דילוג לתוכן העיקרי

ביצה | יום טוב שני

קובץ טקסט

סוגיית הפתיחה של מסכת ביצה עוסקת כידוע בדין ביצה שנולדה ביום טוב. כחלק מהדיון, הגמרא עוסקת בביצה שנולדה ביו"ט הסמוך לשבת וכך עוברת לעסוק גם בדין יו"ט שני. סוגיית הגמרא בעניין יו"ט שני עוסקת במקור ותוקף החיוב של יום טוב שני בזמן הזה. בשיעור על פרק רביעי במסכת פסחים עסקנו בעניין יו"ט שני של גלויות, כאשר הדגש היה מצד התפיסה שיסוד יו"ט שני של גלויות הוא מצד המנהג.

 

בשיעור השבוע נעסוק בגדרו של יום טוב שני לאור סוגיית הגמרא ותשובות הגאונים בנושא. בשיעור זה יהיו מספר הרחבות לנושאים שהוזכרו ברמז בשיעור במסכת פסחים. נזכיר שיו"ט שני נוצר בעיקרו מחמת הספק בכל מקום שהשלוחים על קידוש החודש לא הגיעו. במקרים אלו נפל ספק באיזה יום חל המועד ולכן החמירו לעשות יומיים ימים טובים.

 

סוגיית הגמרא

"אתמר, שני ימים טובים של גליות, רב אמר: נולדה בזה מותרת בזה, ורב אסי אמר: נולדה בזה אסורה בזה"  (ד:).

האמוראים נחלקו בדין ביצה שנולדה יו"ט, האם מותרת ביו"ט שני- רב מתיר ורב אסי אוסר. הגמרא מבארת את סברות האמוראים:

"לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא? והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה! - רב אסי ספוקי מספקא ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי".

ההצעה הראשונית של הגמרא היא שהמחלוקת נובעת מהשאלה האם לשני הימים הטובים יש קדושה אחת או שתי קדושות. נקודת ההנחה של השיטה ששני הימים הטובים הם בעלי קדושה אחת, היא ששני הימים טובים קדושים ברמה זהה ולכן יכולה לחול עליהם אותה קדושה. ההבנה הטמונה בחשיבה זו היא שלא מדובר על יו"ט שני שנוצר מחמת הספק אלא מעיקר הדין. הגמרא דוחה הבנה זו ומסבירה שרב מסתפק איזה יו"ט הוא העיקרי ולכן הוא גם מבדיל בהנחה שיו"ט הראשון הוא העיקר, וגם מקדש שהשני הוא היו"ט. בדרך זו מפרש רבינו חננאל את הגמרא על אתר אך ישנם מספר נקודות שאינן ברורות:

  1. מדוע רב אסי אוסר את הביצה הרי ממה נפשך היא מותרת- אם יו"ט ראשון הוא עיקר הרי שבשני אין כלל דיני מוקצה, ואם השני עיקר הרי הביצה נולדה לפני יו"ט.
  2. הגמרא לא דנה על קידוש אלא על דיני מוקצה ונולד.

נראה כי לאור קושיות אלו, רש"י מסביר את הספק של רב אסי בצורה שונה:

"אם חק חכמים הוא שהוטל על הגליות לדורות, ואפילו ירבו בהם חכמים יודעי העתים יהיו עושין אותן שנים - אם כן הרי הוא מדברי סופרים כיום ארוך, או אם הן עשאום מאליהן מספק, וחד מנייהו חול, ולמאן דקים ליה בקביעא דירחא - בעי אבדולי"

                                                        (ד"ה מספוקי מספקא ליה).

רש"י מסביר שהגמרא הסתפקה בגדר יו"ט שני- האם הוא תקנת חכמים או שנוצר מחמת הספק. הנפק"מ היא לגבי מי שיודע בקביעת החודשים האם הוא צריך לנהוג יו"ט שני. רב אשי אסר את הביצה הואיל ומדובר על תקנת חכמים וממילא יתכן ומדובר על קדושה אחת הואיל וחכמים קבעו שהמועדים יחולו הלכה ומעשה במשך יומיים.

