יהי כבוד

  • הרב משה ליכטנשטיין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיוני תפילה

יהי כבוד

מקומו של המזמור

לכאורה, מקומו של יהי כבוד במערכת פסוקי-דזמרה איננו מובן מאליו, שכן הודו ומזמור לתודה מבטאים את יסוד ההודאה, פרקי הללויה מביעים את יסוד השבח, אז ישיר מטפל בזכירת יצ"מ, ויהי כבוד אינו משתלב במערכות הללו.

עם זאת, עיון במסכת סופרים יגלה שאמירת יהי כבוד מושרשת במקורות קדומים:

צריכין לומר אחר יהי כבוד, י"י מלך, ומזמור שירו לי"י, מדברי סופרים (יח, א)

ומיוצגת גם בסידורים קדמונים הכוללים את המזמור בסדר התפלה.

פסוקי דזמרא או פרקי דזמרא

התבוננות ראשונה במזמור, יוצרת רושם של אוסף פסוקים אקראי, וזו אולי אחת הסיבות למיקומו השולי בתודעתנו. תחושה זו מתחזקת, כאשר מתבוננים בשאר מרכיבי פסוד"ז שהינם מזמורים שלמים מן התנ"ך (תהלים\דה"י). עם זאת, חשוב לזכור שהחטיבה מכונה "פסוקי-דזמרא" ולא פרקי-דזמרא, דבר המלמד שלמזמורים השונים אין הכרח להיות מורכבים מפרק מסודר ומוגדר כדי להכלל בפסוד"ז.

אופי המזמור- קדושה והודאה

בעל סידור "אוצר התפילות", מסביר שמוקדו של המזמור נעוץ במלכותו ואזכרת שמו של הקב"ה. ואכן, עיון בגוף המזמור ממחיש עד כמה הזכרת שמות ה' רווחת בו, ונראה שהוא משלב בין הזכרת קדושת שמו של הקב"ה- המכיל את ההכרה בעצם נוכחותו ונשגבותו, וגופם של תכני השבח- שהוא ית' פועל בעולמנו. היות וקיים מתח אמיתי בין הטרנסצנדנטיות האלוקית לפעילות הקב"ה בעולם, חשוב להדגיש את הנשגבות בטרם פותחים בסדרת מזמורים על הבורא וזיקתו לבריאה. תבנית זו, המקשרת בין קדושתו ופעולתו ומוציאה מתפיסה הרואה סתירה בין קדושה ופעולה בעולם– נפוצה במסגרת התפילה. ניתן למצוא אותה בברכות קר"ש- המשלבות בין קדושת היוצר לבין התקנת המאורות, בתפילת העמידה- הכוללת קדושה ובקשת צרכים, וכמובן גם בקדושה דסידרא- המדגישה בתרגום את הקדושה כפועלת בעולם ("קדיש על ארעא עובד גבורתיה").

- כמובן, שלאותן התפיסות הרואות בהודו ומזמור לתודה כשייכים לחטיבת הקרבנות, יהי כבוד הוא תחילת פסוקי דזמרא והעיסוק בצורך להלל מתבקש ומובן מאד.

הסבר נוסף בדבר מגמת יהי כבוד הוא לראותו כדומה במהותו לאשרי ומזל"ת- מזמורים המדגישים את עצם הצורך להודות ולהלל (מזמור לתודה- הריעו.. עבדו, ואשרי- דור לדור ישבח.. צדקתך ירננו). תפקידו של יהי כבוד, לפיכך, הוא העיסוק בעצם הצורך להודות ולהלל- ואילו המשכם של פסוד"ז מבטאים את ההלל ושבח עצמם.

והוא רחום

סופו של המזמור מסתיים בפסוק המוכר-

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ (תהלים עח)

שמעתי מאבי מורי, שלמעשה והוא רחום איננו שייך ליהי כבוד אלא משמש כפתיח להמשך התפילה. כשם שהוא פותח את ערבית, כך הוא פותח את שחרית. בהקשר זה, ראוי להוסיף, שעיקרם של פסוקי דזמרא מתחיל באשרי, ולכן הפתיח המבקש רשות לפנות ולשבח, נמצא מיד לפניו (ולכן, הוא הציע לומר פסוק זה גם אם מאחרים לביה"כ ומדלגים על שאר יהי כבוד). עוד הוסיף אבא מארי, והעיר שבסידור רס"ג אומרים והוא רחום אף במנחה, ואף זה מפני היותו פתיח ולא חלק מנוסח פסוד"ז.

יתר מכן, אף לדידן, אם נעיין בפתיחתן של מנחה וערבית, נמצא את והוא רחום או אשרי כקטעי פתיחה, ולכן נוכל לראות את שתי התפילות הללו גם כפותחות את שחרית- בדומה לתפקידן בתפילות האחרות.

הנובע משיטה זו, הוא שסוף המזמור איננו באמת סוף המזמור, כי אם פתיחה לתפילת שחרית הפותחת באשרי, כפי שניתן להבין גם מפסיקת הרמ"א הממליץ למאחר לבית הכנסת לדלג על יהי כבוד אך לא לוותר על והוא רחום-

ואם יש לו שהות יותר יאמר הודו לה' קראו עד והוא רחום וידלג עד והוא רחום שקודם אשרי

(סי' נ"ב ס"א)

הרב משה ליכטנשטיין