יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

האיסור ואופיו

ישנם כמה מקורות שמהם משתמע שאכן יש איסור ביציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ. הגמרא בכתובות מספרת:*

ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה. אתא לקמיה דרבי חנינא. אמר ליה: מהו למיחת וליבמה? אמר ליה: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו! והוא ירד אחריו?!             (כתובות קיא ע"א).

רואים, אם כן, כי אפילו כדי לקיים מצווה אסור לצאת לחוץ לארץ.

מקור נוסף הדן בנושא זה הוא הגמרא במסכת מועד קטן (יד ע"א) דנה באיסור להתגלח בחול המועד. המשנה שם (יג ע"ב) מתירה להתגלח בחול המועד למי שבא ממדינת הים, והגמרא אומרת כי המשנה אינה כשיטת רבי יהודה, הסובר שהבא ממדינת הים לא יתגלח, כיוון שיצא שלא ברשות. הגמרא שם מסיקה כי אם יצא לשוט [לשוט בעולם ולראותו, וחזר בחול המועד, רש"י], לדברי הכול אסור להתגלח במועד; אם יצא למזונות [למצוא אוכל], לדברי הכול מותר; והמחלוקת בין רבי יהודה וחכמים היא במקרה שנסע כדי להרוויח כסף שאינו זקוק לו באופן מידי.

הגמרא אינה מביאה את יסוד האיסור לצאת מארץ ישראל, ולפיכך יש לברר שתי נקודות:

א. האם אכן יש איסור ביציאה לחוץ לארץ, או שהדיון בגמרא הוא בהיתר להתגלח בחול המועד במקרה שבא מחוץ לארץ לאחר שיצא מארץ ישראל מסיבה כזו או אחרת?

ב. אף אם נניח שמדובר על איסור לצאת, באיזה איסור בדיוק מדובר?

הרא"ש[1] מביא את דעתו של הראב"ד שאכן הסוגיה שם עוסקת בשאלת איסור יציאה מארץ ישראל. הוא מגיע למסקנה זו מתוך עיון בירושלמי:

תני בשם רבי יודה: הבא ממדינת הים אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה, דרבי יודה אמר: אסור לפרש לים הגדול. מעתה, כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי רבי חנינה. אמר ליה: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם? אמר ליה: אחיו של אותו האיש יצא. ברוך המקום שנגפו! ואת מבקש לעשות כיוצא בו?!                              (ירושלמי מועד קטן פרק ג ה"א).

הוא מבין כי הגמרא תולה את שאלת היתר הגילוח בחול המועד בשאלת ההיתר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ.

גם השולחן ערוך פוסק כך להלכה:

ואלו מגלחין במועד: מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד... וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל.

אמנם, גם בשולחן ערוך לא ברור שיש איסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, כמו שברור מדברי הראב"ד.

הרמב"ם פוסק:

אין מגלחין ואין מכבסין במועד, גזירה שמא ישהה אדם עצמו לתוך המועד ויבוא יום טוב הראשון והוא מנוול. לפיכך, כל מי שאי אפשר לו לגלח ולכבס בערב יום טוב – הרי זה מותר לכבס ולגלח במועד. כיצד? ... והבא ממדינת הים והוא שלא יצא לטייל אלא לסחורה וכיוצא בה ... הרי אלו מגלחין ומכבסין במועד.                  (הלכות שמחת יו"ט פ"ז הלכות יז-יח).

רואים, אם כן, כי אין מדובר כלל על בעיה של יציאה לחוץ לארץ מצד עצמה. הרמב"ם הבין, כנראה, את ההבדל בגמרא, בין היוצא למזונות לבין היוצא לשוט, כהבדל ברמת האונס המשפיע על ההיתר להתגלח בימי המועד: אם הוא אנוס (כשיוצא למזונות), מתירים לו להתגלח, אך אם נסע למסע תענוגות, אין זה בגדר אונס ואין שום היתר להתגלח. דברי הרמב"ם עומדים בסתירה לדברי הראב"ד, ולהבנתו את הסוגיה בירושלמי לעיל.

