יעקב וישראל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

יעקב וישראל / הרב אהרן ליכטנשטיין*

שיחה לפרשת וישלח

ויאמר שַלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יֵאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל (ל"ב, כז-כט).

ויֵרא א-להים אל יעקב עוד בבֹאו מפדן ארם ויברך אֹתו. ויאמר לו א-להים שמך יעקב לא יקָרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל (ל"ה, ט-י).

מה פשר הכפילות הזו? מה ראה הקב"ה לחזור ולקרוא את שמו של יעקב בשם שכבר נתן לו המלאך, שרו של עשו?

אפשר שלא עשה כן אלא על מנת לחזק את קריאת השם ואת הברכה שנתלוותה לה ולהעניק להן משנה תוקף.

מרש"י (ל"ב, כח) משמע יותר מזה:

...וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך...

על פי דברי רש"י האלה, לא המלאך הוא שקרא את שמו של יעקב ישראל, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו; והמלאך רק בישר ליעקב כי הקב"ה עתיד לשנות את שמו ולברכו.

ברם, נראה שההבדלים בין דברי המלאך ובין דברי הקב"ה מלמדים על הסבר אחר לכפילות הזאת. ושני הבדלים עיקריים יש בין דבריהם:

א. המלאך אמר "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל", בעוד שמן המילים הפותחות את דברי הקב"ה - "שמך יעקב!" - משמע שהשם יעקב יישאר על כנו, ואין כאן אלא הוספת שם.

ב. המלאך מבאר את שמו החדש של יעקב - "כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל" - בעוד שבדברי הקב"ה אין אנו מוצאים כל ביאור למשמעות השם החדש.

בגמרא בברכות (יב ע"ב) נחלקו חכמים ובן זומא אם מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, וכראיה לשיטתם הביאו חכמים את שמו של יעקב:

תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: 'הנה ימים באים נאֻם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם' (ירמיהו כ"ג, ז-ח)!

אמרו לו: לא שתֵעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו.

כיוצא בו אתה אומר: 'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך' - לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו.

וממשיכה הגמרא (שם יג ע"א):

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם 'אברם' - עובר בעשה, שנאמר 'והיה שמך אברהם' (י"ז, ה). רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר 'ולא יקרא עוד את שמך אברם' (שם)...

אלא מעתה, הקורא ליעקב 'יעקב' - הכי נמי [כלומר: יעבור אף הוא בלאו, שהרי נאמר 'לא יקרא שמך עוד יעקב']?

שאני התם [=שם שונה הדבר], דהדר אהדריה קרא [שהחזירו הכתוב], דכתיב 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב'...

מה פשר ההבדל הזה בין אברהם, שהמכנהו 'אברם' עובר בלאו, לבין יעקב, שמותר לכנותו בשם זה?

נראה שניתן להבין את ההבדל לאור ההקשרים של שינוי השמות הללו. שמו של אברהם שוּנה עם מילתו (בראשית י"ז) - שהייתה, למעשה, מילה של גרות: עד אז נחשב אברהם מבחינת ייחוסו לגוי - לבן נח, והקב"ה גיירו קודם לידתו של יצחק על מנת שיצחק ייחשב יהודי גמור. גרות היא בעצם לידה מחדש, וזאת לא רק מהבחינה ההלכתית[1] אלא גם - ובעיקר - מהבחינה המהותית: הגר מחליף את ערכיו וזונח את כל מה שהאמין בו בעבר.

שינוי שמו של אברהם בא אף הוא לבטא רעיון דומה: אברהם איננו האדם שהיה קודם מילתו - הוא הפך לאדם חדש. ממילא אסור לכנותו בשמו הקודם, המבטא את מה שהיה קודם גרותו.

אצל יעקב, לעומת זאת, שינוי השם איננו מבטא מהפך רוחני טוטלי שהפך אותו לאדם חדש, אלא רק תוספת של פן מסוים לאישיותו; ועל כן לא זז השם יעקב ממקומו הראשון.

ואולם, נראה שעיון במשמעותם של השמות החדשים תגלה דרך נוספת להבין את ההבדל בין אברהם ובין יעקב.

הגמרא בברכות דף יג ע"א מבארת את ההבדל בין השם אברם לבין השם אברהם כך:

בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו.

לכאורה ניתן להבין זאת כברכה מצומצמת יחסית: עד היום היה אברהם מעין פטרון לארם בלבד, ואילו מהיום והלאה הוא פטרון לעולם כולו. אולם מהירושלמי אנו למדים כי משמעותו של שינוי השם גדולה הרבה יותר.

המשנה בביכורים (פ"א מ"ד) אומרת:

הגר מביא [ביכורים] ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו'... וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'א-להי אבות ישראל', וכשהוא בבית הכנסת אומר 'א-להי אבותיכם'...

הירושלמי (שם) מביא את דעת רבי יהודה כי גר מביא וקורא:

תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? 'כי אב המון גוים נתתיך' - לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים.

