ירושה (ג) – ירושת הבת

  • הרב שמואל שמעוני

ההתייחסות העקרונית לירושת הבת בימינו

בשני השיעורים הקודמים עסקנו ביסודותיהם הערכיים של דיני הירושה בתורה ובהצדקות לנוקשותם. בשיעור זה נתמקד באחת מאבני הנגף המרכזיות הניצבות בפני יישום דיני הירושה בדורנו, והיא האפליה המגדרית. "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כ"ז, ח). ירושת הבן היא בגדר מילתא דפשיטא שהתורה כלל לא נצרכה לחדש, ופרשת בנות צלפחד חידשה שכאשר אין למנוח בן אף הבת יכולה לרשת והיא קודמת לבאים אחריה בסדר הנחלות. מהי ההצדקה לאפליה זו והאם היא רלוונטית לימינו?

הראי"ה קוק זצ"ל באגרותיו[1] התייחס לשאלה זו בהרחבה ואמר דברים נחרצים וברורים. באגרתו הוא התייחס להצעה של רפורמה בתחום דיני הממונות שכללה, ככל הנראה, את ביטול קדימות הבן לבת, וקרא בכל כוחו להימנע מכך. הרב קוק ציין שכבר בימיה המוקדמים של "אויבתנו הנצרות, הבת הנושכת שדי אמה" הפך דין ירושת הבת להיות נקודת ביקורת מרכזית על מוסריותה של תורתנו הקדושה,[2] ודין זה הוא ביטוי מובהק לניסיון הנצרות להשתמש ב"דגל הרחמים שלה, שהיא נושאת בידים מלאות דם נקי, להעליב את היהדות". הרב קוק מסביר שמידת הרחמים הלוקחת מהבן את ירושתו כמוה כמידת רחמים המתירה גזל של העשירים לטובת העניים בנוסח רובין הוד, "ואוי לעולם מרחמנות כזאת שהיא אם לכל אכזריות וכל נבלה". לדבריו, מדובר בכלל שנכון בתור שכזה, ואף אם לפעמים נמצא מקרים שבהם נראה לנו שהוא גורם לעוול, אין זו סיבה לשינוי של הכלל. כשם שחוקי הטבע דוגמת חום השמש הם חוקים טובים על אף שלפעמים הם גורמים לקשיים ואף לאסונות, ואיננו חושבים שיש לבטל את חומה של השמש בגלל נפגעיה האפשריים, כך הוא גם ביחס לחוקי התורה. הפתרון לקשיים הוא התנהלות נכונה ברמה הנקודתית, כגון עידוד פשרה במקום המתאים, אבל חלילה לא לשנות את הכלל המשפטי. ומוסיף הרב קוק אמירה מעניינת על מוסד הירושה:

"שאין לנו מקצע של דיני ממונות, שיהיה כ"כ מוצא את עצמו מחובר למשפט כתוב, כמו משפט הירושה. כמובן לא אוכל במכתב זה להעביר לפני כבודו את הסבות החזקות, בחיי האדם והעולם, שהן גורמות לזה. אבל עובדא היא, שאפילו באותן הממלכות, אשר העבירו את המשפטים העתיקים ממקומם, הניחו ביותר את מקום כבודם בתורת הירושה. והרבה אומות נאורות מיפות בסדרי הירושה את כחן של בתי דינים רוחניים, יותר ממה שהוא בכל דין ומשפט. ומה נדבר, ומה נצטדק, אם כ"כ נשפיל בידנו את משפט תורתנו, להעביר ממנו את השלטון במקצע של הירושה, בארצנו, 'הגם לכבש את המלכה עמי בבית'".

הרב קוק לא התייחס בדבריו לעצם ההצדקה של האפליה המגדרית בדין תורה, אבל קבע שבתור כלל אין ספק שהיא צודקת ומייצגת אמת עמוקה ונצחית, שחלילה לנו לשנותה, מלבד מקרים חריגים שכאמור יזכו לפתרונות נקודתיים.

