י"א חיובי אבלות | 1

סדרת שעורים זו מוקדשת לזכרו של איש תם וישר ברוך מזרחי הי"ד, אשר פגע בו המשחית ערב זמן חירותנו, בדרכו לעיר אבותינו. 

 

מותו של קרוב משאיר את האדם עם תחושת חידלון. עד לפני מספר שעות הקרוב  היה חלק משגרת חייו, והנה הגיע המוות והפסיק את השגרה. עתה עליו ללוות את קרובו בדרכו האחרונה מן העולם הזה לעולם שכולו טוב. משעת המיתה דרך שעת הקבורה מלווים את האדם י"א חיובי האבלות, חיובים אשר מטרתם ליצור אצל האדם תודעת אבלות. בסדרת השעורים הבאה נסקור בקצרה את י"א החיובים, תוך בירור מהו תפקיד החיוב ביצירת תודעת האבלות.

החיובים

הרמב"ם בריש פרק ה מהלכות אבל מונה את י"א החיובים:

אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם: א אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר.

לשיטת הרמב"ם, אבלות מן התורה חלה רק ביום הראשון, ואילו בשאר ימי 'השבעה' (כפי שאנו נוהגים לכנותם היום) החיוב הוא מדברי סופרים. על פי תפיסה זו עיקר תוקפה של האבלות היא בשעת פרידתו של האדם מן העולם, ביום הקבורה אז האדם חוזר לאדמתו למקור ממנו נוצר. נשאלת השאלה: מדוע צומצמה האבלות מן התורה ליום הקבורה בלבד? כדי להבין את הדברים, נדמה בין הלכות אבל להלכות חתן (הלכות המכונות בלשון הפוסקים "הלכות שמחות"), וזאת בין השאר בשל הדמיון הרב בין המנגונים ההלכתיים שלהם, ונסביר את דברנו.

בשני תחומים הלכתיים אלו עובר האדם תהליך של שינוי: בנישואין נברא האדם מחדש עם בחירתו בבן זוגו וכריתת הברית עמו, ואילו באבלות עובר האדם מהעולם הגשמי הזה לעולם שכולו טוב רוחני, ובכך נברא מחדש. וכשם שעיקר השמחה בנישואין הוא ביום הברית – יום החופה – כך באבלות, עיקרה ביום הקבורה –  ביום היציאה מעולם הזה לעולם שכולו טוב.

הסוגיה

הרמב"ם בהלכותיו פוסק, כאמור, כי י"א חיובי אבלות מקורם בדברי סופרים. מקור לדבר הוא הסוגיה במועד קטן (יד:-טז.). לאורך הסוגיה מנסה הגמרא לאתר מהם המקורות הלכתיים לכל אחד מחיובי האבלות מן התורה, והיא עושה זאת באמצעות השוואה להלכות מצורע והלכות נידוי. הבסיס המשותף להלכות אלה הוא התהליך העובר על האדם. בשני המקרים, בעקבות מאורע מסוים הופך האדם להיות אישיות הלכתית. באבלות בעקבות מות הקרוב הופך האדם לאבל, בנידוי בעקבות הנידוי הופך האדם למנודה, במצורע בעקבות הנגע הופך האדם להיות מצורע. כלומר, בעקבות הגדרתם כאישיות הלכתית –  הם הופכים להיות מבודדים חברתית וזאת כדי להביא את האדם למצב תודעתי מסוים. במצורע – האדם מרוחק מן המחנה; בנידוי – האדם מורחק מן הקהילה. באבלות, דרך חיוב האדם בי"א חיובי האבלות, האדם יושב בביתו ומתנתק משגרת חייו.

הזכרנו כי מטרתם של חיובי האבלות, בדומה לחיובי מצורע ונידוי, היא להביא את האדם למצב תודעה מסוים. כעת נתמקד בחיובי האבלות ונראה לאיזה מצב תודעה מכוונת ההרחקה החברתית.

איסור מלאכה

הרמב"ם בפרק ה מהלכות אבלות סוקר את חיובי האבלות. כאשר אנו בוחנים את הנוסח בו מציג הרמב"ם כל אחד מן החיובים, אנו מגלים תבנית זהה – למעט חריג אחד. כאשר הרמב"ם פותח ומציג כל אחד מהחיובים הוא פותח בלשון "מנין ש...", פרט לחריג אחד – והוא איסור מלאכה, בו פותח הרמב"ם בלשון אחרת:

רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה...