בתשובתו המפורסמת לעובדיה הגר (סימן רצ"ג במהדורת בלאו) מסביר הרמב"ם כי לדעת רבי יהודה נחשב אברהם אבינו - אבי היהדות, שהביא לעולם את בשורת ייחוד ה' והכניס רבים תחת כנפי השכינה - לאביהם ולרבם של כל הגרים. הביטוי "אב המון גוים" איננו אפוא מליצה; זוהי קביעה (בעלת תוקף הלכתי!)[2] כי אברהם נחשב אביהם של כל הגרים.

לשינוי שמו של אברהם הייתה, אם כן, משמעות דתית. התפיסה האלילית גרסה כי בעולם שולטים כמה וכמה אלים, אל אל ותחום שלטונו. כל עוד היה אברהם "אב לארם", ניתן היה להבין ח"ו כי מצודתו של הקב"ה, שאברהם הוא נציגו עלי אדמות, פרושה בארם בלבד, ולא בארצות אחרות. שינוי שמו של אברהם ל"אב המון גוים" הבהיר כי הקב"ה שולט בעולם כולו. שמו החדש של אברהם הוא אפוא תמצית התפיסה המונותאיסטית היהודית "כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (דברים ד', לט) - שהגויים אמנם טרם זכו לה, אך הם עתידים לקבלה לעתיד לבוא, כאשר "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' א-לוהי ישראל מלך ומלכותו בכול משלה". מעתה מתבאר כמין חומר האיסור לקרוא לאברהם 'אברם' - שהרי שם זה 'מחזיר' אותנו ח"ו לתפיסה האלילית.

אצל יעקב, לעומת זאת, יש לשינוי השם משמעות אחרת לגמרי. השם 'יעקב' - השם היחיד שנשא בחיר האבות בתחילת חייו - מייצג את האיש התם, יושב האוהלים: יהודי למדן, פשוט, בעל אמונה תמימה, אדם שאינו מנוסה בחיי המעשה ולא יצליח להסתדר בעולם הרחב, אדם שלא טעם מעודו טעם מאבקים ותלאות. השם 'ישראל' מייצג את ההפך הגמור - "כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל": שם זה ניתן לאדם שבע מאבקים וניצחונות, אדם שיצא מ'קורס הרמאות' של לבן וידו על העליונה, אדם שאך התחזק והתחשל מן התלאות והנדודים שהיו מנת חלקו - ואשר הגיע לשיא כוחו ועצמתו בגברו על מלאך.

אלא שהקב"ה והמלאך, שרו של עשו, אינם רואים עין בעין את המהפך האישיותי הזה.

עבור שרו של עשו, הכוח הפיזי הוא הנכס החשוב ביותר שיכול אדם להשיג. הוא מתבונן בהערצה בישראל, שהצליח לצבור ניסיון רב כל כך במאבקים ובניצחונות, ואילו ליעקב של פעם - לא-יוצלח, חסר כוח ונעדר כל ניסיון - הוא מתייחס בבוז. לא ייפלא אפוא שהוא מברך את יעקב כי "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל": 'יהי רצון שעברך העגום יישכח, והכול יראו רק את מצבך הנוכחי על הכוח והעצמה שבו'. כמובן, שרו של עשו גם אינו מוכן לקבל את האפשרות שהפסיד במאבק דווקא ליעקב התם, והוא טוען אפוא בהחלטיות כי ההפסד אירע במגרשו הביתי - במגרש הכוח והעצמה.

הקב"ה, לעומת זאת, תופס את שינוי השם בדרך אחרת לגמרי. ברור לו שהשם 'יעקב' במקומו עומד ואין לבוז לו. לימוד התורה, האמונה התמימה, הדבקות בערכים ובאידאלים הא-לוהיים הנשגבים - כל אלה הם העיקר; הכוח וניסיון החיים אמנם עשויים לסייע, אך הם משניים בלבד ואינם עומדים בזכות עצמם.[3]

לרעיון זה יש משמעות רלוונטית גם בדורנו. ישנם רבים החושבים כשרו של עשו. הם מתייחסים ליהודי הפשוט והתמים, החובש את ספסלי בית המדרש ולומד, כאל גלותי ומיושן. את גדולתו של עם ישראל רואים הם לא במורשתו ובתרבותו כי אם בעצמתו, במלחמות הרבות שבהן ניצח ובמאבקים שמהם שרד. אך באמת אין הדבר כן. הכוח, העצמה וההישרדות - חשיבותם רבה; אך עיקר גדולתם של ישראל היא בעבודת ה', באמונה התמימה בו, באהבתו הטהורה ובהידבקות ברצונו המתגלה אלינו בתורתו הקדושה.



* השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת וישלח תשנ"ה וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

[1] כך, למשל, מותר הגר מבחינה עקרונית בקרובותיו.

[2] הרמב"ם מסיק מכאן כי לדעת רבי יהודה - שאותה הוא פוסק להלכה - יכול גר לומר בתפילתו "א-לוהינו וא-לוהי אבותינו".

[3] אמנם הגמרא בברכות שהבאנו לעיל אומרת כי "ישראל עיקר ויעקב טפל לו"; אך המדרש (בראשית רבה עח, ג) מביא גם דעה הפוכה: "יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו".