דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 9

גיטין | דף יז ע"ב | מאימתי מוציאין לפירות

קובץ טקסט

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

מקורות

1. גמרא דף יז: עד "והלכתא משעת כתיבה" (דף יח.).

2. תוספות דף יז. ד"ה ריש לקיש "ואומר ר"י.....".

3. תוספות רי"ד דף יז. עד "מוקדם ופסול".

4. דף יח. "ר"ש מכשיר.... אין לו פירות",

רשב"ם בבא בתרא דף קמו: ד"ה נפלה.

שאלות הכנה

1. מהן השיטות השונות בנוגע לשלב בגירושין שממנו הבעל מפסיד את זכותו בנכסי אשתו?

2. איזו גישה היא הברורה ביותר מצד הסברה?

3. לדעת ריש לקיש, במה תלויה המחלוקת בין רבי שמעון וחכמים?

4. האם "נתן עיניו לגרשה" מתייחס רק לשעת כתיבת הגט?

5. האם דין זה שייך רק לזכות הבעל בנכסי אשתו או אף לזכויות אחרות של הבעל?

פתיחה

סוגייתנו מביאה שלוש דעות בנוגע לנקודה שממנה אין לבעל זכות בפירות של נכסי אשתו. רבי שמעון סובר שהבעל מפסיק לקבל את הפירות ממתי שנתן עיניו לגרשה, ולפי הגמרא היינו משעת כתיבת הגט. ביחס לשיטת חכמים, החולקים על רבי שמעון, ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש. לדעת רבי יוחנן הבעל מפסיד פירות רק משעת נתינת הגט, ואילו ריש לקיש חולק וסובר שכבר משעת חתימת הגט ואילך אין לבעל פירות. מצד הסברה, לכאורה צודק רבי יוחנן אליבא דחכמים: פירות הם חלק מתנאי הכתובה, ולכן הבעל זוכה בהם כל עוד הזוג נשוי. אי לכך, מסתבר שיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט, שכן עד שעה זו הם עדיין נשואים. עלינו להסביר אפוא את השיטות החולקות על כך, וסוברות שהבעל מפסיד פירות עוד לפני נתינת הגט.

1. משעת חתימה

א. נתן עיניו לגרשה

כאמור, ריש לקיש הסביר כי לדעת חכמים הבעל מפסיד את פירות נכסי אשתו משעת חתימת הגט. התוספות (דף יז. ד"ה ריש לקיש) הסבירו את דעתו בכך שגם חכמים מסכימים עקרונית כי הבעל מפסיד פירות משעה שנתן עיניו לגרשה (כלומר משעת כתיבת הגט), אלא שלדעתם אנו זקוקים גם לקול (כלומר לפרסום הדבר):

"נכתב ביום, לרבי שמעון ראוי לגרש בו מיד - אף על פי שלא נחתם - על ידי עדי מסירה, דר' שמעון סבר כר' אלעזר, דעדי מסירה כרתי, כדאמרינן בפרק קמא, ולרבנן - אע"ג דראוי לגרש בו, כיוון דליכא נמי קול אין הבעל מפסיד פירות".

לכאורה הצורך בקול הוא לטובת הלקוחות, כדי שלא יפסידו על ידי קניית פירות מהבעל בתום לב לאחר שהגט נכתב שלא בידיעתם. אולם, ניתן גם לפרש כי הקול שבעקבותיו נודע בציבור על הגירושין הוא שלב מתקדם יותר של נתינת עין לגירושין. כלומר, כל עוד הדברים אינם ידועים להמון, גם אם הגט כבר נכתב, עדיין קל לחזור ולהתחרט. אך ברגע שיצא קול, וכל הציבור שמע אודות הגירושין, החרטה קשה בהרבה. אי לכך, שעת חתימת הגט דורשת החלטה חד משמעית להתגרש. מכל מקום, לפי התוספות ריש לקיש סובר כי הן לרבי שמעון והן לחכמים, הבעל מפסיד פירות משעה שנתן עיניו לגרשה, ולא משעת חלות הגט.

ב. עדיו בחתומיו זכין לה

בניגוד לתוספות, רבנו ישעיה הזקן (הרי"ד) סובר שהפסד פירות משעת החתימה אינו מבוסס על העיקרון של "נתן עיניו לגרשה":

"וריש לקיש סבר משעת חתימה איבדם, דקסבר: אף על פי שאיחר לתתו לה, עדיו בחתומיו זכין לה בפירות - כשנותן לה זכתה למפרע משעת חתימה, כדאמרינן בשטרי הלוואות ומיקח וממכר שעדיו בחתומיו זכין לו, הכי נמי אמרינן גבי גט אישה לגבי פירות".

