ"ב, יא). אנו נלך בעקבות הפרשנות המקובלת, שהכוונה לקרינת פנים במשמעות של לשון ימינו; וכבר ציינו מקצת הפרשנים סמך לזה בפסוק הסתום במקצת: "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג', ד) (ואולי רומזות המילים "קָרַן עוֹר פָּנָיו" לחילוף עור/אור). רשב"ם, שהכיר היטב את הפרשנות הנוצרית, הוסיף כאן: "והמדמהו ל'קרני ראם קרניו' (דברים ל"ג, יז) אינו אלא שוטה, כי שתי מחלקות הם ברוב תיבות שבתורה".
[2]   וכדברי ראב"ע בפירוש הקצר: "ודע שלא מצאנו לנביאים מופת גדול מזה, כי כל פלא שיחדש השם להצדיק נביאיו היו באחרים שהוא חוץ ממנו".
[3]   וכך תיאר גם אהרן את הנסיבות ליצירת העגל: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (ל"ב, כג).
[4]   לפנינו תופעה אירונית: מה שנראה כאן לעם כחיסרון, הוא הוא שהרשים את המצרים סמוך ליציאת בני ישראל ממצרים – "גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (י"א, ג).
[5]   סיפור הולדתו וגדילתו (פרק ב'), סירובו ללכת בשליחות הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים וההידיינות הארוכה על כך (פרקים ג'–ד'), היותו כבד פה וכבד לשון (ד', י), הבאת אילן היוחסין שלו (ו', יד–כו) ועוד.
[6]   מצד אחד, הקב"ה אומר למשה במפורש: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (ל"ד, א). מצד שני, בהמשך הפרק נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שם, כז–כח). בספר דברים מפורש כי ה' הוא שכתב על הלוחות השניים: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי" (דברים י', א–ד). משום כך כתבו רבים מן המפרשים כי הפסוק "וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת..." (ל"ד, כח) שבפרשתנו מוסב אף הוא על הקב"ה. אמנם עדיין קשה פסוק כז: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", והמפרשים הציעו כיוונים שונים בביאור הדבר. רמב"ן הבין שהכוונה לכתיבה אחרת: "צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם". ובדומה לזה כתב רשב"ם, שהציווי מוסב על הדברים האמורים קודם לכן, בפס' יא–כו. על כל פנים, קשה להתעלם מן הלשון המעורפלת שנקטה התורה, שניתן להבין ממנה כי משה השתתף, בדרך כלשהי, גם בכתיבת הלוחות השניים; ומן העובדה שעל לוחות אלו לא נאמר שנכתבו ב"מכתב א‑להים" כשם שנאמר בראשונים.
[7]   שוני זה מבטא את הרעיון שעמדנו עליו בשיעורנו לפרשת תרומה דהשתא בדבר היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. בלוחות הראשונים הדגש הוא בכתב, המייצג את התורה שבכתב ואת מעמד הר סיני. בלוחות השנִיים הדגש הוא בדבר ה' המתגלה למשה בכל עת, ומייצג את ההתחדשות המתמדת של תורה שבעל פה.
[8]   כן נראה מפשוטו של מקרא, וכן דעת ראב"ע (בפירושו הארוך לפס' לד). אמנם ראב"ע מביא גם דעה חולקת: "יש אומרים שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם. והיה יוצא, והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה, שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה, אם יראו ישראל פניו בלי אור, על כן היה משים המסוה". לפי פירוש זה, המסווה שירת אינטרס אישי של משה – שבני ישראל לא יראו את פניו בשעה שאינן קורנות. אך כבר הכריע ראב"ע בפירושו שם: "אמר הגאון כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן לא כהתה עינו. וזהו הנכון... ולפי דעתי, כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו, שלא יראוהו ישראל בכל רגע, רק כאשר ידבר אליהם דברי השם, ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד, שידבר עם השם פנים בפנים".
[9]   הכינוי "איש הא‑להים" נאמר במשה לראשונה רק לקראת מותו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים ל"ג, א). רק כאשר משה עומד לפני מותו, בשעה שברור לכול שהוא בשר ודם – רק אז ניתן לכנותו לא רק "איש", אלא גם "איש הא‑להים".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)