וישב | ייבום לפני מתן תורה

הרמב"ן ממשיך ומסביר שחכמי קדם ידעו שיש תועלת רבה בנישואי ייבום. הרב חיים דוב שעוועל בפרשנותו את הרמב"ן מצטט מקורות קבליים כמו ספר הזוהר המנסים להסביר את היתרונות הגלומים בייבום. לפני קבלת התורה, נישואי הייבום היו מבוצעים על ידי אב, אח או כל קרוב משפחה אחר. לאחר מתן התורה חל איסור להתחתן עם אשת הבן. עם זאת, בגלל חשיבות הייבום, התורה התירה לאח להתחתן עם גיסתו אם בעלה לא העמיד צאצאים.

לפי הרמב"ן לא הייתה קיימת מצוות ייבום לפני מתן תורה. עם זאת, מצוות הייבום בוצעה על ידי אלה שהבינו את חשיבותה. אולי מנהג זה הקדים את המקרה של ער ואונן, אך הוא אינו מוזכר בתורה. עם זאת בבראשית רבה (פ"ה, ו) נטען כי יהודה הוא שייסד את מצוות הייבום. אם אכן כך היה נהוג, אולי כוונת המדרש היא שיהודה ביצע את המנהג כמצווה ולא כמנהג מקומי. במשנה (קידושין פ"ב, א) נאמר שאברהם קיים את כל מצוות התורה לפני נתינתן.  לכן אפשר להניח שצאצאיו חונכו לקיים את המצוות למרות שלא היו מצווין.

מצד שני, במדרש אחר נאמר כי יהודה היה מחויב במצוות הייבום. המדרש (שיר השירים רבה א, ט"ז) מתחקה אחר תרי"ג המצוות. אדם ונוח נצטוו במצוות בני נח, אברהם קיבל את מצוות המילה, יצחק נצטווה במילה ביום השמיני, על יעקב נאסר לאכול את גיד הנשה שעל כף הירך ויהודה קיבל את מצוות הייבום.

בתוספות ישנים (מסכת יבמות ב, א) עולה השאלה מדוע יבמות היא המסכת הראשונה בסדר נשים. ככלות הכול, קידושין וכתובות קודמים כרונולוגית לכל יישום של ייבום. אחת התשובות היא שייבום הוא המצווה הראשונה שאותה נשים קיימו. התשובה היא, במבט ראשון, קשה, כי את מצוות פרו ורבו מקיימים כמובן מרגע הבריאה.

אולי בעלי התוספות חשו שמצוות הייבום לא רק הקדימה  את מתן התורה, אלא גם נשים נצטוו בה. אף על פי שנשים ללא ספק מקיימות את מצוות פרו ורבו (ר"ן, קידושין מא, ע"א), אנו פוסקים על פי הדעה שנשים אינן מחויבות במצווה זו (יבמות סה, ע"ב, ראה גם המצווה השבועית שיעור מס' 1).

כפי הנראה, השאלה אם יהודה נצטווה בייבום או קיים אותו כמנהג נתונה במחלוקת הראשונים. כפי שראינו, הרמב"ן בפרשנותו את לתורה פוסק שזהו מנהג. בחיבורו (יבמות צ"ח, א) הרמב"ן קובע שבני נח אסורים בעריות של קרבת דם (כמו אם או בת), אך מותר להם להתחתן עם קרובים מנישואים. הוא פוסק שיעקב הורשה להתחתן עם שתי אחיות (עם זאת, ראה פרשנות רמב"ן לוויקרא כ"ד, י עבור הסבר נוסף סותר לכאורה). לכן הוא אומר שיהודה הורשה להתחתן עם כלתו. הוא אינו מתייחס כלל לייבום כמצווה.

עם זאת, הרשב"א (ראה לעיל) מפריך את ההוכחה העולה מן המקרה של תמר ויהודה. הרשב"א טוען שאפילו אם כל הקרובים (לא רק קרבת דם) אסורים על בני נח, תמר הייתה מותרת כי מצוות הייבום גוברת על כל איסור. המצווה חלה על כל בני המשפחה  לפני מתן התורה, והתורה בסיני הגבילה אותה רק לאחיו של הנפטר. אם כך, למה יהודה הורה קודם לער לייבם, במקום לייבם בעצמו? הרשב"א משיב כי יהודה שאף לקיים את המצווה לפי הדרישות שנקבעו בתורה, על פי המסורת שכל אבותינו קיימו את התורה לפי הלכתה עוד לפני נתינתה.

לכן כפי הנראה הרמב"ן סבור כי פעולת הייבום אינה מחויבת ואילו הרשב"א מחשיב אותה כמצווה.

כאשר נתגלה כי תמר בהיריון, יהודה הצהיר שיש להוציאה להורג. מה היה החטא שבגינו יש להחיל את עונש זה? החיזקוני (בראשית ל"ח) מציין ששומרת יבם המקיימת יחסים עם מישהו חייבת מלקות ולא מיתה. הוא מסביר שהסיבה לעונש מחמיר יותר נובעת מחומרת מצוות בני נח. החיזקוני מוסיף שתמר באמת לא חטאה כלל. מאחר שהתכוונה לקיים את מצוות הייבום, הייתה מורשית  לקיים יחסים עם יהודה, חמה. אם הייתה חוטאת, כל הפרה של שבעת מצוות בני נח הייתה גוררת עונש מוות (הרמב"ם, הלכות מלכים). הרב מנחם מנדל כשר בספרו תורה שלמה מצטט כתב יד של בעלי התוספות שתמר נחשבה אשמה בניאוף, מכיוון שהיא היתה שומרת יבם. הדבר מרמז שמצוות הייבום חלה עליה.

למדנו שלפי הרמב"ן אין מצוות ייבום לפני מתן תורה. אם כך, מדוע תמר עמדה להיענש? הרמב"ן עצמו מסביר שתמר נחשבה כמרדנית. הוא מניח שביתו של יהודה נחשב לבית מלוכה וכל מי שמתמרד כנגד מלך או ממלכתו מביא על עצמו עונש מוות (ראה רמב"ם, הלכות מלכים ט, י"ד).

ישנו ויכוח בגמרא (יבמות ל"ט, ב) אם עדיף ייבום או חליצה. שאלות ותשובות בית יוסף (אבן העזר) מעיר כי ייבום עדיף, כי היסטורית הוא מקדים את החליצה. הוא סבור שבעוד שבני נח קיימו את הייבום, בין אם בתור מצווה או בתור מנהג, חליצה היא חלופה שניתנה רק בעת מתן תורה.

דנו בנושא הייבום לפני מתן תורה. בימינו, מצוות הייבום והחובה לקיימה הן בוודאי בתוקף, אך המנהג המקובל שמבצעים את החליצה בלבד (יבמות לט, ע"ב; שולחן ערוך אבו העזר קס"ה, א).