ואולם, יש מקום להעלות ספק על הצגתם של דיני הירושה כנצחיים ובלתי-משתנים. למשל, הדין שלפיו האיש יורש את אשתו וקודם לילדיה (דין שנעסוק בו אי"ה בשיעור הבא) הוא על פי הרמב"ם ועוד ראשונים דין דרבנן. הווה אומר, דין תורה קבע שפלוני יירש ואילו רבנן קבעו שאלמוני הוא שיירש. ובהקשר של ירושת הבת, ניתן לזהות לאורך הדורות (ולמעשה, במידה מסוימת עוד בתקופת הגמרא, ואכ"מ) מגמות של הפוסקים לצמצום האפליה המגדרית כך שבפועל אף הבת תקבל חלק בעיזבון. והגיעו הדברים לכך שהורשה על פי דין תורה נתפסה כעוול, כפי שבא לידי ביטוי חד בדברים שסיפר הרב הרצוג זצ"ל[3] בשם ש"י עגנון:

"ושח לי בר סמכא, הסופר המפורסם שיראתו קודמת לחכמתו ר' שמואל יוסף עגנון נ"י, שבגליציה לפני מספר שנים, בקשר לעיזבון של אחד מגדולי האדמורי"ם זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלא כלום, ולעזה עליהם כל המדינה. הרי שהרגש הכללי כבר בדור ההוא היה שאין לעמוד על שורת הדין, בכגון זה, שכבר אז לא אכשר דרא, והבנות היו צועקות ומיללות על הקיפוח הזה (משא"כ בדורות הראשונים שהיו מקבלות עליהן את גזירת התורה) והיה בא לידי מריבות וקטטות במשפחה, ושנאה עזה, ומחובתנו הקדושה למצוא עצות ודרכים למנוע את המחלוקת בישראל, ובפרט מהריב במשפחות, עד כמה שכוחנו יפה, במסגרת דין תורתנו הקדושה".

הרב הרצוג משתמש אמנם בלשון "דיעבדית", שאומרת שכיוון שלא אכשר דרא, והציבור אינו משלים עם האפליה והדבר עלול להביא לסכסוכים של ממש בקרב היתומים, הרי שומה על הפוסקים למצוא דרכי התמודדות עם דין התורה בהקשר זה. משמע שלוּ זכינו היינו חיים בדור שמקבל באהבה את העדפת הבן על הבת. אך מסופקני אם זו באמת כוונתו של הרב הרצוג או שמא כוונתו להעניק ניסוח מסוים שיצדיק את השינוי גם למי שאינו מאושר ממנו לכתחילה. כך או כך, העדות שבחר הרב הרצוג להביא משקפת את היקפו של השינוי, שכפי שנראה בהמשך החל עוד זמן רב לפני שהאדמו"ר הנזכר הלך לעולמו. הדבר התרחב עם השנים, ובהקשר זה מעניין לראות גם את דבריו של הרב שלמה דייכובסקי שכיהן שנים רבות כדיין בבית הדין הגדול:

"נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה... מצאנו דרך שלא לפגוע בהלכה, ולקיים את חוק הירושה האזרחי [=שמורה על חלוקה שוויונית ועיוורת למגדר; ש"ש]".[4]

להלן נדון במתודות ההלכתיות שמאפשרות את התוצאה של ירושה שוויונית, אבל לפני כן ברצוני להתייחס לשאלה העקרונית: האם מדובר בקביעה ערכית עקרונית של התורה, ואם כן – מדוע אנו פועלים נגדה?