לפי הרי"ד שעת החתימה קרובה יותר, מבחינה רעיונית, לשעת הנתינה. בין לר' שמעון ובין לחכמים הבעל מפסיד פירות בתום הנישואין. אלא שיש בנישואין שני מרכיבים: מצד אחד קיים גורם האישות, שבנוגע אליו אין האישה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה. אך בנוסף לאישות קיים גם היחס הממוני שבין הבעל לאשתו. וכאן, בנוגע לדברים שהאישה תזכה בהם בשעת הגירושין, אנו משתמשים בעיקרון של "עדיו בחתומיו זכין לו", כלומר: אם בסופו של דבר יינתן הגט לאישה, היא תזכה בפירותיה למפרע משעת חתימת העדים.

בעניין גט מאוחר (גט שהזמן הכתוב בו מאוחר יותר מהזמן בו הוא נכתב בפועל) כשר, למרות שהבעל היה צריך להפסיד את הפירות לפני הזמן שכתוב בגט, הואיל ואשתו כבר היתה מגורשת. אי לכך, ראשונים שונים הקשו למה גט כזה אינו פסול שהרי האישה עשויה להפסיד את פירותיה משעת הגירושין ועד לתאריך הנקוב בגט. התוספות (ד"ה וריש לקיש) חידשו על רקע זה כי הגט אינו ראוי לגרש בו עד לזמן הכתוב בו. אבל הראב"ד סובר שהאישה מגורשת משעת הנתינה ובכל זאת גט מאוחר כשר:

"אמר אברהם: טעה במאוחר שהוא כשר להינשא בו, ולא תימא לזמן הגט, אלא קיימא גטא בבית דין או שנתנו לה בעדים ולא הזכיר לה איחור הזמן מותרת לינשא מיד, לפי שאינו יכול לקלקלה, ואומר אני שאוכל את פירותיה עד אותו זמן ואינה גובה כתובתה עד אותו זמן, שלכך איחרו וכמי שהתנה עמה הוא" (הל' גירושין פ"א הכ"ה).

במילים אחרות, הגירושין חלים כבר משעה שהגט הגיע לידי האישה, אף על פי שהזמן הכתוב בו טרם הגיע. ולמרות זאת, הזמן הכתוב בגט מגביל את זכויות האישה בפירות נכסיה ובגביית כתובתה ודוחה אותן עד שיגיע אותו הזמן. בפשטות הגבלה זו נובעת מתנאי ממון רגילים (כתיבת הזמן המאוחר היא מעין תנאי בלתי מפורש), כאשר מעיקר הדין אין לבעל פירות לאחר חלות הגט. אולם, הרשב"א הבין כי לפי הראב"ד מדובר בגירושין חלקיים, כך שהאישות מסתיימת בשעת הנתינה, אך עדיין יש לבעל פירות מדין תנאי הכתובה עד לזמן הכתוב בגט. גם במקרה זה אנו רואים הפרדה של גורמים שונים בגירושין, אולם בכיוון ההפוך: לבעל יש פירות גם לאחר שהגט כבר חל לעניין האישות. זהו חידוש עצום, שנשארים חלק מקשרי הנישואין גם כשהאישה כבר אינה אשת איש מבחינת מעמדה לעניין איסור.[1] מכל מקום אנו למדים מכאן שיש גורמים שונים בגירושין, וכי באופן עקרוני ניתן להפריד בין חלות הגט לעניין אישות לבין חלותו לעניין הפסד הפירות. אי לכך, אפשר להעלות בסוגייתנו את ההבנה שהפסד הפירות מתחיל עוד לפני חלות הגירושין לעניין אישות.

ובכל זאת, דברי הרי"ד מחודשים מאוד: בפשטות ספר הכריתות גורם רק לפירוק האישות, והזכויות הממוניות הן רק תוצאה של פירוק זה. לכן, לא שייך כאן דין "עדיו בחתומיו זכין לו", וזכות זו (הפירות) אינה נקנית לה על ידי הגט עצמו. מתחדש אפוא כי דין "עדיו בחתומיו זכין לו" הוא דין בחלות השטר משעת חתימתו, ואינו שייך אלא בזכויות הנקנות על ידי השטר עצמו.