הגרי"ז בפרושו על הרמב"ם מרחיק לכת עוד יותר בהיתר. הוא מביא את הגר"א שמבין כי למסקנת הירושלמי, אין איסור כלל לצאת לחוץ לארץ. כל הדיון שם הוא לגבי כהן, עליו חל איסור לצאת לחוץ לארץ בגלל טומאת ארץ העמים. לגבי הבעיה לשוט, המוזכרת בגמרא שם, הגר"א מבין כי היא אמנם קשורה לא רק לכוהנים, אך עניינה הוא חשש סכנה ולא איסור לצאת מארץ ישראל.

*

גם אם נבין כראב"ד, שיש איסור ביציאה לחו"ל, יש לדון באיזה איסור מדובר.

לכאורה, ניתן היה לומר שמדובר על עניין של קדושת הארץ או ביטול מצוות יישוב ארץ ישראל, אך בגמרא לא משתמע כך. מייד לאחר הסיפור בגמרא בכתובות על אותו יבם, אומרת הגמרא:

כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.

הרמב"ם פוסק דין זה להלכה[2] ואף מביא את המקור לו:

בבלה יובאו ושמה יהיו.                (ירמיה כ"ז, כב).

הרמב"ם מבין כי דין זה הוא גזרת הכתוב, והפסוק הוא רק אסמכתא. הלחם משנה שם מביא את רש"י, הסובר שאין כאן גזירת הכתוב אלא איסור לצאת ממקום של תורה למקום פחות תורני.[3]

גם ה'שדי חמד'[4] דן בנושא זה. הוא יוצא מנקודת הנחה שיש איסור לצאת מארץ ישראל, וכל דיונו הוא בשאלה האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן.

אם נרצה להסביר כי זהו איסור דאורייתא, נצטרך למצוא מקור לכך. ניתן לומר שאין כאן איסור אלא ביטול עשה של מצוות יישוב ארץ ישראל. כעת, יש לדון האם בזמן הזה, שקדושת הארץ היא מדרבנן, גם מצוות יישוב ארץ ישראל היא מדרבנן (לא מפני שיסודה הוא מדרבנן, אלא מכיוון שהתנאים והמצב מעמידים אותה ברובד דרבנן[5]).

לגבי מצוות יישוב ארץ ישראל יש דעות שונות באיזו מידה היא תלויה בקדושת הארץ או שהיא מצווה שאינה תלויה בקדושת הארץ, ואף לשיטות שקדושת ארץ ישראל כיום היא מדרבנן – מצוות יישוב ארץ ישראל עודנה קיימת ברובד דאורייתא[6]. רוב הראשונים סוברים שהפעם הראשונה שנתקדשה הארץ הייתה בתקופתו של יהושע, ועם זאת אנו מוצאים בדברי הרמב"ן 'ביקורת' על האבות שיצאו מארץ ישראל בשנות הרעב, כלומר: מצוות יישוב ארץ ישראל קיימת גם במצב שאין קדושה בארץ ישראל. כך היא גם שיטתו של ה'כפתור ופרח', שגם אם קדושת ארץ ישראל בזמן הזה היא מדרבנן - מצוות יישוב ארץ ישראל עומדת בעינה.

בניגוד לשיטתם של הרמב"ן וה'כפתור ופרח', ה'אבני נזר' אומר כי איסור היציאה מארץ ישראל נלמד מסברה, וממילא הוא רק מדרבנן. גם אם נבין כי קיים דמיון בין האיסור לצאת מארץ ישראל לבין האיסור לצאת מבבל, ברור כי רמת האיסור היא מדרבנן.

מתירי האיסור

הרמב"ם פוסק:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם.        (הלכות מלכים פרק ה ה"ט).

משפט זה ניתן להבינו בשתי דרכים:

1. אסור לצאת לחוץ לארץ רק אם אינך מתכוון לחזור לעולם (אדם המתכוון לחזור לארץ ישראל אינו עובר על האיסור).

2. לעולם יש איסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ.

