דילוג לתוכן העיקרי

יחס אל הגשמיות

לאחר שסיים המהר"ל לבאר את הצורך בהכנת הכלי הנדרש לקבלת ושימור דברי התורה מצד מידת הענווה, הוא מוסיף עניין נוסף שקשור לתודעת האדם הלומד. בפרק ג כותב המהר"ל שאדם שרוצה שיתקיימו בו דברי תורה שהם שכליים צריך שלא תהיה לו תאווה גשמית. הוא מדגים כלפי מה דברים אמורים מהגמרא בעירובין נד ע"א שמציעה בפנינו כיצד צריך לנהוג ת"ח בעת אכילתו:

אמר רב הונא... אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ואם עושה כן הקדוש ברוך הוא עושה לו סעודה בעצמו שנאמר תכין בטובתך לעני אלהים.

מה פשר הדברים הללו? וכי אין צורך לת"ח לאכול כדי סעודה הלוא ה'קמח' נדרש לקיום התורה ובלעדיו אין האדם יכול להתקיים. יתר על כן, יש לתמוה וכי ת"ח לא צריך לאכול בנחת ובצורה מכובדת כיאה לבן אנוש הלוא דרך ארץ קדמה לתורה וכיצד ניתן לומר שיאכל כאחת מחיות היער?! מה יאמרו עליו הבריות?!

המהר"ל מסביר את שתי הלישנות בגמרא באופן אחר ועל ידי כך ניתן ללמוד מה באה הגמרא ללמדנו. לפי הל"ק הת"ח לא מתעסק בהכנת האוכל יתר על המידה אלא ממהר לאכול את מה שקיים לפניו בלא תשומת לב יתירה לצורה ולסדר. לפי הל"ב הוא לא מתפנה לאכול מיד במקרה והוא טרוד בלימודיו אלא מתאחר לבוא אע"פ שמחמת כך האוכל קצת מתקלקל או מתקרר.

בשני האופנים הללו לא מדובר באדם שלא אוכל כדי צורכו אלא באדם שאינו מפנה את תודעתו ותשומת ליבו מן התורה. כלומר גם כאשר הוא נזקק לאכול כדי לקיים את גופו הוא יעשה זאת אך לא 'יקדש' את עצמו לפני האכילה אלא יעשה זאת כבדרך אגב, משום הצורך וכדי קיומו ועיקר מחשבותיו ותודעתו ימשיכו בשלהן להיות עסוקות בתורה כיון שזה עיקר חייו ומגמתו בעולם. לדבריו אין התיאור של הגמרא תיאור מדויק של אופן האכילה הנדרש מת"ח אלא זהו תיאור שמייצג תודעת חיים שצריכה להיות לת"ח בעת שהוא מתעסק עם הגשמיות. עליו להיזהר שהעיסוק עם הגשמיות לא יגרום לו לנטייה אל התאווה הגופנית והתבוססות בה אלא תודעתו כל הזמן תהיה שעיקר מגמתו היא התורה והכרת חכמת ה'.

אדם שזוכה לחיות כך זוכה לסעודה אמיתית של הצדיקים הזוכים להתענג מזיו השכינה כיון שרק זה היה הדבר שהיווה עבורם תענוג בעוה"ז ולכן גם תענוג זה הוא המובטח להם לעוה"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)