לעניות הבנתי, התשובה לשאלות אלו נעוצה ביסודות שראינו בשיעורים הקודמים. כפי שראינו, דיני הירושה של התורה נותנים משקל רב מאוד לערך הנשגב של הקמת שם. האדם ההולך לעולמו מותיר אחריו ממשיכים שיכולים להקים לו שם והמשכיות ולהכניס ממד של נצח לקיומו בן החלוף. זהו יסוד גדול בתורה, ולרכוש, כפי שראינו, יש תפקיד חשוב במימושו. אולם, יש להכיר בכך שמוסד זה של הקמת שם אפשרי במלואו רק בעולם פטריארכאלי, וכוונתי למשמעותו המילולית של מונח זה – שלטון האב. כאשר העולם מסודר במסגרות של בתי אב ("משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב 'למשפחותם לבית אבותם'", בבא בתרא קט:), אזי ניתן להקים שם במובן המלא לגבר שהולך לעולמו בעזרת הבן שיהווה המשך שלו על נחלתו. הבת כמובן, היא מקימת שם טובה פחות, משום שהיא עתידה להצטרף לבית אב אחר, והנכסים ייכללו באותו בית אב, ולא שם המנוח ייקרא עליהם אלא שם בית האב החדש; בעוד שהבן הוא מקים השם האידיאלי שגם כאשר יינשא יביא את אשתו אל בית אביו במובנו הרחב. אמנם, בפרשת בנות צלפחד התחדש שבדיעבד ניתן לראות גם בנוכחות בתו של האדם בעולם זה מעין המשכיות, ועל כן בהעדר בן – בת יורשת, ופוטרת את אמה מן הייבום. מדובר בחידוש משמעותי ביותר, אך מוגבל בהיקפו למצב שבו אין בן. הנשים, מצדן, כמעט שאינן שייכות בעולם בעלי השמות שיש להקים. כאשר הולכת לעולמה אישה שיש לה רכוש,[5] יורשיה מקבלים את הרכוש, אך ספק אם בתורת הקמת שם במובן הרגיל (ובוודאי לשיטת רבי זכריה בן הקצב שהבן והבת שווים בירושת האם כמובא בב"ב קיא.), ואכ"מ. ואין צורך לומר, שמוסד הייבום כלל לא נקבע לגבי אישה שהולכת לעולמה ללא ילדים,[6] משום שמוסד זה נטוע בשורשו בעולם שבו מקימים שם לגבר באמצעות לקיחת אשתו. כאשר האישה היא שנותרת בחיים ואין לה ילדים והיא אינה מתייבמת, היא שבה אל בית אביה כנעוריה. בעולם שכזה יכול לבוא לידי ביטוי הרעיון הנשגב של הקמת השם, אם כי כמובן רק ביחס למחצית הזכרית מן האוכלוסייה, שהיא אכן בעלת שם עצמאי שיש להקימו, בעוד שהמחצית הנשית היא נספח לאותם בעלי שם שיש להקימו.

כאשר מדובר בעולם שבו המחצית הנשית אינה מוותרת עוד על זהותה ומשעבדת את שמה להקמת שמו של האיש ומשפחת בית אביו, מוסד הקמת השם סופג מטבע הדברים מכה קשה. ניתן לראות זאת בבירור בסוגיה שאינה הלכתית אך מעסיקה זוגות רבים בעולם המערבי – סוגיית שם המשפחה. בעבר נהגו הכול שכאשר אישה נישאת לאיש היא מחליפה את שם נעוריה בשם משפחתו. גם כיום רבות נוהגות כך, אך במקרים רבים חשות שיש בכך מחיר של הצטרפות חד צדדית למשפחה חדשה באופן שאינו הולם את תחושת הזהות של האישה. אחרות נוהגות לצרף את שמן הישן לזה החדש, אם כי יש בכך מעין זהות כפולה של האישה להבדיל מזו של הגבר, ישנם זוגות שבהם שני הצדדים מצרפים את השמות, דבר שכמובן מתאים לדור אחד בלבד. ישנן נשים שבוחרות להישאר עם שם נעוריהן בלבד, אך בכך מבדלות עצמן מן הזהות המשפחתית של בן זוגן ולידיהן, וכל זה מתוך נאמנות לזהות הפטריארכאלית שממנה באו. וישנם זוגות שפשוט בוחרים שם חדש למשפחה החדשה, ובכך מצהירים בעצם על נתק משני הרצפים גם יחד. ניתן אפוא לראות שכל פתרון בסוגיה טעונה זו רעוע הוא עד מאוד. וזאת מדוע? משום שכל מושג "שם המשפחה" נוצר והתעצב בעולם פטריארכאלי ומסודר שבו היה "בית אב" ברור שזכה לשם וכל המצטרף אליו חבר לאותו שם. הפתרונות השונים שהוזכרו לבעיית שם המשפחה הם ניסיונות מודרניים, מגושמים משהו, לקחת את המוסד הישן ולהתאימו לזמנים חדשים.

