יום הזיכרון

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 
 
(מתוך "עלון שבות" שנה ה' גליון כ"ז)
 
 
            אילו נתבקשנו להגדיר "זיכרון" והכרוך בו, דומני שכמעט כל אחד מאתנו היה ממקדו באגירת העבר. "לזכור", כך אנו רגילים לחשוב, פירושו לשמור בתודעתנו - בעיקר, בצורה אינטלקטואלית - עובדה או חוויה שרכשנו בשכלנו או בחושינו. בעל זיכרון טוב הוא אדם המצליח לצבור במוחו - וזאת, עוד במצב רענן - את ששמע, ראה ולמד, ואת "הזיכרון" המשוכלל ביותר אנו מייחסים למחשב, הצובר בתוכו שפע של מידע שהוזרם אליו ומוכן להפליטו בן-רגע על כל פרטיו ודקדוקיו. בקיצור, לאור תפיסה זו, אנו רואים זיכרון כארכיון אחד גדול.
 
            זיכרון זה כשלעצמו מגוון באופיו ובמגמתו, הוא יכול להיות פאסיבי או פעיל. יש ותופעה רק שרויה בגנזך המחשבה, מוכנה להישלף לעת הצורך; יש והיא זכורה כרגע, תופסת מקום בתודעתנו הנוכחית, וייתכנו גם מניעים שונים. השאיפה לזכור את העבר בכלליותו, בניגוד לזכירת פרטים בודדים, הלא היא נחלת ההיסטוריון והיא משתלבת עם רצון להשתלט על המציאות העוברת. המאמץ לציינו ולציירו נובעת מיזמה ליצור איזושהי מסגרת, שתאפשר הבנת העבר וההווה גם יחד. באמצעות זכרונו הסלקטיבי, שואף צופה הדורות לכפות מידת סדר על אנדרלמוסיה של נתונים, אישים ומאורעות שחלפו ואינם. הוא אינו מעוניין לשחזר כל פרט, אך הוא שואף להיזכר בנקודות שהתוו קווים ויצרו או היוו מסגרת שתאפשר לו להבין אווירת העבר והדינמיקה שפעמה בו. הזכירה היא כלי ההיסטוריה המחקרית - סיפור תולדות דברי הימים, בהתמודדותה עם ההיסטוריה המציאותית - הקורות והמאורעות עצמם. מאידך, ייתכן שהזוכר אינו מעוניין לנתח העבר ולעורכו אלא דווקא להקפיאו. המאמץ לזכור את החולף יכול לנבוע משאיפה נוסטלגית לחזור לתקופה מוכרת ולשחזרה דמיונית. אדם הנשטף על ידי שצף-קצף הזמן והשינוי מחפש לו עוגן בעבר, שאף אם בשעתו היה לקוי למדי, הרי הוא לפחות כרגע ברור ויציב. נוכח מרוצת השנים, מסוגלת תודעת אמן ליצור מפלט ומקלט מאחריות ומדאגה. ויש והדמיון האמנותי אינו משתדל לשחזר תמול שלשום כצורתו, אלא, אדרבא, מתאמץ לזכרו ולטהרו. בקשר לזה, ניתן להזכיר הגדרת השירה המפורסמת כפי שנוסחה על ידי הסופר האנגלי, וויליאם וורדסוורט: "רגש הזכור בשאננות".
 
            אגירת העבר היא בעלת משמעות עצומה כשלעצמה. כושר מבט אחורה וקדימה מאפיין את האדם ומהווה חלק מן הפער שבינו לבין עולם הטבע. אך אין היא ממצה מלוא משמעות זכירה וזיכרון. ישנה אף זכירה המועדת כלפי ההווה ואפילו כלפי העתיד. כשהתורה מספרת "ויזכר א-להים את רחל וישמע אליה א-להים ויפתח את רחמה", כלום עלינו להבין שעד עתה היתה היא, במובן האינטלקטואלי, שכוחה? האם "ויזכר א-להים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" מציין, חס ושלום, מפנה בידיעתו העובדתית, כביכול של הקדוש-ברוך-הוא? במקראות אלה, משמעות זכירה היא זיקה נפשית; לא ידיעה שכלית גרידא אלא תגובה, כביכול, רגשית. זיקה זו עלולה להיות שונה. בדרך כלל, כבפסוקים הנ"ל או בבקשתו אל נחמיה - "זכרה לי א-להי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה" (ה', י"ט) - היא אוהדת. אך ייתכן והיא גם שלילית. המשנה בראש השנה (ל"ב.) מדברת על זיכרון של פורענות, ואף קיימת חובת זכירה עויינת בהלכה. מצוות זכירת עמלק, כפי שנוסחה ע"י הרמב"ם, תובעת, לא רק רכישת הידע ההיסטורי או שינונו, אלא התעוררות בעקבותיו: "היא שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תישכח המצווה ולא תחלש שנאתו מהנפשות באורך הזמן. והוא אמרו: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (ספר המצוות, מ"ע קפ"ט). אך מה שניתן להדגיש בעיקר הוא אופייה הנפשי והרגשי של זכירה במובן זה, אופי המבדילה מידיעה והמצרפה, ואולי אפילו מזהה, עם בחילה מכאן או עם כיסופים מכאן. "מנא לן דעבדינן זכר למקדש", שואלת הגמרא בסוכה (מא.), ועונה : "אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיה ל', י"ז) 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' - 'דורש אין לה' - מכלל דבעיה דרישה". בהשוואה זו שבין זכר לדרישה ניתן לראות המימד השני של זיכרון במלוא עוצמתו.
 