נקודה זו נידונה בגמרא במסכת עבודה זרה (יג ע"א). הגמרא שם אומרת שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ, אפילו שבכך הוא נטמא, כדי ללמוד תורה או כדי לישא אישה. תוספות (שם) אומרים כי היתר זה קיים רק כאשר מתכוון לחזור, שאז אין את הבעיה של היציאה מארץ ישראל מצד עצמה (המוטלת על כל אחד ואחד מישראל), וכל ההיתר שהגמרא דנה לגביו הוא מצד טומאת ארץ העמים בלבד. נראה כי התוספות הבינו כגישה הראשונה ברמב"ם.

הבנה זו של התוספות הולמת גם את הסוגיה בירושלמי מועד קטן, שראינו לעיל. גם שם, כך יסביר התוספות (בניגוד להסברו של הראב"ד), כל הדיון עוסק בדיני כהן והאיסור המוטל עליו להיטמא בטומאת ארץ העמים (כפי שהסביר הגר"א את שיטת הרמב"ם), ואילו סתם אדם מישראל, אם מתכוון לחזור לארץ ישראל אין איסור ביציאתו לחוץ לארץ.

ראינו, אם כן, שלש הבנות לגבי האיסור לצאת מארץ ישראל:

1. אין איסור כלל (ניתן לומר בירושלמי).

2. יש איסור רק כאשר בדעתו שלא לחזור (תוספות).

3. יש איסור בכל יציאה לחוץ לארץ (ראב"ד).

כפי שראינו, ניתן להבין ברמב"ם כפי כל אחת מן השיטות[7].

בהמשך דבריו הרמב"ם נותן מתירים שונים לצאת לחוץ לארץ:

...אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ – אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב... ואף על פי שמותר לצאת, אינה מדת חסידות. שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כלייה למקום.     (שם).

מפשט דברי הרמב"ם משמע כי קיים איסור גם אם דעתו לחזור, ואז אנו נזקקים להיתרים מיוחדים – לישא אשה, ללמוד תורה או לסחורה. כאשר הרמב"ם כותב: 'לעולם', כוונתו, לפי זה, היא שבכל מקרה אין לצאת מארץ ישראל (פרט להיתרים המסוימים). אלו המבינים אחרת ברמב"ם, נדחקו להסבירו בצורות שונות.

כפי שראינו, התוספות הבינו כי גם לכהנים יש מתירים מסוימים לצאת לחוץ לארץ באופן זמני. אך בעוד שלגבי כהן האיסור הוא ברור, ואם הוא רוצה לצאת לחוץ לארץ, הרי הוא נזקק ל'מתיר' או לסיבה שדוחה את האיסור, לגבי ישראל נראה שניתן להבין את ההיתר לצאת לחוץ לארץ גם בצורה אחרת: אין מדובר כאן על 'מתיר' אלא על 'צמצום' של האיסור; במצוות סוכה עיקר הדין הוא לדור בסוכה, ואין הכוונה שכל הזמן צריך להימצא בסוכה אלא שצריך לגור שם (לבצע פעולות שמבטאות מגורים – לישון ולאכול), ואז הסוכה נחשבת למקום מושבו הקבוע. הסוכה אינה צריכה להוות בית-כלא אלא בית, לשם האדם חוזר מעמל יומו ושם דירתו גם כשאינו נמצא שם. נראה שכך צריך להבין את מצוות יישוב ארץ ישראל, וממילא ההיתר לצאת אינו בגדר 'מתיר' אלא הוא מהווה חלק מהגדרת המצווה, ובמילים אחרות – יציאות קצרות אינן מוגדרות כלל כיציאה.

אמנם, בגמרא בכתובות לעיל משמע שקיימת בעיה בעצם היציאה, אך ניתן להסביר כי הגמרא שם מתווה קו המגדיר מהי יציאה משמעותית.

