דילוג לתוכן העיקרי

יאוש בעלים | 2

קובץ טקסט

ייאוש בעלים (חלק ב')

בשיעור שעבר תיארנו את ההבנה שלפיה ייאוש בעלים הוא יישום פרטי של הפקר, וגם הבאנו מספר הבחנות המנוגדות להבנה הזו. השיעור שלפנינו יעסוק בשאלה כיצד פועל ייאוש בעלים בתור הלכה עצמאית. הגמרא אמנם איננה עוסקת במפורש בשאלה זו, אך היא מציגה הגבלה לדין ייאוש, שמובילה למחלוקת עקרונית ביסוד הדין בין התוספות ובין הרמב"ן.

שיטת התוספות - הפקעת חובת ההשבה

הגמרא במסכת בבא מציעא (כא:) מניחה שייאוש בעלים פועל רק אם הוא התרחש לפני הרמת החפץ על ידי המוצא. אחרת, אם המוצא מרים את החפץ לפני הייאוש, החפץ נחשב ככזה שבא לידיו באיסור:

"בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש; ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף - לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה - באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה".

התוספות במסכת בבא קמא (סו. ד"ה הכא נמי) מתייחסים לעיקרון הזה כאשר הם דנים בהיקף השפעתו של הייאוש ביחס לגזלן. גם במקרה זה, סוגיית הגמרא (שם) שוקלת שלא לאפשר למי שגזל חפץ לקנות אותו בייאוש בעליו, מאחר שהחפץ הגיע לידיו לפני שחל הייאוש (יש להניח שהבעלים התייאש רק אחרי מעשה הגזילה הממשי):

"או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה - בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה - [ייאוש לא יקנה]".

התוספות מעירים שחובת ההשבה החלה על הגזלן מונעת בעדו מלקנות את החפץ. התורה מחייבת גם מוצא אבידה וגם גזלן להשיב את החפץ שבידם לבעליו; מרגע שחיוב זה חל, ייאוש הבעלים שיבוא לאחר מכן לא יוכל לאפשר את קניין החפץ. אמנם, אם הייאוש היה לפני נטילת החפץ, חובת ההשבה אינה מתעוררת (לגבי החפץ עצמו; כמובן שהגזלן חייב להחזיר ממון בשווי הגזילה):

"בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל... היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים".

אין שום חובה על מי שמצא חפץ להשיב אותו לבעלים שכבר התייאש מן התקווה לקבל לידיו את החפץ שאבד לו. לעומת זאת ייאוש בעלים שחל אחרי שהתעוררה חובת ההשבה, לא יוכל לבטל את החיוב להשיב את החפץ, ולא יתקיים כאן קניין.

בהשקפה זו של התוספות גלומה הנחת יסוד מרתקת ביחס להגדרה ההלכתית של מושג הבעלות. אילו לא היו קיימות הגבלות או חובות הלכתיות, המוצא היה זוכה בבעלות מלאה על החפץ. הבעלים הראשון איננו יכול לטעון לבעלות על חפצים שאינם נמצאים ברשותו הפיזית וגם אינם מצויים בגבולות ידיעתו. במושגים של הערכה ממונית צרופה, במצב כזה החפץ שייך למוצאו. אמנם, מאחר שהתורה הטילה חובת השבה, התהליך המלא של העברת הקניין נחסם. אינני יכול לקבל בעלות מוחלטת על דבר שמוטלת עלי חובה הלכתית או מוסרית להחזירו לבעליו. כיוון שהחובה המוסרית התעוררה, אי אפשר לסלק אותה, ותהליך הקניין מעוכב. ובאמת, אם היה ייאוש בעלים לפני נטילת החפץ, חובת ההשבה לא קיימת, ולכן תהליך הקניין יכול להתקדם בלי מניעות.