לפי הסבר זה עולה מיד השאלה האם יש לנהוג גם בימינו יו"ט שני. לאור כך מסביר רש"י שאליבא דר' זירא התשובה ברורה:

"אלמא: חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן, ואפילו בלא ספק, הלכך כחד יומא אריכא שוינהו"             (ד"ה ועבדינן תרי יומי).

לעומת זאת אביי חולק בדיוק בנקודה זו:

"אמר אביי: כותיה דרב מסתברא. דתנן: בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא, והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. - והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".

אביי מסביר שיסוד יו"ט שני הוא מחמת הספק בלבד ולא משום תקנת חכמים, ולכן בכל מקום שיש וודאות לגבי התאריך חוגגים רק יו"ט אחד. בזמן הזה שאין ספק בידיעת התאריך לאחר תיקון הלוח, בחו"ל חוגגים יומיים מחמת המנהג ולא בגלל חוק ותקנת חכמים:

"שאינו חק אלא מדאגת הספק החמירום עליהם הגליות"     (ד"ה כותיה דרב מסתברא).

"שמע מינה: לא קבעום עליהם בתקנה לדורות"

                                                                (ד"ה ועבדי חד יומא)

ספק הגמרא בגדר יו"ט שני (האם הוא תקנה או מנהג) נתון במחלוקת בין האמוראים וכפי שנראה המשיך להעסיק את החכמים גם בדורות הבאים.

קושיות הקראים

באוצר הגאונים על מסכת ביצה (על דף ד: עמוד 3) מופיעה שאלה של אנשי קירואן לרב האי גאון. השאלה נובעת מקושיות הקראים בעניין יו"ט שני, ועל הספק שנפל שמעיד על אי אמינות התורה שבעל פה והלוח המקובל לפי ההלכה. אנשי קירואן מבקשים הסבר לסוגיית הגמרא:

"יפרש לנו אדוננו מה זה הספק שנסתפק לרב אסי, ואמר ר' זירא כוותיה דרב אסי מסתברא. כי מאחר שסוד העיבור בידיהם איזה ספק נשאר? כי על כל אלו הספקות שאומר בכל מקום בשני ימים טובים הרבה מחזיקים בהם עלינו המינים דבריהם. ונרצה מאדוננו שיסיר כל תואנה שתעמוד בהם כמו שהרחיב בחכמתו בתשובת התקיעות...".

אנשי קירואן מניחים שבימי רב אסי כבר לא היה ספק בידיעת זמן קידוש החודש הואיל והלוח כבר היה קיים, ואם כן על איזה ספק מדובר. הם הבינו את פירוש הגמרא בדומה לר' חננאל וממילא הספק העלה להם בעיה לגבי נאמנות מסורת הפסיקה והתושב"ע. בדבריהם הם מזכירים תשובה אחרת של רב האי שנועדה לענות על השגות הקראים על מסורת התקיעות והספק שנפל בזהות השברים[1].

הסבר רס"ג

בתחילת התשובה מביאים אנשי קירואן את תשובת הרס"ג לקושיות הקראים. רס"ג פיתח שיטה שונה בהסבר מעמדו של יום טוב שני כחלק מתפיסתו הכללית בדרך קידוש החודש. רס"ג סובר "דאין הראייה עיקר לחדש" (אוצר הגאונים ראש השנה כ.). לפי רס"ג עיקר מצוות קידוש החודש הייתה מאז ומעולם תלויה בחשבון ולא בראיית המולד. לאור כך הם מביאים את הסברו לדין יום טוב שני:

"כי רבינו סעדיה ז"ל אמר בפירושו כי אין ספק מעיקרא אלא הקב"ה צוה את משה עבדו והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכן היה מעולם. כל ישראל עושין בלא ספק על העיבור ועל החשבון. עד שיצאו המינים ובקשו חכמים להראות כי ראיית הירח והחשבון אחד הוא. והיו עושין כל אותם הדברים שעשה רבן גמליאל בטבלא ועשו השלוחים וכו'. ואחר כך חזרו לעמוד על עקרן כמו שאמר הקב"ה למשה שיהיו עושים בארץ יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים...".