וכך הוא גם ביחס לירושת הבת בימינו. גם לחבריי הגברים ולי ברור שאחיותינו, אמותינו, בנותינו ונשותינו הן סובייקטים בעלות קיום עצמאי שאינו פחות ערך מזה שלנו, וכמותנו הן מנהלות חיים בני חלוף בעולם זה תוך שאיפה להותיר ממד מסוים של המשכיות לאחר לכתן. כמותנו הן חלק מיחידה משפחתית אך אינן רואות עצמן מנותקות מהבית שבו גדלו לטובת הצטרפות לבית אב של משפחה אחרת. ממילא איננו רואים הצדקה לכך שהן לא תיתפסנה כממשיכות שוות דרגה להורינו כמונו אנו. [התפתחות נוספת ומשיקה לכך היא עצמאותה הכלכלית של האישה, ונושא זה יידון כאמור בשיעור הבא במסגרת עיון בירושת בן הזוג.]

מדובר כאן במקרה קשה ומורכב של התפתחות בנושא הלכתי. הערך המקודם במצוות הירושה על פי דין תורה הוא ערך נשגב ונפלא, אבל עצם קיומו התאפשר בזכות מצב עולמי שברובנו, כמדומני, איננו מצטערים על לכתו, ואף כשנהג הוא נהג כמובן רק ביחס למחצית האוכלוסייה. בימינו יש לנו אתגר לא קל, לנסות ולשמר את הערכים של דיני הירושה הרלוונטיים גם לעולם שוויוני יותר. גם כיום יש לנו שאיפה לתא משפחתי מלוכד ומלכד, שבמסגרתו האדם נהנה מהשתייכות רב דורית ושואף לכך שצאצאיו יהוו עבורו ממשיכים. אין מדובר בהכרח בבית אב, וממילא בכל דור ויחסי זוגיות יש מיזוג בין משפחות שונות, ואין ספק שיש כאן צמצום של משקל המשכיות השם הליניארית; אבל מאידך גיסא מדובר במוסד שכוחו יפה כלפי כלל האוכלוסייה.

אם כן, ההצדקות שעומדות ביסוד תפיסת הירושה המשפחתית והנוקשה יחסית של דין תורה עומדות בעינן, גם אם הן עוברות הסבה מסוימת ממודל של הקמת שם בלעדי במובן הפטריארכאלי למודל מרוכך ורחב יותר.

 

המנגנונים ההלכתיים המאפשרים הורשה לבת

כיצד זה ניתן לעקוף את דיני הירושה המורים שהבן קודם לבת? במהלך הדורות עשו הפוסקים שימוש במנגנונים שונים. יש שניסו לעשות שימוש בדוקטרינות כגון דינא דמלכותא דינא או תוקפו של מנהג. אולם, רבים הסתייגו מכך. באשר לדינא דמלכותא ניתן לעיין בתשובתו הידועה של הרשב"א (ח"ו סי' רנ"ד) שצמצם את גבולות המושג; ובאשר למנהג מעניין לעיין בשו"ת תורת חיים (מהרח"ש, 1647-1550) חלק ב סי' י"ט. התשובה התייחסה לטענת בנות כי "הואיל ונתפשט המנהג בעיר ההיא שגם הבנות הנשואות נוטלות חלק מהנכסים גם הן מבקשות ורוצות לקחת חלק מהנכסים נכסי עזבון אביהם, כי המנהג מבטל הלכה"; ודחתה זאת בחריפות:

"שיש מנהגים גרועים שאין לסמוך עליהם, ופשיטא שאין מנהג גרוע מזה לעקור ירושת הבנים שהיא מן התורה כדי ליתן לבנות... דלא אזלינן בתר וותיקין אלא משום דתלינן דמסתמא מנהג נכון הוא ויש לו קצת שורש מן התורה, אבל במילתא כי הא דחזינן בהדיא דמנהג גרוע הוא שעוקר דין הירושה מן התורה, פשיטא דאין לסמוך עליו כלל ואין מקום לותיקין...

