מגילה | דף יט | קטן במקרא מגילה

אומרת המשנה:

"הכל כשרין לקרות את המגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן" (מגילה יט.).

נחלקו ר' יהודה וחכמים האם קטן יכול לקרוא את המגילה בציבור, ובכך להוציא את הרבים ידי חובתם. בשיעור זה ננסה להתמקד בהגדרתו של קטן כאישיות הלכתית, וזאת לאור מחלוקת זו של ר' יהודה וחכמים.

קטן בערבות

אחת מהשאלות הבסיסיות שעולות בקריאת המשנה לעיל היא, באיזה קטן מדובר? הספק נובע מכך שאם נאמר שמדובר בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, אזי ברור שהוא לא יכול להוציא את הגדולים ידי חובה שהרי הוא איננו מחוייב במצוות. מאידך, אם מדובר בקטן שהגיע לגיל חינוך לכאורה לא אמורה להיות בעיה והוא יכול להוציא גם גדולים ידי חובתם! שהרי, הגמרא בברכות (כ:) כבר קבעה שגדול שאכל כזית ונתחייב בברכת המזון מדרבנן, קטן יכול להוציאו ידי חובה שהרי שניהם חייבים מדרבנן. ואם-כן, על מה מסתמכים חכמים בקובעם כי קטן לא יכול להוציא את הגדול במקרא מגילה?

לאור שאלה זאת מחדשים התוספות הסבר מחודש לגמרא בברכות, וזו לשונם:

"...ויש לומר: דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך, ואפילו הכי פסלו רבנן. משום, דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן, וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות. ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה, שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. אבל ההיא דברכת המזון מיירי שהקטן אכל כדי שביעה, דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן, ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן" (שם, ד"ה ורבי יהודה מכשיר)

התוספות מסברים כי במקרה שבמסכת מגילה, הקטן נמצא בעמדה נחותה יותר מאשר המקרה במסכת ברכות. זאת משום שהקטן הקורא את המגילה מחויב ברמה של "תרי דרבנן", ואילו שאר הקהל מחויב ברמה גבוהה יותר של "חד דרבנן". כלומר, מאחר שהחיוב של מקרא מגילה נובע מתקנת חכמים, ובנוסף עצם החיוב של קטן לקיים מצוות הוא גם כן תקנת חכמים, יוצא שקטן מחויב מצד תקנה של תקנה ולכן לא יוכל להוציא את הגדול שחייב מצד "חד דרבנן". לעומת זאת, הגמרא בברכות הקובעת כי קטן מוציא את הגדול בברכת המזון, עוסקת בסיטואציה שונה. במקרה זה, הגדול אכל שיעור אכילה המחייב בברכת המזון מדרבנן בלבד, ואילו הקטן אכל שיעור שביעה המחייב מדאוריתא. מאחר שחיובו של הקטן בברכת המזון הוא מדרבנן בלבד, משתווה כוחם של השניים.

ואולם, לא כולם הסכימו להסברם של בעלי התוספות. הגאון רבי עקיבא איגר הקשה עליהם ולדעתו גם אם קטן יאכל שיעור דרבנן בלבד הוא עדיין יוכל להוציא את הגדול ידי חובה בברכת המזון. לדעתו של ר' עקיבא איגר, עצם העובדה שיש לקטן פוטנציאל לאכול כדי שביעה ולהתחייב בשיעור דאורייתא - מספיק כדי להוציא את הגדול. הווי אומר, לדידו של ר' עקיבא איגר הצירוף בתרי דרבנן הוא איכותי בלבד ולא כמותי. כלומר, רק כאשר מדובר במצווה שהיא מיסודה מדברי חכמים, אנו מצרפים "דרבננים" ואומרים שתרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן.

במה נחלקו התוספות ור' עקיבא איגר? הסבר אחד מוצע בדברי ה'חזון אי"ש' המסביר כי מחלוקתם נובעת מהשאלה האם יש לקטן דין ערבות. לדידו של ר' עקיבא איגר יש לקטן דין ערבות, ולכן גם אם הקטן אכל שיעור דרבנן הוא יכול להוציא אחרים. לדידו, די בזה שהוא יוגדר כבר חיובא כדי להוציא את הרבים ידי חובה. לעומת זאת, לשיטת התוספות, קטן איננו בדין ערבות, ולכן רק אם הוא אכל שיעור שביעה הוא יכול להוציא גדול שאכל כזית מאחר ששניהם באותה דרגה[1].