לפי רס"ג עם ישראל קידש את החודש מאז ומעולם על פי החשבון ולא על פי הראייה. מכיוון שהמינים התחילו להתווכח בנוגע לדרך החשבון, חכמים חידשו שיש לקדש על פי הראייה וזאת על מנת להראות שדרך חישובם היא הנכונה. כיום חזרנו לדרך המקורית של קידוש החודש על פי החשבון[2].

אם כן מדוע נוהגים יום טוב שני בחו"ל, והרי מעולם לא היה ספק בנוגע לתאריך ראש החודש? לפי רס"ג יום טוב שני לא נוהג משום הספק אלא כך נהגו מאז ומעולם. מדובר על ציווי שכבר הקב"ה אמר למשה כי בחו"ל יחגגו כל מועד במשך יומיים. לא מדובר על תקנה או במנהג אלא על עיקר הדין מפי הגבורה[3].

הסבר רב האי גאון

אנשי קירואן פנו לרב האי הואיל ושיטתו שונה מרס"ג, כפי שהכירו מתשובה אחרת שלו שמדובר על מנהג ותקנה של חז"ל. ואכן כבר בתחילת תשובתו תוקף רב האי חזיתית את שיטת רס"ג:

"כך ראינו כי זה שאמרתם שכתב רבינו סעדיה ז"ל קנה הוא שדחה את אפיקורוס, ואמתת הדבר הוא כך...".

דברים דומים כתב הרמב"ם בפירוש המשנה לראש השנה:

"ואני מתפלא על אדם שמכחיש ומתוכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד והוא מאמין בכל הלשונות האלה, ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוכוח. ומה שראוי שאתה תאמין שעיקר דתנו בנוי על הראייה..."           (פ"ב, משנה ז).

רב האי והרמב"ם אינם מקבלים כלל את דברי רס"ג, ומבינים כי גם הוא לא באמת האמין בכך אלא אמר זאת על מנת לדחות את ראיות הקראים.

שיטת רב האי היא שקידוש החודש נקבע על פי הראייה והחלטת בית הדין. החשבון בידינו מימי משה רבינו, ובית דין אף נזהרים לעשות לפיו בתנאי שהוא תואם את המציאות. לכן לעיתים גם עיברו את השנים והחודש שלא כפי החשבון, אלא לפי הנתונים בעולמנו. לאור עקרונות אלו מסביר רב האי את יסוד קביעת יום טוב שני:

"...ולכל מקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שני ימים טובים עושין של גליות. ואע"פ שיודעים איך נקבעה שנה ויודעין ראש חדש ניסן... ושני ימים הללו ספקא דהדרי הוו מעיקרא, כי הדבר כמו שפירשנו לכם, כי מימות הנביאים הראשונים כך היו ישראל נהוגין. כל מי שהוא בא"י בבית הועד עושין ר"ה יום א', ובכל העולם כלו אפי' מקום שאינו רחוק מבית הועד אלא תחום שבת עושין ר"ה שני ימים. ואלתר שיוצא ר"ה לאחר י"ט ב"ד שולחין בכל א"י ומודיעין מתי קבעו ב"ד את החדש תשרי. ולפיכך עושין את שאר המועדות יום א'. אבל מי שבח"ל מצוה עליהם לעשות שני ימים. כי חזקתן חזקת מי שאינו יודע באיזה יום קבעו ב"ד את החדש. וכיון שהוא אצלם ספק נגזר עליהם לעשות שני ימים...".

יסוד יו"ט שני הוא מצד הספק, אך הדבר נקבע כתקנה וכגזרה של חכמים כלפי אנשי הגלויות-

"ואשר כתבנו אל קאבת גזרה היא מימות הנביאים הראשונים וכך הנהיגו הנביאים את ישראל כך הוא הדבר".