"ואין ספק אצלי שנתפשט להם זה המנהג ממה שראו בערכאותיהם שהבנות זוכות בירושה כמו הבנים.

"וכבר כתב הרשב"א בתשובה... כל דבר שבממון תנאו קיים, אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה עובדי ע"ז... וכל שכן אם עתה יוסיף לחטוא לעקור נחלה הסומך על משענת הקנה הרצוץ הזה, ועושה אלה מפיל חומות התורה וכו' ועוד האריך יע"ש. באופן דיראה דמנהג זה גריע מאד הוא...".

דרך נפוצה הייתה לעשות שימוש בדרך זו או אחרת ביכולתו של המוריש לתת מתנות לבנותיו עוד בחייו ולמצוא דרכים לוודא שזכויות השימוש בנכסיו ייוותרו בידיו כל עוד הוא חי. וריאציה ידועה של גישה זו עשתה שימוש לא בדיני המתנה אלא בדיני ההתחייבות, וזהו המנגנון המכונה "שטר חצי זכר" או "שטר זכר מלא". במסגרת מנגנון זה האב מתחייב בסכום כסף לבתו, כאשר פירעון ההתחייבות יהיה מן העיזבון, וכך עוקפים מגבלות כגון "דבר שלא בא לעולם" ועוד. ניתן גם להתחייב בסכום גדול מאוד, שיימחק אם הבנים ייתנו לבת חלק ששווה לחצי מהמנה של כל אחד מהם ("חצי זכר") או אף שווה למנה שתיוותר בידם ("זכר מלא"). ראו למשל דברי הרמ"א:

"שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג"        (רמ"א חו"מ סי' רפ"א סעיף ז).

ומעניין לראות בהקשר זה את דברי החתם סופר שניסה לחבר את המנהג לגדרים דאורייתא מסוימים:

"ונראה לי שהנהיגו דוקא כחצי זכר, שיהיה מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה, וכעין דאורייתא הנהיגו, ולעולם ירושה עיקור. ומהאי טעמא נראה לי שהנהיגו להתנות לבר מקרקעות וספרים, מפני שעשו הירושה עיקור, והוה ח"ו כעובר דבר מן התורה, דרחמנא אמר ברתא לא תירות... אין מפורש בקרא אלא בירושת הקרקע לא תירוש הבת במקום הבן, אבל בירושת המטלטלין נהי דודאי הא נמי דאוריתא, ולא פלוג קרא ואין לבדות חלוקים מלבנו בדיני תורה, מכל מקום תיסגי לן דבקרקע מפורש בקרא טפי ממטלטלין"

                                        (שו"ת חת"ס ג', קמז).

החתם סופר מוטרד בעליל מכך שרצון התורה נעקף כאן, ומסביר שעל כן נהגו לתת רק חצי מחלקו של זכר, כדי לדמות זאת למודל שקיים בתורה של יחסי ירושת בכור ופשוט (דימוי תמוה ובעייתי, יש להודות). כמו כן, הוא מסביר, עיקר דיני הירושה נאמרו בתורה ביחס למקרקעין (כפי שראינו בשיעור הקודם), ועל כן נהגו להחריג מקרקעין ממנהג שטר חצי זכר, כדי שלא לצאת נגד הדבר שמפורש בתורה. אולם, עם הדורות הפך שטר חצי הזכר לשטר זכר מלא ואף סייג המקרקעין איבד מתוקפו.