הרחבת הקצות והנתיבות לשיטת התוספות

הקצות והנתיבות תיארו השלכה מעניינת של תפיסה זו (קצות החושן, סימן ת"ו ס"ק ב; נתיבות המשפט, סימן רס"ב ביאורים ס"ק ג). שניהם טוענים שייאוש בעלים איננו משנה בפועל את מצב הבעלות של החפץ האבוד. בעוד שאחרי פעולת ההפקר החפץ כבר איננו שייך לבעליו הראשון, אחרי ייאוש - החפץ עדיין נחשב מבחינה משפטית כמוחזק על ידי הבעלים, אף על פי שהתייאש. לשון הקצות:

"דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ואינו כהפקר".

המוצא רשאי לזכות בחפץ אם יבצע לאחר מכן מעשה קניין, אך הייאוש כשלעצמו איננו גורם לשינוי הבעלות על החפץ. הקצות והנתיבות מביאים ראיה לטענתם מהסוגיה במסכת בבא קמא (סו:), שנידונה בשיעור שעבר:

"וראיה מהא דאמרינן ב[פרק] מרובה: 'זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנותו', ע"ש, ואי נימא דביאוש יצא מרשות בעלים, נהי דאינו רוצה לקנות, אכתי היכי מצי אמר ליה 'הרי שלך לפניך' בתר דמייאש מאריה מיניה, כיון דתו לאו דמאריה".

הגמרא שם קובעת שייאוש גורם העברת בעלות רק אם המוצא או המחזיק הנוכחי בחפץ מעוניין בהעברת הבעלות. מסתבר, לפיכך, שייאוש איננו גורם את החלפת הבעלות באופן אוטומטי.

גישה זו משתלבת היטב בהבנת התוספות. פעולתו של הייאוש מתבטאת בביטול חובת ההשבה (החוסמת את תהליך הקניין); כלומר, הייאוש איננו גורם במישרין לשינוי במעמד הממוני של החפץ, אלא הוא מפקיע את חובת ההשבה ובכך מסלק את המכשולים העומדים בדרך אל הקניין. בכל אופן, גם לאחר הייאוש החפץ עדיין שייך לבעלים הראשון; אך כעת נפתחה הדרך למוצא לקיים קניין בחפץ בעתיד.

שיטת הרמב"ן - הפקעה סופית של הבעלות

הבנה שונה לחלוטין נקט הרמב"ן, בחידושיו על הסוגיה במסכת בבא מציעא (כו:). הסוגיה שם עוסקת בשאלה האם ייאוש פועל ביחס לחפץ אבוד שנלקח על ידי המוצא מתוך כוונה לגזול אותו ולא להשיבו לבעליו:

"ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה - עובר בכולן; משום 'לא תגזול' (ויקרא י"ט, יג) ומשום 'השב תשיבם' (דברים כ"ב, א) ומשום 'לא תוכל להתעלם' (שם ג). ואף על גב דחזרה לאחר יאוש - מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד - עבד".

לפי הגרסה שלפנינו בגמרא, אם חל ייאוש לאחר נטילת החפץ - החפץ עובר לרשות המוצא-הגזלן; משום כך, גם אם הוא מחזיר את החפץ לאחר מכן - לא קיים את מצוות השבת האבידה, אלא החזרת החפץ נחשבת כנתינת מתנה משלו למאבד. כמה ראשונים, שדעתם לא הייתה נוחה מהרושם העולה מהגמרא ולפיו ייאוש שלאחר הרמת החפץ יכול להיות אפקטיבי, גרסו נוסח אחר בסוגיה.

הרמב"ן (שם ד"ה עובר בכולן), שבכל מקום נוטה להיצמד לגרסה המופיעה לפנינו ולא לשנותה, קורא גם בסוגייתנו לפי הגרסה הקיימת, ומציע הגדרה מחודשת ומרשימה של ייאוש בעלים וההגבלות עליו. על פי רוב, ייאוש בעלים שחל לאחר שהמוצא נטל את החפץ לא יפעל, ולא יקנה את החפץ למוצא, מפני שברגע שהמוצא הרים את החפץ טרם ייאוש - הוא הפך להיות שומר של החפץ עבור בעליו הראשון, המאבד:

"שכיון שנתחייב בהשבה, וחל עליה מצות 'השב תשיבם', לא פקע מיניה לעולם ביאוש... ודין הוא, מפני שנעשית ידו כיד בעלים, ושומר של בעלים הוא, הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאחר כך".

