יעקב ויהודה

  • הרב עזרא ביק
א. מתי נהפך יהודה למנהיג
מקובל לראות בפסוק הפותח את פרשת ויגש את הצעד הראשון של יהודה כמנהיג השבטים. אולם למעשה, מעמד זה של יהודה משתמע בבירור כבר בסוף פרשת מקץ, וזאת לא רק משום שיהודה נוטל על עצמו את תפקיד הדובר (מ"ד, ט"ז), ואת האחריות על בנימין (מ"ג, ח'-ט'). ניתן לראות זאת בבירור בפסוק המתאר את חזרתם של האחים אל ביתו של יוסף, לאחר שהתגלה הגביע באמתחת בנימין: "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (מ"ד, י"ד). ממתי נקראים האחים "יהודה ואחיו"? עד עתה, כאשר ההתייחסות הייתה לקבוצה כולה, הם נקראו "האנשים", וכך הם נקראו גם באפיזודה זו עצמה. ברור כי השם שניתן לקבוצה עכשיו אינו מבטא רק את העובדה שיהודה הוא הדובר, או הנואם המשכנע ביותר, אלא שהוא המנהיג באופן רשמי. שמה של הקבוצה הוא "הקבוצה של יהודה".
כיון שבתחילת הפרשה זה אינו המצב, ובוודאי שלא בפרשה הקודמת (הסיפור על תמר מתחיל בביטוי "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"), נשאלת השאלה: מה בדיוק מעניק ליהודה את מעמד המנהיג? התשובה לשאלה זו תיתן לנו גם את המפתח להבנת תכונת המנהיגות באופן כללי, ולהבנת הסיבה לכך שיהודה הוא שבט המלוכה.
אני חושב שיש הסכמה כללית לגבי השלב בעלילה שבו יהודה מפגין תכונות מנהיגותיות ונעשה המנהיג – כאשר הוא משכנע את אביו לשלוח עמו את בנימין למצרים (מ"ג, ח'-י'). ראובן, הבכור, ניסה לעשות זאת קודם לכן ונכשל (מ"ב, ל"ז-ל"ח). יהודה מקבל על עצמו אחריות אישית לבנימין, וזה מוביל ליוזמה שהוא נוקט בסוף הפרשה הנוכחית, ובתחילת הפרשה הבאה; נטילת אחריות זו נתפשת, בצדק, כסממן שהבדיל אותו מאחיו והופך אותו למנהיג.[1]
אם כך, מדוע מנהיגות זו אינה באה לידי ביטוי מיד לאחר ששכנע את אביו, כבר ביציאתם לדרך לעבר מצרים? בדרך למצרים, וכל עוד הם נמצאים בביתו של יוסף, אנו מוצאים התייחסות לאחים רק בביטויים כלליים, שאינם מבדילים אחד מהם מן השאר, ורק מאוחר יותר אנו מוצאים את הביטוי "יהודה ואחיו". הרב משה ליכטנשטיין הציע[2] שהתשובה נובעת מתוך כך שהאחריות לבנימין שנוטל על עצמו יהודה אינה נובעת מדאגה לבנימין, אלא מהצורך לשכנע את יעקב להניח לו ללכת. המנהיגות של יהודה היא פרגמטית, ונובעת מרעב ומהצורך למצוא פתרון לבעיית המזון. כיוון שרווחתו של בנימין ודאגתו של יעקב היוו מכשול בדרך לפתרון, יהודה מצא דרך להשיג את מטרתו האמיתית – השגת אוכל – באמצעות שיכוך דאגתו של יעקב. אך המנהיגות של יהודה נובעת לא מכישרון הנהגה פוליטי – פתרון בעיות, וכושר שכנוע – אלא ממאפיינים המוסריים של הנהגה. לכן יהודה לא יחשב מנהיג עד לסוף הפרשה, כאשר הוא מסכן את עצמו כדי להציל את בנימין, ומגלה אחריות מוסרית.
עם זאת, אני חושב כי נכון להניח שנטילת האחריות של יהודה בשלב הראשון מובילה לתשומת הלב האישית ולעמדה המוסרית שהוא מפגין מאוחר יותר. כיון שיהודה, משיקולים פרגמטיים, מקבל על עצמו את האחריות לבנימין, הוא מגלה בעצמו את החוסן המוסרי הדרוש כדי לשאת באחריות. יתכן כי מוקדם יותר, אם בנימין היה נתון בצרה, יהודה היה מתעלם ממנו כפי שהתעלם מיוסף – "אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (מ"ב, כ"א); אולם כעת, כאשר הנסיבות הובילו אותו לקבל מפורשות אחריות לבנימין, הוא מתעלה ומגלה אחריות מוסרית אמיתית.
