דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף מא | יבמה שחוזרת להיתרה הראשון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת במקרה בו אדם מקדש את אחות יבמתו (אח אחד קידש את אחות היבמה בזמן שהייתה שומרת יבם). לדעת רב ורבי חנינא במקרה בו מתה אשתו (אחות יבמתו) מותר האדם ביבמתו. הסיבה להיתר על אף שכבר נאסרה*[1] בזמן היותה שומרת יבם, היא משום שהיה זמן בו היא הייתה מותרת לו ולכן חוזרת להיתרה הראשון:

משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור לראשון

המקרה הקלאסי הוא מקרה שבו מלכתחילה היבמה נאסרת ליבם. במקרה כזה, מי שנאסרה לשעה אחת נאסרה עולמית ואין אנו אומרים שכעת תהיה מותרת. אולם, במקרה דנן משום שכבר היה זמן בו האישה הייתה מותרת ליבם – חוזר המצב בו היא מותרת לו ליבום.

מהאמור בסוגייתנו עולה שאלה מתבקשת:  כיצד ניתן לומר שיש ביד האדם ליבם אותה? הרי המדובר הוא כשהאח השני מת קודם שמתה אחות היבמה ואם כן היבמה מותרת מהתורה לשוק ואינה צריכה לו כלל. אם כן, כיצד ניתן לומר שהיא חוזרת למצבה לאחר מות אחותה?

יתכן לומר שעל אף שהותרה אותה אישה לשוק, מכל מקום עדיין קיימת זיקה מסוימת שלא פקעה. כלומר, נראה כי באופן עקרוני הזיקה נשארת בלא קשר לסטטוס הייבום, אלא שכאשר אנו אומרים שהיבמה מותרת לשוק אנו מתייחסים רק למקרים בהם לא ניתן לעשות יבום. ובמקרים אלו, קובעים שגם לא תעשה חליצה כדין יבמה שאינה עולה לייבום. לא מדובר בכך שניתן פטור מהייבום אלא שהייבום הוא אסור מאחר שאין עשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת. במקרה שלנו, בו האישה נאסרה רק בזמן היותה שומרת יבם ולא לפני כן, היא אמנם נאסרה בייבום אך מכיוון שלא פקעה הזיקה ביניהם ומכיוון שהסיבה של האיסור בטלה (מות האחות) היבמה חוזרת למצב שהיה קודם לכן, ומותר לייבם אותה.

על אף האמור, לדעת רבי שלמה בן אדרת התשובה לשאלה לעיל היא שכוונת הגמרא היא שמותר ליבם לשאת את היבמה ולא שיש ביניהם זיקה; לדבריו הסיבה שמותר לשאת אותה היא שמאחר שנפלה כבר לייבום אין איסור אשת אח קיים עוד ולכן המשמעות של 'הותרה' הוא גורף. מחד, היא יכולה לצאת לשוק ומאידך היבם יכול לשאת אותה לאשה. הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה פרק ז הלכה ח) וראשונים נוספים לא מסכימים עם חידושו של רבי שלמה בן אדרת:

חזרה היבמה להיתרה, ורצה חולץ רצה מייבם

 


[1] והרי כבר אמרנו שנאסרה שעה אחת נאסרה עולמית.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)