דיני השבת אבידה קובעים כי ברגע שהמוצא נעשה מחויב להשיב את האבידה, הוא מוגדר באופן אוטומטי כשומר, במובן ההלכתי והמשפטי, עבור המאבד (עיין בבא קמא נו:, סוגיית "שומר אבידה"). כתוצאה מכך, ייאוש שיתרחש לאחר מכן יהיה חסר משמעות, מאחר שהחפץ נחשב מבחינה משפטית כנמצא ברשות בעליו. חוקית, חפץ המוחזק על ידי שומר נחשב כאילו הוא מוחזק על ידי בעלי החפץ. כל זמן שהחפץ נשמר עבור בעליו, אין חשיבות לעובדה שהוא איבד תקווה להחזיר לעצמו את החפץ.

בניגוד להבנת התוספות, שלפיה ייאוש שאחרי נטילת החפץ הוא בלתי-אפשרי רק בשל החובה ההלכתית המוחלטת להשיב את החפץ, הרמב"ן סבור שייאוש כזה הוא חסר תוקף מנקודת ראות ממונית לחלוטין. מאחר שהחפץ נמצא בתוך רשותו המשפטית של בעלי החפץ (באמצעות השומר שלו), ונשמר עבורו - הייאוש הוא חסר משמעות וחסר תוקף.

החריגה מעיקרון זה בסוגייתנו (בבא מציעא כו:), לפי הרמב"ן, היא משום שהמוצא, שהתכוון לגזול את החפץ לעצמו, לא הרים את החפץ על מנת לקיים מצוות השבת אבידה, ולכן מעולם לא קיבל מעמד של שומר אבידה; משום כך הייאוש שבא לאחר מכן מצליח להפקיע את הבעלות מהמאבד:

"אבל הכא, כיון שגזלה זה, לא מיחייב בהשבתה לאחר יאוש... מכל מקום גזלה היא, שהרי לא להחזירה נטלה, והרי היא לבעליה כמונחת בקרקע, ואין ידו של זה כיד הבעלים, וגזלה היא זו שנקנית ביאוש".

לפי הסבר זה של הרמב"ן, אופן פעולתו של הייאוש הוא כזה: ייאוש הבעלים מפקיע מהחפץ את המעמד של חפץ 'נשמר', או 'מושגח'. מסיבה זו, ייאוש לא יכול לפעול על חפץ שאדם אחר שומר עליו ודואג לו (במקרה זה, מוצא 'רגיל' המתכוון להשיב את החפץ לבעליו, ובכך מוגדר כשומר אבידה). הרמב"ן איננו מסביר בפירוט איך פועל ייאוש הבעלים, אך ההסבר שלו לכך שייאוש איננו פועל במקרה המיוחד שבסוגיה מצביע על הפעולה שהייאוש מבצע בדרך כלל: הוא גורם לחפץ להיות מוגדר כחפץ בלתי-שמור או לא נחוץ לבעליו.

ההקבלה בין ייאוש לביטול חמץ

דברי הרמב"ן במקום אחר (פסחים ד:, ד"ה עניין ביטול חמץ) משלימים את התמונה באשר להבנת הרמב"ן בעניין ייאוש. כפי הידוע, (וכפי שהזכרנו בשיעורים קודמים), אדם יכול להיפטר מהאיסור על החזקת חמץ בפסח ('בל ייראה ובל יימצא') על ידי כך שיבטל את החמץ בפיו - באופן מילולי בלבד. ראשונים רבים הציעו הצעות שונות באשר לאופן פעולתו של דין ביטול חמץ, וחלקם אף השוו אותו להפקר (עיין בתוספות, פסחים ד: ד"ה מדאורייתא). הרמב"ן מציג עמדה עצמאית: גם לפני הביטול, מבחינה ממונית החמץ אינו נחשב שייך לבעלים באופן מלא. מאחר שהחמץ אסור באכילה ובהנאה, אי אפשר לדבר על 'בעלות' עליו. כיצד ניתן לומר שאדם הוא בעליו של דבר כלשהו, אם הוא אינו רשאי להשתמש בו באף צורה? למעשה, חוסר הבעלות כאן גורם תמיהה חמורה על עצם איסור 'בל ייראה': אם החפץ אינו שייך לאדם, מהי מהות האיסור? לפי הרמב"ן, התורה מחדשת כאן איסור שלפיו אסור 'לדאוג' לחמץ, אסור להתייחס אליו בכל צורה:

"ואיסורי הנאה אינם ממון, ולא קרינן ביה 'לך', בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום; אלא שהתורה עשאתו כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו".

גם אם אדם ביטל והפקיע את הבעלות הרשמית שלו, הוא עדיין דואג לחמץ ו"רוצה בקיומו". גם הדאגה או העניין האלה נאסרו בפסח. כאשר אדם מכריז על ביטול החמץ, הוא מנתק גם את הקשרים האחרונים עם החמץ שהיה פעם שלו; כלומר, 'ביטול' הוא פעולה של ויתור על כל התייחסות - גם כזו שאינה כספית - אל הדבר שאותו מבטלים. לאחר שהרמב"ן מתאר את מהות הביטול, הוא מקביל בין הביטול לייאוש:

"ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואינו צריך להוציאו בשפתיו... וכל זה מן הטעם שפירשתי, שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו; הא נתייאש ממנו ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו, ולא יהנה בו לעולם, אינו עובר. משל, ממון שאבד: כיון שיתייאש ממנו בלבו - יצא מרשותו, אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו בייאוש".

גם ביחס לממון (או חפץ שאבד), לפי הרמב"ן, החפץ האבוד כבר אינו שייך לבעליו מבחינה משפטית וממונית, מאחר שיצא ממקומו הראשון ברשות הבעלים. בנקודת השקפה זו הרמב"ן ממשיך לפי אותו היגיון - עד רמה מסוימת. החזקה פיזית של אדם בחפץ (לרבות הימצאותו בשטח השייך לאותו אדם, 'רשותו') היא תנאי הכרחי להגדרת בעלות משפטית. אף על פי כן, גם אם אין החזקה כזו, הדאגה וההתייחסות של האדם לחפץ משמרים שריד של הבעלות המשפטית הזו; למרות העדר ההחזקה הפיזית, הבעלים עדיין רוצה בקיומו של החפץ ולא איבד תקווה להשיבו לידיו. הדאגה המתמשכת הזו משמרת את הגדרת האדם כבעלי החפץ, ומונעת מהחפץ להיות מוגדר כהפקר גמור המותר למוצאו. הייאוש מסיר ושולל אפילו את התקווה האחרונה הזו, ובכך בונה את הניתוק הסופי של החפץ מבעליו. ייאוש וביטול מקבילים מבחינה זו: שניהם פועלים על חפצים שמבחינה ממונית כבר הופקעו מבעליהם (בחמץ - בגלל איסור הנאה, ובאבידה - בגלל הניתוק הפיזי מרשות הבעלים). אף על פי כן, מאחר שהבעלים עדיין דואג לחפץ ו"רוצה בקיומו", החפץ עדיין נחשב כשייך לו. הביטול והייאוש מפקיעים את הדאגה האחרונה הזו, ובכך הופכים את החפץ לחפץ אבוד מבעליו. משום כך הבעלים אינו עובר על 'בל ייראה' בפסח; משום כך המוצא יכול לקחת את החפץ לעצמו.

בניגוד לתוספות, שראו את הייאוש כמכשיר לביטול חובת ההשבה, הרמב"ן מבין שהייאוש משנה את המעמד המשפטי של החפץ. התפיסות השונות הללו באשר לדרך פעולתו של הייאוש מעלות כמה הבדלים מעניינים ביחס להיקף דין הייאוש ולדרכי השימוש בו. הבדלים אלו ילובנו, אי"ה, בשיעור הבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)