            להרהורים אלה קשר ישיר עם ראש השנה. במטבע ברכות שבתפילת היום הגדירוהו אנשי כנסת הגדולה כיום הזיכרון, ומחובתנו להבין מה נזכר ואיך. דומני שקדושת היום מעורה בזכירה בשני המובנים. אין ספק, שהפן הראשון - אגירת העבר, צבירת עובדות, ריענון מידע (הכל, כמובן, כביכול) - קיים. הוא מוצא את עיקר ביטויו בפתיחת ברכת זכרונות, בה מובלט אופיו של ראש השנה כיום דין. "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד יצורי קדם. לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך...". אולם כמו כן, ברור שאף הפן השני קיים. אף הוא משתקף בברכת זכרונות, ולא עוד, אלא שדומני - אם נניח שחתימת ברכה מסכמת תוך תוכה - שהוא המרכזי. תוך כמה משפטים אחר תחילת הברכה, אנחנו נתקלים במפנה. זה עתה שמענו, "כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש", כשמאחרי עובדה זו מסתתר לכאורה איום נורא לאדם החשוף בעירומו וערמומיותו, ופתאום מגיע לאזנינו צליל חדש: "כי זכר כל המעשים לפניך בא ואתה דורש מעשה כולם, וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים..."; ומשם ואילך גוברת והולכת נימה זו. היא, כמובן, דומיננטית בפסוקים המצוטטים, ולכן נקבע להלכה ש"אין מזכירין זכרונות של פורענות" (ר"ה לב.), אך היא גם עומדת במרכז הבקשה שבסוף הברכה. עובדת "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ואין שכחה לפני כסא כבודך" אמנם חוזרת ונשנית, אך היא מיושמת למטרה אחרת לגמרי. הנזכר הוא בעיקר ברית הקב"ה עם כנסת ישראל ומסירות נפשם של האבות וזרעם כמקורה ולמענה. ואם כך, הרי ודאי שאופי הזכירה אינו ידיעה עיונית ערטילאית אלא זיקה נפשית. במישור זה, עצם הקשר עם הקב"ה הוא לטובה. אין לנו גרוע מלהיות נזופים הימנו, חשופים לקוסמוס הקר והאדיש, כשאנו מנותקים ממקור החיים ו"שכוחים" על ידו. "כי כל האי ריתחא לירתח קודשא ברוך הוא עלן וליפרוקינן" (ר"ה לב:). אולם מובן שהזכירה שאנו שואפים אליה היא חיובית לחלוטין - "זיכרון טוב", זכירת חמלה ואהבה, זכירת אושר ונחמה. לאור קביעת הרמב"ן כי "ראש השנה - יום דין ברחמים" (פירושו עה"ת, ויקרא כ"ג, כ"ד), ניתן לומר כי אנו פותחים בשבח מלך המשפט, ומתוך כך מצהירים על הזיכרון האוגר ויודע, וממילא, המאשים ומקטרג; אך אנו מסיימים בבקשה לא-להינו וא-להי אבותינו, ומתוך כך מתייחסים לזיכרון האוהד והגואל, למקור "פקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם". בשניות זו מתבטאים שני פני יום הזיכרון.
           
            עסקנו עד כה ביום הזיכרון כפי שהוא מופיע בתפילה ובחז"ל כיום זכירה מצד הקב"ה. אך מועד זה, הפותח עידן ימי התשובה, אף מחייב זכירה מצד האדם, ואף זיכרון זה כפול. מצוות התשובה תובעת, מצד אחד, זכירת העבר וסקירתו. היא תובעת לא  רק להסתמך על מה שבמקרה זכור לנו כרגע, אלא לחטט בתודעתנו, לשוטט ברשמינו, להיזכר בכוח. אין אפשרות תשובה ללא ידיעת העבר. ראשית, צריך להכיר החטא. "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". כאן, כמובן, מופעל הזיכרון האוגר, ארכיון המחשבה. אך אנו נדרשים לזכור אף במובן שונה לגמרי. "וזכור את בוראיך בימי בחרותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". זכירת פשעי העבר לחוד וזכירת הקב"ה לחוד. זיכרון זה, המקביל לזכירת הברית מצד קודשא-בריך-הוא - תוכו כיסופים, געגועים, הרגשת צורך עצום להיאחז ולהידבק. אלא שאף זיכרון זה, עד כמה שהוא מושרש בעומק נפש האדם ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה, טעון הפעלה. אף האדם חייב ליצור יום זיכרון כפול.
 
***********************************
כל הזכויות שמורות  1996  ישיבת הר עציון