הקשר בין קבלת האחריות הפרגמטית של יהודה לבין ההתפתחות המוסרית שנובעת ממנה, משקף את אחד הנושאים המרכזיים בסיפור של יוסף – כיצד אנשים השקועים בבעיותיהם האישיות ומשחקים תפקיד קטן ואנוכי, מגלים בעצמם יכולות ומידות מהמעולים ביותר ומתפתחים לשחקנים ראשיים הראויים לייסד את העם היהודי. יוסף עצמו הוא הדוגמה הברורה ביותר לכך.
ב. יעקב הוא ישראל
עם זאת, סבורני שיש תכונה מנהיגותית נוספת של יהודה שבאה לידי ביטוי לראשונה בסיפור כאשר יהודה מתווכח עם אביו לגבי שליחת בנימין. תכונה זו אינה מתגלה בדבריו ובמסופר לגביו, אלא בהשתקפותה אצל אחר. אנו יכולים להבחין בעלייתו לגדולה של יהודה בהשפעה שיש לאישיותו על יעקב.
התבוננו בסיכום להלן של העימות בין יעקב והאחים לאחר חזרתם ממצרים בפעם הראשונה:
וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן...
וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם... וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם...
וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית...
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם...
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה...
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח?...
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת... אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ...
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ... (מ"ב, כ"ט – מ"ג, י"א)
בסיפור זה יש נקודת מפנה דרמטית, אך עם זאת כל כך עדינה ובלתי מורגשת, עד שחששתי שלא תשימו לב אליה, ומשום כך הדגשתי אותה בטקסט. באופן פתאומי, באמצע השיחה, יעקב הופך לישראל. זוהי הפעם הראשונה שיעקב נקרא ישראל מאז שהוא שלח את יוסף לפגוש את אחיו (ל"ז, י"ג). מה גרם לשינוי הפתאומי?
הפעם הבאה שבה נקרא יעקב בשם ישראל מצביעה בבירור על המשמעות של השימוש דווקא בשם הזה. כשהאחים חוזרים בפעם האחרונה לארץ כנען ובפיהם החדשות שיוסף חי, אנו מוצאים את התיאור הבא:
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. ... וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת." (מ"ה, כ"ה-כ"ח)
בהקשר זה, ברור כי השם ישראל מבטא את מה שכתוב במפורש בפסוק הקודם – שהוא חזר לתחיה, חזר לכוחותיו וחיוניותו, לתחושת היזמה, התקווה והגאולה. זה בדיוק מה שהשם ישראל מבטא – "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". השם יעקב ניתן לו כאשר הוא הגיח לעולם בעקבות עשו, שני לו ומזדנב אחריו. השם ישראל ניתן לו כאשר הוא הכניע את המלאך (של עשו) והכריח אותו לברך אותו.
בפרשת השבוע הבא, השינוי הפתאומי מיעקב לישראל הוא בבירור תוצאה של החדשות שיוסף עודנו חי. עד אז, רוחו של יעקב לא היתה "חיה". יעקב היה מדוכא, הן פסיכולוגית והן רוחנית.[3] החדשות ממצרים מעוררות את יעקב, והוא עובר באחת להיות ישראל – למעשה, מכאן ואילך נעשה שימוש בעיקר בשם זה.[4]
אם כן, מה המשמעות של שינוי השם המתרחש באמצע השיחה בין יעקב ובניו? מדוע האחים אומרים ל"אביהם" שהם חייבים לרדת למצרים להביא אוכל, אך לפתע "ישראל" הוא זה שעונה להם, אחרי היעדרות של עשרים ואחת שנה?
נראה בבירור כי הסיבה להופעתו הפתאומית של "ישראל" בסיפור שלנו היא דרישתו של יהודה שיעקב ישלח את בנימין למצרים עם האחים. "אביהם" (בלי שם בכלל!) מדבר "אליהם" (ללא זהות אישית) ואומר להם לרדת למצרים; יהודה דורש את בנימין; ישראל  הוא זה שעונה לו (מ"ג, ב'-ו'). זה כמובן רק מעלה את השאלה שלב נוסף – מה בדרישתו של יהודה הוא זה שהשרה את עלייתו של יעקב למדרגת ישראל?
שני בנים של יעקב מנסים לשכנע אותו לשלוח עימם את בנימין למצרים, ראובן ויהודה. הראשון נכשל, השני מצליח. מהו ההבדל?
ג. מה מעורר את יעקב?
מפתה לראות את ההבדל בין ראובן ליהודה באופן שבו הם מנסים לערוב לשלומו של בנימין ולשכך את דאגתו של יעקב. ראובן אמר: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ” (מ"ב, ל"ז). יהודה אמר: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים” (מ"ג, ט'). הערבון שמציע ראובן הוא אכן מזעזע. איזו נחמה תהיה ליעקב בהריגת שניים מנכדיו אם בנו לא יחזור? רש"י מעיר מיד על סירובו של יעקב לשמוע לראובן: “לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני”?