גם בהגדרת 'דעתו לחזור' ניתן להעלות שתי אפשרויות. בפשטות, אין הכוונה שכאשר דעתו לחזור בעוד ששים שנה מותר לאדם לצאת לחוץ לארץ, אלא שהכוונה היא שבאופן בסיסי ביתו נשאר בארץ ישראל, והוא יוצא באופן זמני. אם אנו מבינים כי ההיתר לצאת הוא 'מתיר', המאפשר לאדם לבטל את מצוות יישוב ארץ ישראל, ניתן אולי לדבר על תקופות יותר ארוכות (אם היציאה היא מסיבה מוצדקת). אך אם אנו מבינים את היציאה כדבר שאינו סותר מצוות יישוב הארץ (כהבנה השנייה), הרי שצריך שדירתו תהיה בארץ כל הזמן, וממילא היתר היציאה יהיה לטווח קצר יותר.

לגבי רשימת הסיבות שבגללן מותר לצאת לחוץ לארץ, ראינו כי הגמרא, והשו"ע בעקבותיה פוסקים כי מותר לצאת לסחורה, אך אסור לצאת לשוט. הרמב"ם מביא מקרים יותר מוגדרים, אך אינו מתייחס לגמרא במועד קטן. יש לדון, אם כן, מהו היסוד המתיר יציאה לשם סחורה ומה היקפו. נראה לומר כי אופי ההיתר לצאת לסחורה הוא לצורך דבר הנחוץ שאינו יכול למצוא אותו בארץ ישראל. מה יהיה הדין, אם כן, אם רוצה לצאת לחוץ לארץ לדבר שאינו יכול למצאו בארץ ישראל, אך הוא אינו נחוץ כל כך? האם זה נקרא לשוט או לסחורה? הרב ישראלי[8] אומר כי כל צורך שיהיה מותר. אך גם זה לא ברור, שכן מה מוגדר 'צורך'? גם צורך נפשי או רק צורך פיזי?[9] המגן אברהם, בהערותיו על השו"ע, מבין כי ראיית חבר נחשבת לצורך המתיר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. יש שהוסיפו שראיית פני חברו זו מצווה, ולכן סיבה זו מתירה יציאה לחוץ לארץ.

נראה לומר כי לגבי דברים שיש בהם ערך מסוים, ואין בהם מצווה – למשל, לראות תרבות בחוץ לארץ או לראות נופים שאי אפשר לראותם בארץ – גם יהיה מותר. שהרי אם כשאדם נוסע להרוויח כסף, אנו מתירים לו לצאת לשם כך מארץ ישראל אפילו אם אינו במצב שהוא גווע ברעב (כלומר: לשם מותרות), לא יעלה על הדעת שלא נתיר לאדם הנוסע לצורך תרבותי לצאת לשם כך לחוץ לארץ![10]

 

*   זהו סיכום של שיעור שלא עבר את ביקורת הרב.

[1]   בפסקיו למסכת מועד קטן סימן א'.

[2]   הלכות מלכים פ"ט הי"ב.

[3]   ניתן באופן אפריורי לחלק בין האיסור לצאת מארץ ישראל לבין האיסור לצאת מבבל, אך בגמרא משמע שזה אותו יסוד ("כשם...").

[4]   שדי חמד, אסופת דינים, מערכת ארץ ישראל.

[5]   האבני נזר יורה דעה, סימן תנ"ד דן בנושא זה.

[6]   דיון בנושא ניתן למצוא במקומות שקודשו קדושה ראשונה ולא קודשו קדושה שניה. הרמב"ן בגטין דן לגבי העיר עכו, שיש סתירה בין הזיקה והחיבה שהייתה למקום כחלק מארץ ישראל, למרות שלעניין 'בפני נכתב' נידונת כחוץ לארץ. הרמב"ן מוצא שתי דרכים ליישוב הקושיה, אך עולה מדבריו שניתן לנתק בין מצוות ישיבת ארץ ישראל וחיבתה לבין המצוות התלויות בארץ.

[7]   רבים מהאחרונים התחבטו בשאלה מהי שיטתו של הרמב"ם. עיין בשו"ת 'משפט כהן' לראי"ה קוק, סימן קמז.

[8]   שו"ת ארץ חמדה לרב שאול ישראלי חלק א סימן א סעיף י.

[9]   עניין 'צורך' עולה במקומות רבים (אוכל נפש ועוד), ואכמ"ל.

[10] אמנם, אם נתיר זאת המושג של "לשוט" מצטמצם מאוד.