2. משעת כתיבה

ראינו שלפי הרי"ד הפסד הפירות משעת החתימה הוא בגלל תהליך של גירושין שחל במקצת - לעניין הפירות - משעת החתימה, ונגמר בשעת הנתינה. ולכן קניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו תם מן הדין על ידי חתימת העדים. אולם כל זה אינו אלא למי שסובר כי מוציאין לפירות משעת חתימה. מאידך, מסתבר שלר' שמעון הסובר כי לבעל פירות רק עד שעת כתיבה אינה מנמקת זאת בגירושין חלקיים, שהרי נתינת עין לגרש אינה יוצרת שום חלות גירושין. לכאורה, שיטה זו סוברת שקניין פירות נתקן דווקא למצב שבו קשר הנישואין הוא קשר של קיימא. ברגע שהבעל החליט להתיר קשר זה, הפקיעו ממנו את הקניין בנכסי אשתו.

והנה, הרשב"ם בבבא בתרא (דף קמו: ד"ה נפלה) כתב:

"ואמרו חכמים, הואיל ונכנס אחריה לבודקה, מתה אינו יורשה. דכיוון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך כך מתה קודם שנתפייסו, אינו זוכה בירושה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גטין: משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות".

בדרך אגב יש להעיר שרק רבי שמעון סובר כי מוציאין לפירות משנתן עיניו לגרשה, ואנחנו סומכים עליו רק בשעת הדחק, כדאיתא לקמן (דף יט.). נראה שרשב"ם מסכים עם בעלי התוספות שגם רבנן, הסוברים משעת חתימה (לפי ריש לקיש), סוברים עקרונית משנתן עיניו לגרשה, אלא שהם דורשים גם קול משום תקנת הלקוחות. ובנוגע לירושת הבעל עניין תקנת הלקוחות אינו שייך.

אבל עיקר החידוש בדברי הרשב"ם הוא הרחבת דין סוגייתנו לזכות ירושת הבעל. אין מדובר בתקנה מקומית, הנוגעת אך ורק לזכות הבעל בנכסי אשתו. לפי הרשב"ם אנו עוסקים בהפקעת זכויות הבעל באופן כללי משעה שנתן הבעל עיניו לגרש את אשתו. דין זה היה קל יותר להסבר אם היה מדובר על גירושין חלקיים החלים לעניין הצד הממוני של הנישואין. אלא שכבר ראינו כי לפי הרשב"ם עקרון הגירושין החלקיים אינו שייך.

נראה שקביעת "נתן עיניו לגרשה" אינה משום שחז"ל לא רצו לתת את נכסי האישה לבעל הואיל והנישואים עומדים לפני סיומם, אלא משום שמשנתן עיניו לגרשה כל אופי הנישואים משתנה. קביעות הקשר בין בני הזוג היא המגדירה אישות בניגוד לזנות. וכך שנינו בכתובות:

"רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות" (דף נד:).

וגרסינן בסנהדרין:

"מאי נשים ומאי פילגשים? אמר רב יהודה אמר רב: נשים בכתובה ובקידושין, פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין". (דף כא.)

ויש הגורסים "פילגשים - קידושין בלא כתובה". היסוד המשותף לשני המקורות האלה הוא שהכתובה יוצרת את הקביעות לנישואין, והיא הגורמת לכך שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו. ואמרינן לקמן:

"אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו? קרי עליה: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (דף צ.).

ועיין בנדרים (דף כ:) בעניין בני גרושת הלב, ובר"ן שפירש שם: "שגמר בלבו לגרשה". תורף הדברים: כבר כוונת הבעל לגרש את אשתו משנה את אופי הקשר ביניהם, ולכן משנתן עיניו לגרשה מתבטלת מאליה המערכת שתיקנו חז"ל בין איש לאשתו.

יש לציין שלדעת הרשב"ם נתן עיניו לגרשה אינו רק משעה שכתב את הגט. בסוגיה בבבא בתרא אין מדובר על אדם שכתב גט, אלא על מי שהחליט לגרש את אשתו אם ימצא בה מום. עוד הוסיף הרשב"ם, שגם קטטה בין בני הזוג יכולה לגרום לגדר "נתן עיניו לגרשה". וכן נראה מסברה, ש"כתיבת הגט" לאו דווקא, אלא כל מציאות המעידה על כוונת הבעל לגרש במשמע.

אולם, תוספות (ד"ה ריש לקיש) כתבו כי מי שכתב גט מאוחר אינו נחשב לנתן עיניו לגרשה משום שאין הגט ראוי לגרש בו כעת. ולאור דברינו הדבר צריך עיון, שהרי מכל מקום גילה שבדעתו לגרשה. ודוחק לומר שאין בזה כוונה לגרשה הואיל והגט מחוסר זמן.