מדברי רש"י משתמע כי ה"שטות" של ראובן היא הסיבה לכך שיעקב דחה את ההצעה. יש לשים לב, עם זאת, שהמדרש שרש"י מצטט לא אומר זאת. המדרש רק מציין כי ראובן היה "שוטה". רש"י מייחס ליעקב את ההערה של המדרש, על מנת להסביר את סירובו. הרמב"ן חולק על כך:
ױקיבל עליו באלה להביאו אל אביו, כי אמר לו את שני בני תמית, בהיות ענשך עלי אם לא אשיבנו אליך, והוא כענין מה שאמר יהודה וחטאתי לך כל הימים. ואמר את שני בני, והם היו ארבעה, לאמר תחת האחד מבניך יהיה הכפל בבני. והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה, כי יהודה גבר באחיו. ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו. והכלל כי היתה עצת יהודה טובה להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית כי אז ישמע"
מה שהרמב"ן אומר , בעצם, הוא שאין הבדל אמיתי בין הצעתו של ראובן להצעתו של יהודה; אמנם הניסוח של ראובן מעיד על היותו "בכור שוטה", אך זה כשלעצמו אינו סיבה לדחות את ההצעה. בסופו של דבר, אומר הרמב"ן, השוני בין ההצעות הוא בתזמון – בזמן שיהודה ניגש אליו, יעקב כבר עומד בגבו אל הקיר, כיוון שלא נותר עוד אוכל.
אני חושב כי יש כאן הבדל נוסף, שאינו מצוי בניסוח או בתזמון של ההצעה. כפי שראינו קודם, יעקב הופך לישראל כשהוא מדבר עם יהודה. זה קורה לא אחרי שיהודה עורב לבטחונו של בנימין, אלא לפני כן, אחרי הדיבור הראשון של יהודה.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.
אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.
וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח." (מ"ג, ג'-ו')
אין דרך לתאר נאום זה של יהודה מלבד כחוצפה. אביו אומר לו ללכת להביא אוכל, והוא עונה פשוט "לא נלך". הוא מציב לאביו אולטימטום.
מהו מצבו של יעקב לפני נאום זה, מצב המאופיין על ידי התואר "יעקב אביהם" או פשוט "אביהם"? קודם קראתי לזה מצב של דיכאון. מהתבוננות בפסוקים עולה כי הסימפטום העיקרי הוא ריפיון, חוסר מעש – או, במקרה הטוב, תגובה פאסיבית למתרחש סביבו. זה, לדעתי, מה שהמדרש רומז לו כשהוא שם בפי יהודה את הביטוי (המצוטט בדברי הרמב"ן לעיל) "להניחו לזקן עד שיכלה פת מן הבית כי אז ישמע". בניו של יעקב מנסים למצוא דרך לתמרן את הזקן, את יעקב שעייף מן החיים ורוחו אינה חיה, בכך שהם מניחים לו לרעוב עד שהתנגדותו לתכניתם תתפוגג. תגובתו היחידה של יעקב לסיפורם על הקורות אותם במצרים, כולל מאסרו של שמעון, היתה לזעוק בייאוש מר "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" (מ"ב, ל"ו). חודשים לאחר מכן, כשהרעב שוב בפתח, הוא פונה אל בניו ושולח אותם למצרים, בהתעלמו מהעובדות שכבר הסבירו לו. הוא אינו מנסה לרקום תכנית להתמודדות עם המצב.
יהודה לא מסתפק בהסברת העובדות ליעקב. יהודה דורש ממנו לבחור. אין זה מספיק להתלונן על כך שהחיים לא הוגנים, ולהאשים את בניו. זהו הסימן הראשון למנהיגותו של יהודה – הדרישה ליוזמה, להתמודדות עם בחירות קשות. יעקב-ישראל מתעורר כשהוא בא במגע עם מנהיגותו של יהודה. תגובתו הראשונה היא עדיין שלילית – הוא פונה ושואל מדוע בניו גרמו לצרה זו בכך שדברו יותר מדי במצרים. התורה, כשהיא משתמשת בשם ישראל בפעם הראשונה מזה שנים רבות, מספרת לנו כי תגובה זו היתה הניצוץ הראשון. הבוטות של יהודה עוררה את יעקב לחפש את הסיבה לבעיה. כשהוא מאשים את יעקב בתוצאות אי שליחת בנימין, יהודה גורם ליעקב (ישראל) להאשים אותו ואת אחיו. זהו הצעד הראשון. יהודה ממשיך:[5]
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.
אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.
כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. (מ"ג, ח'-י')
נאום זה הוא עוד יותר בוטה וחצוף מאשר הראשון. יהודה אומר: מספיק, כולנו גוועים, וכל זה הוא רק בזבוז זמן. פעם נוספת, הבוטות של המשפט האחרון משתקפת בהתעוררותו של יעקב.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ ...
וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.
וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. (מ"ג, י"א-י"ד)
יעקב כבר אינו מגיב באופן פאסיבי למאורעות. בתגובה לדרישתו של יהודה, הוא כבר לא רק מסכים לתכניתו של יהודה, אלא הוגה תכניות משל עצמו. אין די בערבותו של יהודה; על מנת להבטיח את הצלחת השליחות, יעקב מוסיף פרטים משל עצמו, פרטים שהוא יודע שבניו חמומי המוח לא בהכרח יחשבו עליהם. יעקב תמיד היה דיפלומט טוב יותר מבניו.
אמת הדבר כי נאום זה של "ישראל" מסתיים בנימה של ייאוש: "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי". יעקב עדיין לא הפך להיות ישראל. זה יקרה רק מאוחר יותר, כשהאחים ישובו עם החדשות על יוסף. ישראל שוקע בחזרה אל היותו יעקב לזמן-מה נוסף.
ניתוח זה של יעקב-ישראל משרת אותנו כדי לגבש את הבנתנו את מנהיגותו של יהודה. האפיונים המוסריים שנעשו בולטים בהתנהגותו של יהודה בסוף הפרשה, כשבנימין עומד בפני עבדות, אכן מהווים את התנאים הנאותים לכך שהתורה תכריז עליו כמנהיג – "יהודה ואחיו". (מ"ד, י"ד). ללא מידות אלו התורה לא היתה נותנת לו תפקיד זה, ולא משנה עד כמה הוא היה גיבור, מלא יוזמה, או כריזמטי. אולם גם מוסריות לבדה אינה מנהיגות, אחרת ראובן, שמבטא עמדה מוסרית כבר בסיפור מכירת יוסף ודואג לו באופן אישי (ל"ז: כ"ב, כ"ט-ל', ובמיוחד מ"ד, כ"ב), היה מתמנה למנהיג. אפילו אם הצעתו של ראובן להרוג את שני בניו היא סכלות, היא בוודאי מראה על מידה לא פחותה של דאגה ומחויבות אישית לשלומו של בנימין מאשר הצעתו של יהודה – ואולי אף יותר. יהודה, בשיחתו עם אביו, מפגין מנהיגות אמיתית בכך שהוא מתעקש לקבל תשובה, בחירה. יהודה הכריח את עצמו ואת אביו להתייצב מול גורלם ולהיאבק בו, ולא לתת לו להכריע אותם מתוך פאסיביות. את התוצאה רואים מיד בהפיכתו של אביו, גם אם באופן זמני, לישראל – האחד שנאבק ויכול, שר בין א-להים ואנשים. בנוכחותו של יהודה, יעקב נהיה שוב האדם שנאבק במלאך כל הלילה והוציא ממנו בכוח ברכה לעם היהודי. לאחר שנאבק ב"איש" ("וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"), יעקב יאבק עתה במושל מצרים, שגם הוא, כמו המלאך בפרשת וישלח, מכונה תמיד "האיש". השם ישראל משמעותו "שר א-להים". אם השם חוזר בנוכחותו של יהודה, הרי זה משום שיהודה הוא השר, משיח ה'. התכונה של היאבקות בכדי להשפיע על הגורל, מבלי לקבל את מה שנתון כהכרח, מופגנת על ידי יהודה לראשונה בשיחה זו, והיא מיד מזמנת את המקור של תכונה זו בעם ישראל – השם ישראל.
כך אנו פוגשים את מנהיגותו של יהודה - האדם שבהמשך יעמוד לבדו לפני יוסף ויכריח אותו להתמודד עם ייעודו וגורלו, לא כמושל מצרים אלא כאחד מבניו של ישראל.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ב
עורכת: עתירה ביק
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1] הרב משה ליכטנשטיין (http://www.vbm-torah.org/parsha.59/09vayesh.htm השווה את האדישות והעדר האחריות האישית שמגלה יהודה בסיפור תמר ומכירת יוסף ליחס שלו לבנימין. הוא הראה שנטילת אחריות זו מהווה נקודת מפנה בהתפתחות האישיות של יהודה.
 
[2] במאמר המוזכר בהערה 1.
[3] חז"ל מציינים כי נראה שלא שרתה על יעקב רוח הקודש בתקופה זו, אחרת הוא היה יודע מה עלה בגורלו של יוסף
[4] השם יעקב ממשיך להופיע. הנצי"ב (ומפרשים אחרים) מפרש את השימוש בכל אחד מן השמות בפרשיות האחרונות של ספר בראשית.
[5] אחרי שהאחים – שימו לב לפועל בלשון רבים בפסוק ז' – מסבירים כיצד קרה שקיומו של בנימין הובא לתשומת ליבו של "האיש.