דילוג לתוכן העיקרי

יום ירושלים | יפה נוף משוש כל הארץ

קובץ טקסט

השיחה הועברה בליל יום ירושלים תש"ס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

 

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱ-לֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. (תהילים מ"ח, א-ד)

בפסוקים אלו, המוכרים לנו משיר של יום שני, מתייחס נעים זמירות ישראל לירושלים כאל יחידה עצמאית, הן מהפן האסתטי-טבעי – "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ", הן ביחס לשכינה – "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ". אך קיימת גם צורת התייחסות נוספת לעיר הקודש: ירושלים כחלק אינטגרלי מארץ ישראל, השואבת מקדושתה של הארץ ומאצילה עליה מקדושתה שלה. דומה שדווקא בזמנים אלו עלינו להדגיש את ההתייחסות הזו לירושלים – כחלק מארץ ישראל, ולא כפנינה מנותקת.

מערכת היחסים שבין ארץ ישראל וירושלים היא דו-סטרית: מחד, קדושת ירושלים היא גולת הכותרת והפסגה של קדושת ארץ ישראל, ומאידך, קדושת ארץ ישראל היא היסוד והתשתית של קדושת ירושלים, ולא רק מסגרת לה. בהל' תרומות (פ"א, ה"ה) פוסק הרמב"ם שארץ ישראל נתקדשה לדורות רק בכיבוש עזרא:

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה – כיון שגלו בטלה קדושתן, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ – קִדשוהָ קדושה שנייה, העומדת לעולם – לשעתה ולעתיד לבוא.

מאידך, בהל' בית הבחירה (פ"ו, הי"ד-ט"ו) כותב הרמב"ם שירושלים נתקדשה לדורות כבר בבניין הבית הראשון. בהמשך דבריו מסביר הרמב"ם את פשר החילוק בין שתי הקדושות:

ולמה אני אומר במקדש וירושלם שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל... 'לא קִדשה לעתיד לבוא'? לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה...

אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כִּבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם – בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית, שהרי אינה ארץ ישראל.

וכיון שעלה עזרא וקִדשה, לא קִדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה, הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה. (שם הט"ז)

הראב"ד (על אתר) משיג בחריפות על שיטת הרמב"ם:

סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה 'אם אין מקדש – ירקב'[1]... אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבֹא – לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל...

ניתן להבין שלשיטת הראב"ד שתי הקדושות – קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים – מקבילות הן, ואין ביניהן כל שוני. ברם, נראה שהראב"ד חולק על הרמב"ם מסיבה שונה. משיטת הרמב"ם נובע שהיה פרק זמן היסטורי, בין חורבן בית ראשון להקמתו של בית שני, בו הייתה ירושלים קדושה, וניתן היה לאכול בה קודשי קודשים, בעוד שארץ ישראל לא הייתה בקדושתה. הראב"ד טוען לעומת הרמב"ם כי לא ייתכן שירושלים תימצא בחו"ל: קדושתה של ירושלים יונקת מקדושת ארץ ישראל, ואין אפשרות לנתקה ממנה.

גם הראב"ד מסכים עם הפן ההפוך: גם לשיטתו קדושת ירושלים אינה רק מושתתת על קדושת ארץ ישראל אלא אף משפיעה עליה. כך, למשל, הסבירו ראשונים רבים שלשיטת הראב"ד קדושת ארץ ישראל הופקעה בעקבות חורבן הבית – הסמל המובהק של חורבן ירושלים. היחס בין קדושת ארץ ישראל וקדושת ירושלים הוא דו-סטרי, ושתי הקדושות יונקות זו מזו ומושתתות זו על זו.

היחס הכפול שבין ירושלים וארץ ישראל אינו רק במישור הדתי-אמוני אלא אף במישור הממלכתי. במזמור קכ"ב מתאר דוד המלך את ירושלים כמוקד כפול: מחד "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ" (ירושלים כמוקד דתי), ומאידך "שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד" (ירושלים כמוקד ממלכתי).

והנה, גם אופייה הממלכתי של ירושלים יונק מארץ ישראל ומזין אותה במקביל: מחד, מלכות ישראל בארץ ישראל היא תשתית ותנאי הכרחי לשלטון על ירושלים; ומאידך מהווה השלטון על ירושלים סמל ומפתח לשלטון על הארץ כולה. אין מלך בלא בירה ואין בירה בלא ארץ. במשך אלפיים שנות הגלות נשאנו את עינינו לירושלים כ"מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ", אך גם כסמל למלכות ולארץ כולה.

דווקא בזמנים אלו חשוב להדגיש את היחס הכפול שבין ירושלים וארץ ישראל, שכן נראה שקיימת סכנת ניתוק בין שני הערכים, וזאת משני הכיוונים. מחד, קיימים חוגים מאנשי ירושלים המפארים את ירושלים כפנינה עצמאית מצד בית ה' ו'יפה נוף' שבה ומצדדים בערכים המזוהים עם ירושלים בלבד, תוך הסחת הדעת – אם לא גרוע מכך – ממשמעות הארץ כולה ומהערכים הקשורים בה.

מאידך, קיימת תחושה שבחוגים אחרים חל לאחרונה כרסום מסוים בהכרת חשיבותה של ירושלים ביחס לארץ כולה כמזינה ויונקת, מפרה ומופרית. נדמה שהכרת חשיבותו של הקשר ההדוק שבין ירושלים וארץ ישראל, שפשטה בכל החוגים רק לפני דור, נפגמה בשנים האחרונות.אנו, יושבי בית המדרש, צריכים לדאוג שבתוכנו לא ידעכו התחושה, הלהט וההתלהבות של הקשר הדו-סטרי שבין ירושלים וארץ ישראל. עלינו גם להקרין ולשדר תחושה זו לסביבתנו הקרובה והרחוקה ולדאוג שמודעות זו, שהייתה כה ברורה ומשמעותית כשחזרנו לירושלים, לא תדעך אלא תתעצם.

גם אם אנו חסרי השפעה במישור הפוליטי-פרגמטי, יש משמעות לזיקתנו להשקפה זו במישור האידאולוגי, כיושבי בית המדרש. ביום זה, שבו אנו זוכרים את ירושלים ודורשים אותה, נתעצם ונתחזק בכל ישותנו והווייתנו בהכרת חשיבות הקשר שבין ירושלים עיר הקודש לבין ירושלים עיר הבירה והזיקה שבינה ובין ארץ ישראל.


[1] כלומר: יירקבו פירות המעשר השני, כיוון שאי אפשר להעלותם למקדש

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)