מכאן הסיקו המפרשים שהרמב"ם שינה בלשונו, ללמדנו שאיסור מלאכה באבל אין מקורו בדברי תורה,  ומקורו באסמתכא. אלא שיש שהקשו: מניין היה לרמב"ם שהלימוד מהפסוק הוא אסמכתא? כדי להבין את הדברים נעיין במקור ממנו לומדים כי השווה הכתוב אבלות לחג:

 (ט) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר:

(י) וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל־ כָּל־מָתְנַיִם שָׂק וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר:

(עמוס ח)

הנביא עמוס מנבא על חורבן פתאומי, בו ביום של חג בו זורחת השמש. בצהרי היום יבוא אסון גדול וחורבן, בו במקום לחגוג חג – יחל אבל. השיר יהפוך לקינה ובמקום בגדי חג ילבשו שק. חז"ל הבינו כי חג במקרא חל שבעת ימים. לחג שבעת הימים אנו נוהגים לקרוא בימינו חול המועד, ומכאן הסיקו חכמים כי לדעת הנביא הנוהג בימי האבלות צריך להיות דומה באופיו לנוהג בתקופת חול המועד. כעת ,לאחר שהבאנו את דרשת חכמים נשוב לשאלה בה פתחנו: מדוע סבר הרמב"ם כי לימוד מדברי הנביא הוא אסמכתא בלבד? הרדב"ז מסביר, שאם נבחן את פרטי איסור מלאכה בחולו של מועד אל מול ההלכה בשבעת ימי האבלות בסוגיות, נראה שאין חפיפה מלאה בניהם. מכאן הבין הרמב"ם כי המקור בדברי הנביא עמוס הוא אסמכתא בלבד.

כעת עולה השאלה: מעבר ללימוד בפסוקים, מהי מטרתו של איסור מלאכה אצל אבל? אצל הפוסקים מצאנו טעם אחד לאיסור מלאכה, והוא "שלא יסיח דעתו מן האבלות". לאמור: איסור המלאכה אמור למקד את האדם במתו ובצערו. אדם השרוי בצער לעיתים רוצה להתכחש לדבר. תחושת האבדון אינה נוחה לו, והוא מעדיף לעסוק בשגרת החיים במקום להתמודד עם אבלו.

לכן, בשונה מאיסור מלאכה במועד, באיסור מלאכה אצל אבל מצאנו מספר גדרים הלכתיים שונים, אותם מסכם הרמב"ם בהלכותיו:

אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו, כיצד היו זיתיו להפוך וכדיו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה, שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו, ומרבצין לו שדהו משתגיע עונת המים.

(אבל ה, י)

בחולו של מועד מותר לעשות מלאכות המונעות הפסד, לדוגמא: העלאת צמר מן המשרה. הצמר בתהליכי הכנתו לתעשיית הטקסטיל עובר תהליך כימי במשרה, והשהייתו במשרה עלולה לגרום נזק לצמר והפסד כלכלי, ולכן הותרה הוצאתו מן המשרה במועד. באבל אין הדבר כן. האבל עצמו אסור לו לעסוק בהצלת ממונו אולם מותר לו להיעזר באחרים. הקולא שנתנו חכמים בדבר היא ייחודית, שכן ככלל אסור לאבל להיעזר בשותפיו לנהל את עסקיו בימי אבלו, כדברי הרמב"ם שם:

שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן, נועלין את החנות כל שבעה.

