דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף קז | יסודות המיאון

מדין תורה האב יכול לקדש את בתו בעודה קטנה, וקטנה שאביה נפטר, או שהשיא אותה לאדם והלז גירשה, עומדת ברשות עצמה. מעיקר הדין היא אינה יכולה להתקדש בשל היותה קטנה, אך חכמים תיקנו שאם אִמָּהּ או אחיה השיאו אותה – יחולו הנישואין מדרבנן. אלא שמכיוון שמדאורייתא הנישואין אינם אפשריים, הנישואין שתיקנו חכמים תלויים ועומדים: אם כשתגדל תרצה בהם – הרי הם קיימים, אך אם תמאן בבעלה – רשאית היא לצאת בלא גט. הסוגיות הפותחות את הפרק הי"ג במסכתנו עוסקות בהרחבה בהלכה זו של מיאון.

הדיון במיאון דורש בירור של שתי שאלות המשיקות ביניהן. השאלה האחת היא מה תוקף הנישואין בעודם קיימים, והשאלה השנייה היא מה פשרו ומה עניינו של המיאון.

באשר לתוקף הנישואין, יש להעלות חקירה מתבקשת: האם יש לראות את הקטנה כ"נשואה מדרבנן", או שמא מדובר בקשר הנובע מתוך הכרח, ועל כן אין לראותו כנישואין גמורים. הגמרא בדף ק"ח תדייק שהתנאים נחלקו בשאלה זו: ר' אליעזר סבור שקטנה שנישאה על דעת אִמָּהּ ואחיה הרי היא "כמטיילת בחצר" עם בעלה, אך אין לראותה כנשואה לו, ואילו ר' יהושע סבור שיש כאן נישואין מדרבנן. הנפקא-מינה במחלוקת זו נוגעת לזכויותיו של הבעל באשתו: אם מדובר בנישואין מדרבנן, הבעל זכאי מדרבנן לכל הדברים שכל בעל אחר זכאי להם. קביעה זו מרחיקת לכת, משום שברור שאילו היה מדובר רק בתקנה לטובת הבנות, שלא יישארו בודדות, סביר להניח שלא היו מתקנים לבעל את מכלול הזכויות המגיעות לו בנישואין רגילים.

הלכה נוספת המבוססת על חקירה זו מובאת במשנה בדף קז ע"ב:

"רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה – אינה צריכה למאן".

רבי חנינא בן אנטיגנוס מבקש לראות את הקטנה כנשואה מדרבנן, ועל כן דורש רמה מינימלית של מודעות בשעת הקידושין – דעת שלמה המאפשרת את חלות הנישואין מדאורייתא אין כאן, אך לפחות קיימת דעת קלישתא, הנחוצה לנישואין מדרבנן . אילו היינו רואים את נישואי הקטנה כתקנה עצמאית, ניתן היה להתבסס עליה גם אם הקטנה איננה בת דעת כלל וכלל.

תפיסתנו ביחס לנישואי הקטנה תשפיע, כאמור, גם על הבנת המיאון. על פי השיטה שנישואי קטנה הם תקנה בעלמא ולא נישואין של ממש, מובן שהמיאון – הצהרה בלבד – עוקר אותם. אך לכאורה, אם נקצין את התפיסה הגורסת שתיקנו לקטנה נישואין מדרבנן, יהיה עלינו לראות את המיאון כמעין גט. הבנה זו אינה נכונה, כמובן, שכן חז"ל הדגישו שהמיאון עוקר את הנישואין מיסודם, ואין צורך בגט. הממאנת מותרת לכהונה, וכמו כן היא מותרת בקרובי בעלה לשעבר והוא מותר בקרובותיה. האומנם נעקרו הנישואין למפרע? מה פשר עקירה זו? הגר"ח מבריסק ביאר עניין זה, כפי שנסביר להלן.

הזכרנו לעיל את דעת ר' יהושע, שלפיה אף בנישואי קטנה זכאי הבעל בכל הזכויות הקבועות בנישואין. והנה הקשה הגר"ח: אם אומנם עקר המיאון את הנישואין מעיקרם, הרי שהבעל נדרש להחזיר לאישה את כל שקיבל ממנה – מעשה ידיה, מציאתה וכו'. הלכה כזו, כמובן, לא שמענו באף מקום! על כן מסביר הגר"ח:

"וביאור הדבר נראה דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא דמכל מקום לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם בשעתה קודם המיאון לא היו הקידושין חלין וקיימין בה אז, כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, ועל זה הוא דמהניא הפקעת המאון, ועל כן לענין איסור קרובים שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון הופקעו הקידושין למפרע על כן שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה, כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא נתקדשה מעולם, מה שאין כן לענין זכותו במציאתה ומעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון, בזה אמרינן דמאחר דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז, על כן שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא על זה כלל הפקעת המיאון, וכמו שנתבאר דלענין דין הנישואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע".

ובכן, לפנינו מודל הלכתי מיוחד, הקובע שבשעתם היו הנישואין טובים ותקינים, ואי אפשר לבטלם. המיאון עוקר את הנישואין 'למפרע ומכאן ולהבא'. לכאורה מדובר בתרתי דסתרי, אך הגר"ח סבור שזהו בדיוק החידוש שבהלכה מיוחדת זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)