רב האי משתמש במינוחים שונים של תקנה, גזירה ומנהג וממילא לא ברור בדיוק מהו גדר התוקף. בהמשך דבריו הוא מדגיש את קדימות התקנה, וזאת על מנת להדגיש את נכונות המסורת כנגד דברי הקראים:

"...וכך היה יחזקאל, וכך היה דניאל עושה. היאך יאמרו כי יש בזו משום בל תוסיף... וכיון שכך נהגו ישראל על פי הנביאים נעשית מצוה על כל בני גליות לעשות כן כמצוה האמורה מפי הגבורה. ושמא מימות יהושע בן נון כך הנהיג את כל היוצאים ומשתהים ח"ל לעשות".

יסוד הדין קדום ואין לערער אחריו, ובניגוד לטענות הקראים אין בקיעים במסורת. כעת הוא עובר להסביר את סוגיית הגמרא:

"ולא נשאר לשואל אלא לומר מאחר שבימים האלה אין לב"ד של א"י לפחות ולא להוסיף אלא אוחזים הם כמונו מה שבסוד המועתק מפי משה רבינו מפי הגבורה. מפני מה אנו עושין שני ימים ואין כאן ספק. והוא ששאלנו בשמועה זו (ביצה ד:) והאידנא דידעינן בקבועא דירחא מ"ט קא עבדינן תרי יומי. ויש לדבר זה שתי תשובות: אחת מהן כי גם עכשיו פעמים שיהיה שמד שם ויצטרכו לשנות ויתקלקל הדבר. וזהו שאמרנו זמנין דגמרי וגזרי שמדא ומתקלקל מלתא. ותשובה האחרת כי הנביאים צוו את ישראל שבח"ל ואין אנו יודעין אמתת עלת הדבר בודאי. ואף אין אנו יודעים כי בודאי סרה העילה שזה הדבר תלוי בה כדי שנסיר אותה בסורה. והלכה מועתקת היא ממשה רבינו ע"ה מפי הגבורה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו... עכשיו מאין לנו בית דין כבית דינו של דניאל ושל יחזקאל. וגם הלכה היא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ודברים אלו אילו היתה גזרה מב"ד, ועכשיו שהם דברי נביאים אם בדבר ה' עשו הנביאים מי זה יבטלם. ולזאת אמרו רבותינו שלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם. ואם בעבור ספק קידוש ב"ד גזרו בגליות לעשות שני ימים נעשו שניהם מצוה. ועכשיו אין ספק אלא מצוה היא לעשות כן".

מניסוחו של רב האי עולה שאין מדובר על מנהג אלא על מצווה כעין תקנת נביאים, וקרוב הדבר להסבר שרש"י דחה בפירושו. מדובר על מצווה שנוצרה בעיקרה מחמת הספק ונשארת גם לדורות לאחר שכבר הספק עבר מן העולם.

בסיום התשובה רב האי חוזר להסביר את סוגיית הגמרא, וספקו של רב האי. ראינו שר"ח הסביר את הספק כשאלה איזה יום הוא באמת היום טוב, ולעומת זאת רש"י הסביר שהספק הוא האם יו"ט שני הוא תקנה או מחמת ספיקא דיומא. שני פירושים אלו אינם עולים לפי הסברו של רב האי ולכן הוא מציע הסבר אחר:

"והספק שמספקא ליה לרב אסי דעביד הכא לחומרא והכא לחומרא לא בין שני י"ט של גליות היא. ומי שחשב כך (טועה). אלא כך אמר דמספקא ליה שני ימים של ר"ה קדושה אחת הן או הן שתי קדושות. וכבר עמד לנו כי קדושה אחת הן...".