נראה לתרץ ולומר, שלפי תוספות שנינו דווקא כתיבת גט, אבל דבר אחר המעיד על כוונה לגרש אינו נחשב נתן עיניו לגרשה. וטעם הדבר, שכתיבת הגט שונה מכתיבת שטרות בעלמא. כאשר אדם כותב שטר, אין הוא אלא עושה פעולה שהיא בגדר מכשיר למסירת השטר, ואין משמעות עצמאית למעשה הכתיבה. גט אישה יוצא מכלל זה, שהרי יש הלכות הקשורות למעשה הכתיבה עצמו: ציווי הבעל, לשמה, וכו'. ומו"ר הגרי"ד סולובייציק זצ"ל הסביר שזה משום שכתיבת הגט אינה רק הכשר מעשה הגירושין, אלא היא עצמה תחילת תהליך הגירושין, כדברי הכתוב "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כ"ד, א). ולכן הבעל מפסיד את זכויותיו דווקא כשהתחיל לגרש את אשתו. אבל הרהורים או הצהרת כוונות אינם מעלים ואינם מורידים לעניין זה. וגם כתיבת הגט נחשבת לנתן עיניו לגרשה רק אם הגט ראוי לגרש בו. אבל אם כתב גט מאוחר אין להגדיר את הכתיבה כתחילת מעשה הגירושין, ואין הבעל מפסיד את זכויותיו בנכסי אשתו.

וגרסינן לקמן:

"איתמר: מאימתי מונין[2] לגט? רב אמר: משעת נתינה, ושמואל אמר: משעת כתיבה" (דף יח.).

לכאורה יש להקשות על שיטת שמואל: מדוע מונים שלושה חודשי הבחנה משעת כתיבת הגט? אמנם אין לחשוש לביאה אחרי כתיבת הגט, אך מכל מקום אין מתחילים למנות עד שעת הגירושין עצמם. ואפילו אם היה הבעל חבוש בבית האסורים לפני מסירת הגט, חייבים לחכות עוד שלושה חדשים משעת הגירושין לדעת רבי מאיר, ששמואל עצמו פסק כמותו (כתובות דף ס:). מכאן הוכיח מו"ר זצ"ל שלפי שמואל משמעות שעת כתיבת הגט אינה שמן הסתם לא בא על אשתו אחר כך, שהרי ברור שכתיבת הגט אינה עדיפה ממאסר לעניין זה. אלא כתיבת הגט היא תחילת תהליך הגירושין כמו שהעלינו. ולפיכך מכתיבת הגט ואילך כבר פקע ממנו ההיתר לבוא עליה, ולגבי היתר הביאה כבר פסקה האישות.

 
מקורות לשעיור הבא: [גזייה לזמן[.
1. דף יז: "אמר ליה אביי... קלא אית להו", תוד"ה גזייה, עיין תוספות דף יז. ד"ה משום בת אחותו.
2. יבמות דף לא: "אב"א משום דלא אפשר... קאתי", תוד"ה להצלה [ערוך לנר שם].
   3. תוס דף יח. ד"ה הנהו קלא.
4. רמב"ם וראב"ד הל' גירושין פ"א הכ"ו, חידושי הרשב"א גיטין דף יז: ד"ה גזייה לזמן [אור שמח על הרמב"ם עד "ודוק"].
 
שאלות הכנה
1. מניין דייק הרמב"ם שאין הגט נפסל על ידי מחיקת הזמן?
2. מה הסברה לחלק בין גט שאין בו זמן לבין גט שנמחק הזמן שבו, הכשר לפי הרמב"ם?
3. למה אין מחייבים אשת איש שזינתה שמוציאה גט שאין בו זמן, הואיל ובחזקת אשת איש קיימא ואין אנו יודעים מתי התגרשה?
4. מה ההבדל לפי רש"י בין גזייה לזמן למחקה ליה לזמן, ומה הטעם לחילוק?
 
 
 

[1] עיין שם ברשב"א שדחה אפשרות זו.

[2] הכוונה למניית "שלושת חודשי ההבחנה"- חכמים גזרו שאישה שנתגרשה או נתאלמנה לא תינשא בתוך שלושה חודשים מגירושיה או ממות בעלה, כדי למנוע ספקות בנוגע לזהות אביו של בנה במקרה והיא תלד ששה או שבעה חודשים לאחר הגירושין או מיתת הבעל ("ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון").

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)