מהו המקור לדברי רבי עקיבא איגר שלקטן יש ערבות? יתכן כי ניתן למצוא מקור לכך בדברי הגמרא במסכת כלה רבתי:

"בשעה שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם מקבלים את התורה? אמרו לו: הן. אמר להן: הביאו ערבים בדבר. אמרו: הא מינוקינן, והיינו דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הרי אתם מערבים את בניכם, אם אתם משמרים את התורה מוטב, ואם לאו הרי בניכם מערבין לי, שנאמר 'ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני'" (פרק ב', הלכה י).

אלא שבנקודה זו צריך לדייק: המדרש מדבר על יחסי ערבות בין אב לבן, ולא בין קטן לשאר העולם. יתכן כי דווקא בין אב לבן יש מערכת של ערבות, ולא בין קטן לכל שאר העולם. ואם-כן, מסתדרים הדברים כמין חומר עם הגמרא בברכות. הגמרא שם קבעה כי בן מוציא את אביו שאכל כזית פת, אולם זה רק לגבי אב ובנו מאחר שלבן יש ערבות כלפי אביו[2]. הסבר הזה נותן בעל שו"ת חלקת יעקב, אבל אנו כאמור הבאנו את דברי החזו"א שהסביר שלדעת רעק"א קטן בכלל ערבות, וכנראה לדידו יש להסביר שאותה ערבות בסיני הייתה כללית.

כיצד פועלת הערבות?

הברייתא המובאת במסכת ראש השנה מלמדת אותנו כלל חשוב:

"כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא" (כט.).

הברייתא קובעת כי גם מי שיצא כבר ידי חובתו - יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. וקשה! שהרי כלל נקוט בידינו שכל המחויב בדבר מוציא אחרים ידי חובתם, וכל שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא! קושיה זו מובאת בירושלמי, וכך הוא מתרץ:

"...תני כל מצוות שאדם פטור - אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן - הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא" (פרק ג', הל' ג).

כלומר, ברגע שהאדם מוגדר כ'בר חיובא', הוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם. למרות שאת חובתו שלו הוא כבר קיים, לא סר ממנו שם מחויב במצווה, ולכן הוא יכול להוציא ידי חובה את זולתו. בהקשר זה חשוב לציין שישנו חילוק בין הברכות השונות: בברכות המצוות, האדם מוגדר תמיד כ'בר חיובא'. ואולם, בברכות הנהנין, מאחר שלא קיימת חובת אכילה אלא רק מי שרוצה לאכול צריך לברך - לא קיים דין ערבות.

מהי בדיוק ערבות זו, וכיצד היא פועלת? מעיון בדברי הראשונים והאחרונים אנו יכולים להציע שתי אפשרויות:

א. כך אומר הריטב"א:

"...שאף-על-פי שהמצוות מוטלות על כל אחד, הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו" (ראש-השנה כט.).

הסברו של הריטב"א בנוי על ההבנה כי כל ישראל הינם כגוף אחד. ממילא, מאחר שיש שותפות גורל ביני לבין חברי, כאשר הוא מחויב גם אני מחויב, ולכן ביכולתי להוציאו[3].

ב. הסבר נוסף המופיע במפרשים בנוי על יסוד שליחות, וזו לשון הרי"ץ גיאת:

"דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, במידי דחובת צבור ובמידי דחובת יחיד. הלכך ברכות המצות וכיוצא בהן דיחיד נעשה שליח ליחיד, יחיד נמי מוציא ידי חובתו אף-על-פי שיצא - ונעשה לו שליח. תפלה וכיוצא בה, דאין שליחות ליחיד אלא בעשרה, אין היחיד נעשה שליח להוציא, בין יצא בין לא יצא אלא בצבור" (הלכות ראש השנה עמוד מ"ג).

האם יש משמעות לשני המונחים השונים - שליחות מול ערבות? לכאורה, אם מדובר בסוג של שליחות - יש לנו כלל שאין שליחות לקטן, אולם אם מדובר בסוג של ערבות הנובעת משיתוף גורל - קטן שייך בדין זה.