רב האי מסביר את הספק בצורה שונה לדברי רש"י אך שהוא מתייחס לראש השנה ולא ליו"ט שני של גלויות (שלגביו לא נפל ספק כלל), ולא כפשט הגמרא. המנהג המופיע בגמרא הוא לגבי אנשי ארץ ישראל ביום השני של ראש השנה ולא לגבי יו"ט שני של גלויות שהוא מצווה מימי הנביאים.

שיטת הרמב"ם

ראינו בדברי הגמרא כי אביי הסביר את מעמד יום טוב שני בימינו, בעזרת המינוח של מנהג. בהרבה מהראשונים אנו מוצאים שהזכירו שתוקף יו"ט שני הוא כמנהג ובדרגות שונות. כך לדוגמה, התוס' מביאים במספר מקומות ראיה שמברכים על המנהג הואיל ומברכים על המצוות השייכות ביו"ט שני. לכל השיטות הסוברות שיו"ט שני הוא בגדר מנהג אין זה מנהג רגיל, אלא מנהג שעיקרו במצווה מהתורה, או שמדובר על תקנת חכמים שמבוססת מנהג או מגבה את המנהג[4]. נציין שגם בתלמוד הירושלמי אנו מוצאים את המינוח מנהג:

"רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא שמע רבי מימר מן מי יכול להון רבי אבהו בכל שתא רבי יוסי מישלח כתיב להון אף על פי שכתבנו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש"        (עירובין פ"ג ה"ט). 

בעניין גדר יום טוב שני מעניין לראות את הלשונות השונים בפסקי הרמב"ם בנושא, בהלכות קידוש החודש ובהלכות שביתת יו"ט. בדבריו הרמב"ם מדגיש את החלוקה בין זמן המקדש ובין ימינו- בזמן המקדש הדין נבע מספק והיום ממנהג:

"כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בני ארץ ישראל, אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד"

                                  (הלכות שביתת יו"ט פ"ו, הלכה יד).

כדברי הרמב"ם הרחיב בנו ר' אברהם בשו"ת 'ברכת אברהם' (סימן לח) שהיום יו"ט שני אינו נובע מחמת הספק כלל, אלא משום מנהג[5]. יש חשש שמא יזלזלו בקדושת היום ולכן אנו מברכים על מנהג זה. אך הרמב"ם גם מתנסח בלשון תקנה:

"זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות"                                                 (שם פ"א, הלכה כא).

הרמב"ם פתח את דבריו בלשון מנהג, אך סיים שהלכה זה היא מדברי סופרים, ולכאורה נראה מכך שמדובר על תקנה[6]. הסבר אפשרי לדבריו הוא כי הרמב"ם סבר כראשונים שהבינו שגדר יום טוב שני בימינו אינו נובע ממנהג אלא תקנה. כך כותב למשל הרי"ד (פסקי הרי"ד פסחים נב.) שהמנהג נובע מכך שחכמים גזרו והחמירו בעניין זה ולכן נהגו כך בגלויות. בצורה דומה סובר הריטב"א במסכת ראש השנה:

"שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו, נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה, ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה"       (יח.).

הסבר אחר שניתן להציע בשיטת הרמב"ם הוא שיסוד יום טוב שני בימינו הוא ממנהג עם ישראל, אך לאחר שהמנהג התקבל בכל הקהילות הוא קיבל תוקף כתקנת חכמים ודברי סופרים[7].

לפי כל השיטות יו"ט שני בימינו אינו מחמת הספק, אך נראה כי הראשונים חלוקים האם היסוד הבסיסי של ספיקא דיומא משפיע גם על ההלכות שנקבעו במנהג או בתקנה. לאור זאת פוסק הרמב"ם:

"ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יום טוב בלבד.

השגת הראב"ד- ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה. אמר אברהם אף על פי שיש בדבריו כעין טעם, לא ראינו הגאונים הראשונים שחלקו בדבר זה וכל שכן הוא, שהרי השני עתה חול גמור הוא שהרי אדר ואייר ואלול חסרים הם ואינן אלא יום אחד ראשי חדשים הסמוכין להם ואם יאמר בשני אם אתמול קדש והיום חול אין בדברי של אתמול כלום והיום תהיה זו תרומה על זו כל שכן שיכול לומר [שהמעשה אינו נגמר אלא בשני ודבורו בראשון לא יעשה כלום]"

                                                 (הל' שביתת יו"ט פ"ו הלכה טו).

