דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף פו | מעשר ראשון

הגמרא בדף פ"ו מביאה את מחלוקת ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה בנוגע לאפשרות לתת מעשר ראשון לכהנים: ר' עקיבא סבור שהוא ניתן ללויים בלבד, ואילו ר' אלעזר בן עזריה סבור שניתן לתיתו אף לכהנים. הגמרא ממשיכה ומספרת על הקנס שקבע עזרא הסופר, שמעשר ראשון יינתן דווקא לכהנים ולא ללויים. רש"י כאן מעיר שהדיון בקנס הלויים אינו קשור באופן ישיר למחלוקת התנאים. לעומתו, הריטב"א כתב שקישור זה מתבקש: האפשרות לקנוס את הלויים ולהעביר את המעשר הראשון לכהנים מתאימה מאוד לדעת ר' אלעזר בן עזריה, הנוקט שמדאורייתא מעשר ראשון ניתן גם לכהנים, אך לר' עקיבא, הסבור שמעשר ראשון ניתן ללויים בלבד, יש לשאול: כיצד זה בא עזרא ועקר דין תורה גמור?! הריטב"א מסביר:

"ואם תאמר כיון דמדאורייתא לר"ע דוקא ללוי, היאך אפשר לקנוס עזרא שיתנו לכהן כלל שהרי לא יצאו ישראל ידי נתינה, ויש לומר דכיון דממונא הוא הפקר ב"ד הפקר, ואפקוה רבנן למעשר מן הלוים ואוקמינהו ברשות כהנים ועשאום כשלוחים של לוים".

תירוצו של הריטב"א מושתת על יסוד מרכזי בדין מעשר ראשון. הריטב"א קובע כי מדובר ב"ממונא" – חיוב ממוני גרידא, שניתן להפקיעו מכוח 'הפקר בית דין הפקר' (ומעניין שאף הלכה זו, שלפיה הפקר בית דין הפקר, נלמדת ממעשיו של עזרא הסופר – ראה להלן בדף פ"ט). מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל ביאר שבנקודה זו בדיוק יש הבדל בין תרומה ובין מעשר, וכדלהלן.

ההבדל הברור ביותר בין תרומה למעשר הוא הַכָּמוּת: מעשרות, כשמם כן הם, מחייבים להפריש עשירית מהיבול, שהיא שיעור ניכר ומשמעותי, הן מבחינת הנותן והן מבחינת המקבל, ואילו לתרומה אין שיעור, ומדאורייתא אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי כולו.

ההבדל נוסף בין תרומות למעשרות בא לידי ביטוי בפסוקים בפרשת קורח (במדבר יח, כא- כב), המתארים את ייעודן של שתי המתנות. תכליתם של המעשרות ברורה ומובנת:

"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה".

המעשרות הם שכר ללוי, ובתור 'שכר מינימום' חובה לתת שיעור ניכר ומשמעותי.

ביחס לתרומה המצב הפוך. התורה (במדבר יח, ז) קובעת במפורש ש"עבודת מתנה אתן את כהונתכם", ומדגישה (במדבר יח, כ):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הכהנים אינם זכאים לשכר, ואת התרומה הם אוכלים 'משולחן גבוה' (במדבר יח, יב-יג):

"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים: בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה...".

בשונה מן המעשר, המופרש לטובת הלוי, התרומה היא תרומה לה', ומכוח ריבון העולמים זוכה בה הכהן.

להבדל זה שבין תרומה למעשר יש ביטויים שונים: שיעור ההפרשה, היתר אכילת מעשר לזרים, חיובו של הלוי להפריש מעשר מן המעשר כדין כל משׂתכר שחייב להפריש חלק לה' ולכהן וכן הלאה. הרב ליכטנשטיין הוסיף על כך שבתרומה יש מצות הפרשה אף אם בעל הפירות איננו מעוניין לאכול מהם, ואילו במעשר יש חובת נתינה רק בתור 'מתיר' המאפשר לאכול מן הפירות, ואם אין מעוניינים לאכול – אין גם חובה להפריש (ראה רש"י גיטין דף מ"ז, ובט"ז וברע"א יורה דעה סימן א').

נסיים בהערה מעשית הקשורה אף היא לסוגייתנו. הגמרא מסבירה שעזרא קנס את הלויים משום שהם לא הביעו נכונות לעלות ארצה מבבל. כפי שניכר בסוגיות שבהן אנו עוסקים, ובמקביל בפרק הרביעי בקידושין, אחד האתגרים הגדולים בעלייה ארצה מבבל היה אתגר היוחסין. לדעת חלק מן הפוסקים האחרונים, בדורות האחרונים בטלו לחלוטין כל ענייני הייחוס: אין ודאות שהכהנים הם כהנים, שהלויים הם לויים וכן הלאה. ומה ייעשה בתרומה ובמעשר? רבים נוהגים להבחין, על פי הערה מפורסמת של החזון איש בנושא (חזון איש שביעית ה, יב), בין תרומה למעשר: את התרומה מפרישים, ומכיוון שהכהנים אינם מיוחסים ואינם טהורים, אין ברירה אלא לשורפה, ואילו את המעשר מפרישים, כדי להפקיע איסור טבל, אך חוזרים ומערבים אותו בשאר הפירות, משום שמכיוון שהלויים אינם מיוחסים, מעמידים את המעשר על דין 'ספק ממון להקל'. כמובן, הבחנה כזאת מבוססת על הנקודה שהוזכרה לעיל: בתרומה יש מצות נתינה עצמאית, ולא ניתן להתחמק ממנה. במעשר, לעומת זאת, יש חובה ממונית גרידא, ומחובה כזאת ניתן להימלט מכוח דין 'ספק ממון לקולא'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)