(הלכה ט)

 כדי להבין מדוע הקפידו חכמים ששותפים יסגרו את חנותם ואילו במקרה של צמר במשרה רשאי האדם להיעזר באחרים כדי למנוע הפסד, עלינו להעמיק ולהבין מהי הנחת היסוד הפסיכולוגית באיסורי מלאכה אצל אבל. כפי שכתבנו לעיל, הטעם שאסרו חכמים מלאכה באבל היא כדי למנוע ממנו לעסוק בדברים אחרים בימי אבלותו. חכמים שרצו לגרום לאדם תודעת אבלות הבינו כי כדי לייצר תחושה זו, יש להילחם בנטייה הטבעית של האדם להדחקה. ההדחקה עשויה לבוא לידי ביטוי בעיסוק בטרדות היום-יום של ניהול העסק, ולא באבלות על הקרוב שמת. ברם, כאן חכמים ירדו לעומק דעתו של אדם, והבינו שבמידה ואדם חושש להפסד ממון גדול, חייבים לאפשר לו להציל את ממונו. שכן אדם הבהול על ממונו לא יכול לפנות את מחשבותיו לאבלות.   

איסור תספורת וגילוח

חז"ל למדו כי אבל אסור בתספורת ותגלחת מפרשת בני אהרון. כך מצווה משה רבנו את משפחת אהרון הכהן:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל־תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא־תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל־הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:

(ויקרא י)

לאחר מותם של בני אהרון מצווה משה את המשפחה הקרובה שלא לנהוג מנהגי אבלות, ואילו כל בית ישראל יעסוק באבלות על נדב ואביהוא. המפרשים התלבטו מהי הוראתם של המילים "ולא ימותו" בפסוק. הרמב"ן בפרושו לתורה (ויקרא י, ו) מציע שני סוגים של קריאות.

קריאה ראשונה מבוססת על דברי רב תחליפא בתלמוד (מועד קטן כד:). משה אשר דרש ממשפחת אהרון שלא להתאבל, בא להסיר דאגה מליבם, ואומר שלא יתחייבו מיתה אם הם ינהגו את מנהגי האבלות פרימה ופריעה.

קריאה שנייה מבוססת על דברי התלמוד (הוריות יב.), לפיה כהן גדול מקריב אונן, ואל לו להטמא לקרוביו ולצאת מן המקדש. זאת משום שמעשה זה הוא בבחינת חילול הקודש המחייב מיתה. בפסוק זה פונה משה למשפחת אהרון, ומסביר להם כי ביום השמיני למילואים כל משפחת אהרון היא בבחינת כוהנים גדולים ולכן אסור להם להתאבל.

משני הפירושים שלפנינו נמצאנו למדים כי חיוב פרימה ופריעה הוא מנהג של אבלות – שיש הרואים אותו כחמור ביותר, עד כדי כך שבהעדרו חייב האדם מיתה – ולעומת זאת, יש הרואים אותו כחיוב צדדי. הרמב"ם בהלכותיו תופס את חיוב פריעה כחיוב משמעותי, ומקטלג אותו תחת איסור תספורות הראש והזקן וקציצת הציפורניים. וכך הוא כותב:

 וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו, אחד המגלח ואחד המתגלח, היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת שערו אחד המגלח ואחד המתגלח, וכן אסור לגלח שפה וליטול צפרניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל צפורן בצפורן מותר.

(אבל ה, ב)

איסור התספורת לדעת הרמב"ם הוא על המספר והמסתפר כאחד, לאמור: החיוב על שמירת השער פרע הוא דין בשיער,^[1] ולא משנה מיהו המגלח. אחד מן ההסברים להוראה זו הוא שחובת הפריעה והפרימה עוסקת בנוי האדם. האבל צריך לפגוע בנוי שלו^[2] בתקופת האבלות, שכן הפגיעה בנוי היא אשר יוצרת את הבידול והרחקה משאר בני האדם החיים את שגרת חייהם. הגילוח והתספורת הם סמלים מובהקים של שגרת החיים, וזלזול בהם הוא ערעור על מוסכמות חברתיות אודות החזות התקנית. האבל היושב בביתו, בטל ממלאכתו, בגדיו פרומים ושערו גדל פרע, הוא אדם המצהיר: אני איני שייך לחברת החיים פה. אני אבל, אשר שגרת חייו נקטעה. זאת הסיבה מדוע לדעת הרמב"ם איסור הגילוח אינו מופנה רק לאבל עצמו אלא גם למגלחו, שכן שיער האבלות הוא סמל אותו יש לשמר.^[3] זהו מצב התודעה שחיוב האבלות אמור ליצור אצל האדם.