לפי הרמב"ם לא ניתן לערב בימינו בערב יו"ט שני, הואיל וכל שמירתו מחמת המנהג ולא משום חשש שמא הוא יו"ט. הראב"ד משיג על קביעה זו של הרמב"ם משום שהוא לא ראה שפוסקים כך בפסקי הגאונים, למרות שחילוק זה מסתבר מסברה. כנראה שנקודת ההנחה שכיום יו"ט שני עומד בפני עצמו והוא לא מחמת הספק אך התקנה היא שיום זה נוצר מחמת הספק ולכן הוא קובע את הלכות היום.

חתם סופר ורפורמה

כפי שראינו, הקראים תקפו את היהדות הרבנית בנוגע ליו"ט שני. תשובת רב האי העמידה את יסוד יו"ט שני על בסיס סמכותם של חכמים לתקן תקנות, ומצד שני העמידה את המסורת על תילה ללא ספקות וחורים במסירתה[8]. הרפורמים תפסו גם כן את עניין יו"ט שני ככלי לניגוח היהדות המסורתית, ואחד מהדברים הראשונים שעשו הוא לבטל אותו[9]. בניגוד לקראים שתקפו את יסוד היום לאור המסורת, הרפורמים טענו שיום זה לא רלוונטי יותר- מכיוון שזמן קידוש החודש קבוע.

נראה כי הרפורמים חולקים על הנקודה השנייה שבדברי רב האי גאון- סמכות חכמים בתקנותיהם. לפי כל השיטות יו"ט שני אינו נוהג בימינו מחמת הספק, אלא מדובר על תקנת חכמים או מנהג שקיבל חיזוק מחכמים. בהחלט יתכן והבסיס ההיסטורי הוא מחמת הספק, אך בימינו מדובר על יו"ט לכל דבר לאור סמכותם של חז"ל. לא ניתן כיום להחזיר את הגלגל ולטעון שאין ספק הואיל וחכמים תקנו יום זה כיו"ט וכך עם ישראל נהג לאורך השנים.

מעניין לראות שהמתנגד 'הגדול' לרפורמה- החתם סופר, ראה את נקודת התורפה בעניין זה, והדגיש בדבריו את תוקפו של היום. החתם סופר כתב זאת לפני שהרפורמים ביטלו בפועל את היו"ט שני, וכנראה הוא ראה את העתיד לאור דבריהם והשקפותיהם. בדבריו אנו מוצאים גישה שמחמירה בתוקף יו"ט שני, כך שבפועל הוא סובר בצורה דומה לדברי רס"ג:

"וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקלינן ביה ובעונשו לנדות... היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל, והנדר היינו הקבלה שמקבלים ונפקא מפיך זו צדקה... ומטעם זה לבד נמי אינו ראוי להתיר חדשות בענין זה בי"ט ב' כדי שלא יפרוצו, הרי אמרו חז"ל פ"ק דביצה האידנא דאיכא חברי חיישינן, וכתב ר"ת האידנא עמי הארץ אין להתיר לקבור מת בי"ט..."              (שו"ת חת"ס או"ח קמ"ה).

החתם סופר כותב שהוא קרוב לומר שתוקף יו"ט שני הוא מהתורה. בניגוד לרס"ג שהסברי שכך ציווה ה' את משה, החת"ס מבין שמדובר על נדר שקיבלו רבים ולכן יש איסור תורה כדין נדרים. לא מדובר על מנהג ולא תקנה אלא נדר שתקף כדין תורה.

