יעקב אביו וקניית הבכורה

  • הרב ברוך גיגי

"איש תם"

הפרשה מספרת:

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב: וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם".

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".                                                  (כ"ה, כז-לד).

פרשתנו מתחילה בלידת יעקב ועשו, ממשיכה בתיאור "איש שדה" מול "איש תם יושב אוהלים", ולאחר מכן עוברת לסיפור מכירת הבכורה על מנת להמחיש לנו את התנהגות האחים האלו ואת הניגוד הבולט ביניהם.

בסיפור זה יעקב אבינו לא נראה כל כך תם. נראה שהוא משתמש בכמעט-מניפולציות ובעובדה שעשו עייף, על מנת לקנות ממנו את הבכורה. גם בסיפור מכירת הברכות יעקב אינו מוצג באור חיובי במיוחד, אך בשיחה זו נתמקד בסיפור הבכורה.

 

ישמעאל או יצחק – מי היורש?

נעבור לסיפור מאוד דומה בספר בראשית, שגם בו ישנו מאבק כלשהו על הבכורה – יצחק וישמעאל. בחגיגות "יום היגמל את יצחק" מסופר ששרה ראתה את ישמעאל "מצחק" ולאחר מכן היא מצווה את אברהם לגרשו. אף על פי שרע הדבר בעיני אברהם, ה' מצווהו לשמוע בקול שרה.

התוספתא בסוטה (פרק ו) מביאה:

"אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודבריי נראין מדבריו.

"דרש רבי עקיבא 'ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק' – אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה.

"רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין שחוק האמור כאן אלא גילוי עריות... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים.

"רבי ישמעאל אומר אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים... מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק...

"ואני אומר חס ושלום שיהי' בביתו של אותו צדיק ההוא כך. אפשר למי שנאמ' עליו 'כי ידעתיו למען אשר יצוה' וגומר, יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים?! אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין ואומרין נולד בן לאברהם נולד בן לאברה' נוחל את העולם ונוטל שני חלקים. והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר אל תהו שוטים אל תהו שוטים אני בכור ואני נוטל שני חלקין. שמתשובת הדבר אתה למד 'כי לא יירש בן האמה' וגומר, ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא".

לפי הדרשות בדעת רבי עקיבא הסיפור מובן, שכן שרה דאגה לצמיחתו הרוחנית של יצחק. אך לפי רשב"י מדוע ה' אומר לשמוע בקול שרה? האם רק כיוון שיש חשש שישמעאל יקבל יותר כסף מיצחק בירושה, ה' כבר מצווה לגרשו? כמו כן, כלל זה איננו נכון, שכן ברור שישמעאל טועה – הן הוא בן שפחה ויצחק בן גבירה, ולכן ברור שהוא ייטול פי שנים. מדוע אם כן רשב"י אומר שדבריו נראים יותר מדברי ר"ע?

אמנם, מאמירתה של שרה בעקבות ראותה את ישמעאל מצחק "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (כ"א, י) נראה שהיא אכן דואגת דווקא לירושת יצחק על פני ישמעאל, ולכן יש לעמוד על מובנה של ירושה זו ומשמעותה.

 

בן תחת אביו

כאשר למדנו בישיבה את פרק "יש נוחלין" במסכת בבא בתרא, ראינו שעיקר משמעותה של הירושה איננה המשמעות הפיננסית, אלא המשמעות הסימבולית שמאחוריה, ההמשכיות של האב.

כאשר בן יורש את אביו, הוא איננו יורש רק את כספו ונכסיו, אלא גם מקבל עליו להמשיך את אביו בעולם. כך, מי שיורש את אברהם איננו יצחק אלא "בנו של אברהם".

כוונת המדרש בשאלה מי נוטל שני חלקים איננה מבחינת סכום הכסף שייכנס לכיסו של כל אחד מהיורשים, אלא מבחינת זיהוי ובחירת הבכור, כאשר 'בכור' פירושו להיות בעל אחריות על המשפחה כולה אם האבא מת – כלומר, לרשת את מקום האב במובן הרוחני.

שרה אומרת לאברהם "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק", ואברהם אכן דואג שרק יצחק ירש אותו לבדו – "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" (כ"ה, ו).

גם לדעת ר"ע וגם לדעת רשב"י עיקר דאגתה של שרה הוא שאף אחד מלבד יצחק לא יירש את אברהם, רק שלדעת ר"ע היא ראתה שאינו ראוי בעקבות מעשים אלו שעשה.

 

היחס לבכורה ולהמשכיות

באופן דומה, ניתן להסביר את התנהלותו של יעקב אבינו בפרשתנו. על הפסוק "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" נאמר במדרש שהיה זה יום מיתתו של אברהם, ויעקב הכין סעודת אבלים מעדשים שהם מאכל אבלים.

"וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה", את עשו לא מעניין כל הסיפור המשפחתי, האחריות והדאגה לבית. מה שמעניין אותו זה ללכת לשדה לעיסוקיו ולאכול כשהוא חוזר.

לכן אומר לו יעקב "מכרה כיום את בכורתך לי" – לא מדובר על סחיטה של עשו לעשיית עסקת חליפין מפוקפקת של הבכורה תמורת הנזיד (ואף מן הפסוקים מוכח שיעקב נתן לו את הנזיד לפני כל סיפור מכירת הבכורה – כתוב בסוף "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים": 'נתן' ולא 'ויתן'; על בסיס דקדוק מקראי מדובר על עבר, "יעקב נתן לעשו" לפני כל המתואר לעיל).

יעקב אומר לעשו – אתה רואה שאינך מתפקד כבכור, אינך לוקח שום אחריות בבית ואינך ראוי להיות בכור; לכן יעקב תובע את הבכורה.

נראה שבתשובתו של עשו ליעקב גלומה השקפת עולמו. "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" – משפט המבטא אמירה עמוקה; לא כמו שמבינים בקריאה ראשונה שהוא הולך למות מרעב אם לא יאכל את הנזיד, אלא שגם ככה יום אחד הוא ימות. לעשו לא אכפת מההמשכיות לאחר מותו, וממילא הוא ממש אינו ראוי לרשת את אביו כבכור ואינו ראוי להוות את ההמשך הרוחני של יצחק ואברהם. ואכן, הפרשה מעידה בסיומה "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

לאורך המשך פרשת תולדות אנו רואים את המשכו של רעיון זה. בכל הסיפורים על יצחק הוא ממש ממשיך את דרכו של אברהם אביו "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו" (כ"ו, יח). יצחק איננו ממשיך בצורה פסיבית, אלא שב וחופר, כלומר, ממשיך את דרכו הרוחנית של אביו, אך לא בצורה פסיבית אלא בצורה אקטיבית מלאה.

דומה שרעיון זה גלום במדרש חז"ל על הפסוק "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג, ד). לפי בפשט, התורה היא ירושה, שממש 'נופלת' אלינו – אנחנו פסיביים לחלוטין. אך חז"ל דרשו בצדק – "אל תקרי מורשה אלא מאורשה". האירוסין אינם פעולה פסיבית כלל ועיקר; זו פעולת קניינית.

בכל דור מצווה עלינו לרשת את התורה (על פי הפשט) בפעולות אקטיביות של קניין, כלומר לקנות את התורה בעצמנו, ולא לרשת אותה בצורה פסיבית, ממש כפי שעשו יצחק ויעקב אבינו.