מנגנון שטר ההתחייבות הנ"ל הוא מנגנון אפקטיבי, אך הוא יפה רק לאדם שעשה כן בטרם מותו. ומה באשר למשפחות רוב האוכלוסייה, שבה המורישים הולכים לעולם מבלי לכתוב צוואה מסודרת, ועל כל פנים לא צוואה שמוכרת על פי ההלכה? במצבים אלו מנסים הדיינים להגיע להסכמה בין היורשים ולשכנע את הבנים בזכותן של הבנות לקבל חלק בנחלה. אך במקרים של מתיחות משפחתית מובן שלא די בהסתמכות על האמון והרצון הטוב, ולכן נוצר צורך במנגנון נוסף. וכך, דיינים עודדו את הבנות לעשות שימוש בכח שהמדינה נותנת בידם. כאשר משפט המדינה מורה על חלוקה שוויונית אך מאפשר ללכת בהסכמה לבתי הדין תוך חתימת ויתור על הזכויות המוקנות לפי חוק המדינה, הבנות יראות השמים שמסכימות ללכת לדין תורה יכולות להתנות את חתימתן במתן פיצוי ששווה או קרוב בערכו לסכום שהיו מקבלות במסגרת דיני הירושה השלטוניים. ראו למשל את דברי הציץ אליעזר:

"אם באים לדרוש מהם לחתום על ויתור חלקם בנכס המגיע להם לפי החק, לזכות ולטובת הבנים המגיע להם לפי דין תורה... דעת הרבה מגדולי הפוסקים היא שרשאים ויכולים לדרוש תמורת זה פיצוי כספי הגון, אחרים קובעים שיקבלו תמורת החתימה להויתור עשרה למאה מהנכס לכל מוותרת, ואחרים קובעים עוד יותר מזה... וכך נוהגים למעשה בהרבה מקרים כי הבנים מעניקים לבנות פיצוי כספי הגון תמורת חתימתם על ויתור בירושה לטובתם"

                        (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו סי' ס').

הנהגה זו שנויה במחלוקת עזה. רבים תהו אם אין כאן למעשה מעין סחיטה הגובלת בגזל: הלוא מדובר בנכס ששייך ומגיע על פי דין תורה לבן, והבת מחזיקה בכוח למנוע אותו ממנו על פי השלטון שאינו נוהג כדין תורה – האם אין זה ברור שמכוח מצוות השבת אבידה חובה עליה להסיר את הסיבה המונעת ולאפשר לבן ליטול את מה שמגיע לו כדין? מסתבר שברור היה לדיינים שנהגו כן שמצד האמת העקרונית אין זה ראוי והוגן שהבן ייטול נכס זה בשלמותו, ומנגנון התניית החתימה בתשלום אינו אלא אמצעי פורמלי שנועד לעקוף את המגבלה הפורמלית שמטילים דיני הירושה הקיימים על הדיינים.

ואולם, כמו במקרים אחרים, מסתבר שהדרך העדיפה אינה להתמיד במנגנוני עקיפה דחוקים ועקמומיים במידה רבה, אלא להישיר מבט ולומר בפה מלא, שלנוכח השתנות הזמנים שתוארה לעיל, חכמי הדור עושים שימוש בסמכותם לתקן תקנות, וקובעים תקנה חדשה לפיה בימינו יורשים הבן והבת שווה בשווה. בדורות האחרונים העלה הצעה זו הגריא"ה הרצוג ז"ל, שהציע לעמיתיו שהרבנות הראשית תתקן תקנות חדשות בדבר השוואת ירושת הבת לירושת הבן (ובמסגרת זו ציין גם את מה שראינו לעיל בשמו), אך למרבה הצער הצעותיו לא התקבלו. כפי שכבר סיפרתי (שיעור מס' 7), דוד בן גוריון הציב זאת לרב הרצוג כאתגר וניבא שלא יעמוד בו.