קטן במקרא מגילה

ראינו לעיל במשנה כי נחלקו חכמים ור' יהודה האם קטן יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. מהו הטעם למחלוקת זו? הסבר אפשרי לכך מביא הריטב"א בפירושו למשנה:

"...אבל הכא בהא פליגי: דר' יהודה סבר כיון שהגיע לחינוך שאר מצות - ראוי הוא לחייבו במגילה לפי שהיה באותו הנס וכעין שחייבו בה את הנשים שהיו פטורות ממנה מן הדין לפי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא וחייבו אותן לפי שהיו באותו הנס; ורבנן סברי דנשים דבעלמא בנות חיובא נינהו מחייבי בזו - שעשו אותם כאילו היה מצוה שלא הזמן גרמא, אבל קטן דפטור אפילו מאיסורין חמורין של תורה ומעונשין - אף במצוה זו לא נחייב אותו מטעם שהיה באותו הנס, וזה טעם כעיקר. והלכתא כרבנן" (ריטב"א על אתר).

הריטב"א בדבריו, הולך בדרכו של רבו הרמב"ן הסובר כי מצוות חינוך אינה מוטלת על הקטן עצמו אלא על אביו, ולקטן עצמו אין שום חיוב. לאור זאת מסביר הריטב"א כי נחלקו רבי יהודה וחכמים האם ניתן להחיל על קטן שהגיע לחינוך את גדר 'אף הוא היה באותו הנס'. לדעת רבי יהודה למרות שקטן לא מחויב במצוות הוא נחשב שותף בנס ומחויב במצווה, ולעומת זאת לדעת חכמים מאחר ואין הוא מחויב במצוות, לא ניתן להחיל עליו גדר זה.

ואולם, התוספות וראשונים נוספים, חלקו על הרמב"ן ובית מדרשו, ולדעתם מצוות חינוך מוטלת על הקטן עצמו. ואם-כן נשאלת השאלה, כיצד הם יסבירו את מחלוקת רבי יהודה וחכמים. בעניין זה חידשו התוספות בראש השנה חידוש גדול וזו לשונם:

"...ומיהו יש לדחות, דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו (ברכות כ:) ועולה למנין שבעה ומוציא אחרים ידי חובתן במגילה לר' יהודה כדתנן במגילה (יט.) (ראש-השנה לג. ד"ה הא).

כלומר, גם מי שאינו מחויב במצווה והוא בגדר רשות, יכול להוציא את המחויב בדבר לדעת רבי יהודה. חכמים שחולקים על ר' יהודה יאמרו, שקטן במגילה מוגדר כתרי דרבנן ולכן אין הוא יכול להוציא את הגדול.

להלכה, נחלקו האחרונים בשאלה זו. השולחן-ערוך פוסק:

"קטן חייב מדרבנן, כדי לחנכו. וההיא דבן מברך לאביו - כשלא אכל האב כדי שביעה, שאינו חייב אלא מדרבנן" (אורח-חיים סי' קפ"ו, סעיף ב).

מפסיקת השולחן-ערוך משמע שקטן מוציא את אביו, גם כאשר הוא במעמד של תרי דרבנן והאב במעמד של חד דרבנן. וכך אכן מבין ה'מגן-אברהם':

"ואפילו אם גם הבן לא אכל כדי שביעה, דהוי תרי דרבנן - אפילו הכי מוציא לאביו. כן מפורש סוף פסחים, והתוספות סוף פרק בתרא דמגילה חולקין בזה. וכן כתב האגודה. ומשמע שם דוקא במגילה דינא הכי, עיין מה שכתבתי סימן תרפ"ט, ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה" (שם).

ה'מגן-אברהם' מחלק בין מקרא מגילה לשאר מצוות. במקרא מגילה אין קטן מוציא את הגדול משום כבוד ציבור[4], אולם בשאר המצוות שבהם אין בעיה של כבוד ציבור - קטן יכול להוציא את הגדול.

בניגוד לדברי ה'מגן-אברהם', ה'משנה ברורה' פוסק להחמיר, וזו לשונו:

"ואם גם הבן לא אכל כדי שביעה, דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו - יש דעות בין הפוסקים, ויש להחמיר" (שם).

ואולם יש לציין כי בסימן תרפ"ט מסייג ה'משנה-ברורה' את דבריו, ומחלק בין קטן שהגיע לחינוך, לקטן שלא הגיע לחינוך. בקטן שהגיע לחינוך הוא כותב כי בשעת הדחק, הוא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.