סיכום

בשיעור השבוע עמדנו על המתח הקיים במקורות בנוגע לתוקפו של יום טוב שני. בדברי התלמודים אנו מוצאים את המינוח מנהג, כאשר נראה שנקודה זו הייתה טמונה במחלוקת בין האמוראים האם מדובר על מנהג או תקנת חכמים (ראה פירושו של רש"י ובעקבות המחלוקת האם מדובר על קדושה אחת או שתי קדושות). גם במהלך הדורות מחלוקת זו לובשת צורות חדשות אך עיקרה דומה- לפי רס"ג מדובר על כעין דין תורה, רב האי סובר שמדובר על תקנת נביאים וחלק מהראשונים כותבים שמדובר על מנהג 'משודרג' בתוקפו. גישות אלו עולות גם בעת החדשה כמו בתשובת החתם סופר.

הסברות המרכזיות המופיעות בגמרא שחלקם נפסקו להלכה וחלקם לא חוזרות בצורות שונות בדורות שלאחר מכן- בגאונים, ראשונים ובאחרונים. ואף בעולם החסידות אנו מוצאים עיסוק רב בשאלת מעמד יום טוב שני ומשמעויותיו הרוחניות.

.


[1]   בעניין זה ראה במאמרו של הרב דניאל שפרבר- 'דברי רב האי גאון על תקיעת שופר והפולמוס הקראי', בתוך אסופת מאמרים 'בהיותו קרוב'.

[2]   ראה גם את פירוש ר' בחיי (שמות י"ב, ב) בשם ר"ח שמסביר בדרך זו. וראה את דברי הרב כשר במילואים לתורה שלמה לפרשת בא חלק יג סוד העיבור.

[3]   יש לציין שעל פי שיטת רס"ג לא ברורה סוגיית הגמרא וספקותיו של רב אסי. להרחבות נוספות בנוגע לשיטת רס"ג ראה במאמרי- 'קידוש החודש- ראייה או חשבון' בתוך עלון שבות גליון 165; אריה שטרן- 'שיטת רס"ג בקידוש החודש' בתוך תחומין כג; הרב מרדכי הלפרין- 'למה נטה רב סעדיה גאון מהאמת?', בתוך יודעי בינה ה'. יש לציין ששני המאמרים האחרונים חלוקים בשאלה האם נוהגים בימינו הלכה למעשה כשיטת רס"ג.

[4]   ראה את סיכום הדעות באינצ' תלמודית כרך כג ערך- 'יום טוב שני'.

[5]   וראה גם את דברי הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם סימן קכה שהוא מתנסח בלשון מנהג. אך יש לציין שהרמב"ם בתשובה דן על המקומות החייבים לשמור יו"ט שני והוא פוסק שדבר זה נקבע על פי המנהג. אך יתכן והתוקף של יו"ט שני הוא מתקנת חכמים ותחולתו נקבעה לפי המנהג.

[6]   מומלץ לראות את ניסוחי הרמב"ם במלואם במקומות השונים- הלכות קידוש החודש פ"ג, יא-יב; פ"ה, ד-ח; הלכות שביתת יו"ט פ"א, כא-כד; פ"ו, יד-טו.

[7]   הסבר זה שמעתי מהרב אשר וייס (שיעור מיום יב תמוז תשעא). בשיעור הבא נדון במנהגים נוספים שהתקבלו להלכה כתקנות. נזכיר כעת את מנהג בנות ישראל להחמיר כחומרת דר' זירא בהלכות נידה. בהמשך השיעור נציע הסבר שלישי בשיטת הרמב"ם.

[8]   לגבי סמכותם של חכמים ראה את דברינו בשיעור בעניין 'ממחרת השבת' והפולמוס עם הכתות. בנוגע לחשיבות שמירת המסורת בתשובת רב האי ראה גם את תשובתו בעניין התקיעות בראש השנה לעיל הערה 1.

[9]   דיון נרחב ניתן למצוא במאמרו של יעקב כץ בתרביץ נז- ' ההגנה האורתודוכסית על יו"ט שני של גלויות', ובספרו של מ. בניהו יום טוב שני של גלויות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)