אולם מעניין עד מאוד שהיו מקומות שבהם תקנה שכזו נקבעה, וככל הנראה מבלי לעורר מחלוקת עזה. בספר "תקנות יהודי מרוקו",[7] הובאו תקנות רבות שרבני מרוקו תיקנו במקומות שונים ובתקופות שונות. בעמ' 22 תקנה ח נקבע:

"כשישארו אחריהם בנים ובנות, ירשו הבנות שוה בשוה עם הבנים. וזה יהיה דוקא קודם שינשאו הבנות ליקוחין שניים...".

ובעמ' 86 תקנה ז:

"הניחו בנים ובנות שלא נישאו מעולם, תירשנה הבנות חלקים שוים עם הזכרים בין בירושת אביהם בין בירושת אמם...".

השוויון המגדרי כאן אינו מלא, משום שהוא נאמר רק כלפי בנות שטרם נישאו. אך ככלל, זו נראית דרך המלך בנידון דנא. יש שהסתייגו מעצם היכולת לשנות את דיני הירושה בעזרת תקנות. כפי שכותב למשל המבי"ט:

"דענין הירושה הוא חקת משפט וכי היכי דאין מוריש יכול להנחיל בתורת ירושה איש נכרי אפי' ברצון יורש כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות דכל תנאי שבירושה בטל ה"נ ב"ד אינם יכולים להנחיל מי שאינו ראוי לנחול"   (שו"ת המבי"ט ח"ב סי' קכ"ח).

אך כפי שראינו, כבר בימי חז"ל נתקנה ירושת הבעל, שלשיטת הרמב"ם ועוד היא מדרבנן, וחכמי הדורות לא ראו בתקנות בירושה מכשלה בלתי-עבירה.

אם יבחרו פוסקי הדור לתקן תקנה שכזו, ניתן יהיה לקיים את עקרונות דיני הירושה אשר אינם כוללים בדרך המלך שימוש בצוואה. כל עוד דיני הירושה ההלכתיים נשארים במצבם הנוכחי, אפשר שדרך המלך היא לעשות שימוש במנגנון זה או אחר של צוואה המוכרת הן בחוק הישראלי והן בדין תורה (מנגנון שכזה הוצע בידי השופט בן ציון גרינברגר תוך שימוש בשני מסמכים במקביל, ואכ"מ), משום שמנגנוני ההכרעה במצבים של פטירה ללא צוואה סבוכים יותר מבחינה הלכתית. יש בכך פגיעה מסוימת בעקרונות דיני הירושה, ועל הדיינים לוודא שהדבר נעשה שלא תוך פגיעה בלתי-מוצדקת במהות, כפי שראינו בשיעור הקודם.

בשיעור הבא נחתום בע"ה את עיוננו בדיני הירושה, בעיון בסוגיית ירושת בן ובת הזוג כחלק ממבט רחב יותר על יחסי ממון בין בני זוג בימינו.

 

[1]     כרך א' עמ' קעו.

[2]     כאן ציין הראי"ה לגמרא בשבת קטז:, שבנוסחה הלא מצונזר שמה בפי נוצרי את הטענה לפיה: "מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון (=כינוי גנאי לאוונגליון), וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון". מדובר בטענה נוצרית על אובדן תוקפה של התורה לאחר החורבן.

[3]     תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ב, הצעת תקנות בירושות, עמ' 110.

[4]     הרב ש' דיכובסקי, "'הלכת השיתוף' – האם דינא דמלכותא?", תחומין יח 18 (תשנ"ח), עמ' 31-30.

[5]     דבר שכשלעצמו מהווה מקרה חריג יחסית בעולם ההלכה העתיק מסיבות שיידונו בשיעור הבא.

[6]     אמנם, מבין חכמי הסוד יש שכתב כי "היתר אחות אשתו לאחר מיתת אשתו יורה כי הדין שוה בנשים כבאנשים, כי הוא דוגמת היבום" (ריקאנטי בראשית ל"ח, ח); אך בראייה הלכתית אין לכך מקום, ומה עוד שהיתר זה אינו מותנה בכך שאין זרע למנוחה.

[7]     תקנות יהודי מרוקו, "כרם חמר", כרך ב', ליוורנו 1871.