דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 11

כמה רמות של ספק ספקא | 1

קובץ טקסט


ספק ספיקא (ט.)

"האומר פתח פתוח מצאתי - נאמן לאוסרה עליו.
ואמאי? ספק ספיקא הוא: ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו - ספק באונס ספק ברצון!
לא צריכא, באשת כהן. ואיבעית אימא: באשת ישראל, וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד". (כתובות ט ע"א)

לפי סוגייתנו, אדם הטוען "פתח פתוח מצאתי" - אין אשתו נאסרת אם יש לה ספק-ספיקא (שתי ספיקות מצורפים) לטובתה. אפילו אם הדין עם הבעל, והאישה נבעלה - ספק אם נבעלה לאחר הקידושין (ואז אז היא נאסרת עליו), וספק נוסף אם היא נבעלה ברצון (שהרי אישה שנאנסה - מותרת לבעלה).

מהו המקור לדין ספק-ספיקא? הגמרא בחולין (י ע"ב - יא ע"א) דנה בשאלה כיצד אפשר ללמוד מהתורה את דיני הרוב והחזקה; אך לא מצאנו דיון דומה ביחס לספק-ספיקא. בשיעור זה ננסה לברר את יסודותיו ואופיו של דין ספק ספיקא.

קודם שנדון בספק-ספיקא, נביא את סוגיית הירושלמי בעניין טענת פתח פתוח:

"דאמר רבי אילא בשם ר' אלעזר: מצא הפתח פתוח - אסור לקיימה משום ספק סוטה.
וחש לומר - שמא אנוסה היא?
קול יוצא לאנוסה. ואפילו תחוש לה משום אנוסה - לא ספק אחד?! ספק אנוסה ספק פתוחה - מדבר תורה להחמיר!
אמר רבי יוסי: ואפילו תחוש לה משום אנוסה - שתי ספיקות: ספק אנוסה ספק פתוחה, ספק משנתארסה ספק עד שלא תארס. שתי ספיקות - מדבר תורה להקל". (ירושלמי כתובות פ"א ה"א)

בניגוד לבבלי, הירושלמי טוען שכאשר הבעל טוען "פתח פתוח מצאתי" - אין כאן שתי ספיקות. אין אנו חוששים שמא האישה נבעלה באונס, כיוון ש"קול יוצא לאנוסה". אין כאן אלא ספק אחד - ספק נבעלה תחת בעלה, ספק נבעלה קודם קידושיה - וספיקא דאורייתא לחומרא, ולכן האישה נאסרת על בעלה כאשר הוא טוען "פתח פתוח מצאתי".

חזקת ההיתר של האישה

כפי שראינו, הבבלי טוען שאשת ישראל נאסרת בטענת "פתח פתוח" רק אם אביה קידש אותה קודם שמלאו לה שלוש שנים. כיוון שאי אפשר לבעול אישה בת פחות משלוש שנים - ודאי שהאישה נבעלה לאחר קידושיה, ולכן לא נותר כאן אלא ספק אחד: ספק נבעלה באונס ספק נבעלה ברצון, והיא נאסרת.

התוס' בסוגייתנו (ד"ה ואי בעית אימא באשת ישראל) מקשים קושייה מעניינת:

"ואם תאמר: ונוקמה בחזקת היתר לבעלה?".

אישה זו - שנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים - ודאי הייתה מותרת לבעלה בשעת קידושיה. מדוע, אם כן, אין אנו מעמידים אותה בחזקת ההיתר לבעלה?

ומתרצים תוס':

"ויש לומר: דאונסא - קלא אית לה, כדאמרינן בירושלמי [אונסא יש לו קול]. והשתא - דליכא קלא - הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס, ורובא וחזקה - רובא עדיף".

לדעת תוס', הספק שבו מצויה האישה - ספק נבעלה ברצון ספק באונס - אינו ספק שקול, שהרי כבר למדנו בירושלמי שלאונס יש קול. כיוון שרוב הסיכויים הם שהאישה נבעלה ברצון - הרוב גובר על חזקת הכשרות שלה, והיא נאסרת על בעלה.

אמנם, תוספות מודעים לכך שהבבלי אינו יכול לקבל את דברי הירושלמי במלואם, שהרי הבבלי מצרף את הספק שמא נבעלה באונס כדי להתיר אישה שהתקדשה בת פחות משלוש שנים בספק-ספיקא:

"ואם תאמר: אם כך, בספק-ספיקא נמי תיאסר. דספק אונס - כמאן דליתיה דמי, ולא נשאר אלא חד ספק - ספק תחתיו, ובהא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר?".

ובכן, האם הספק אם האישה נבעלה באונס או ברצון הוא ספק שקול או ספק מוטה? ממשיכים תוס' ומביאים את תירוצו של ר"י:

"ואומר ר"י, דהאי רובא דברצון - אינו רוב גמור, אלא הוי מדרבנן. והלכך, במקום ספק ספיקא - שרי, ובמקום חד ספיקא - חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא".

"רוב בעילות ברצון" אינו רוב גמור, אלא "רוב מדרבנן" בלבד. מיעוט האנוסות אמנם אינו יוצר ספק, אך כאשר קיים ספק נוסף - המיעוט מצטרף אליו, ויוצר ספק-ספיקא.

דברי הר"י אינם ברורים. מהו "רוב דרבנן"? מדוע רוב כזה מועיל נגד חזקת היתר, אך אינו מועיל לגבי ספק-ספיקא?

אופי דין ספק-ספיקא

כדי להבין את דברי התוס', יש לחזור ולברר כיצד פועל ספק ספיקא. הרשב"א, באחת מתשובותיו (סי' ת"א), כתב שספק-ספיקא פועל כמו רוב: כיוון שיש כאן שתי ספקות - רוב הסיכויים הם שהאישה מותרת לבעלה, לכן ניתן להתיר אותה מדין רוב.

הריב"ש (תשובה שע"ב) חולק על הרשב"א, ומסתמך על סוגייתנו. בתשובתו, מצטט הריב"ש את הגמרא בבכורות (כ ע"ב), הכותבת שאישה שהייתה מעוברת ואין ידוע אם ילדה זכר או לא - רוב הסיכויים הם שלא ילדה זכר[1]. הגמרא מסבירה שיש ספק אם הולד הוא זכר או נקבה, וחלק מהולדות הם גם נפלים. לכן, ניתן לצרף את מיעוט הנפלים לחצי הנקבות, ולקבוע שרוב הסיכויים הם שהולד אינו זכר. אם כך, כותב הריב"ש, הוא הדין בנידון דנן (לגבי אישה שבעלה טוען "פתח פתוח מצאתי"):

"דאדרבה - אית לן למימר סמוך מעוטא דאונס למחצה דאין תחתיו, והוה ליה תחתיו ברצון מיעוטא!"

ספק אם האישה נבעלה לפני קידושיה או אחריהן, ומכל מקום יש מיעוט נשים שנאנסות. ניתן, אם כן, לצרף את מיעוט הנאנסות לספק שמא נבעלה לפני קידושיה, וכך להתיר את האישה. מדוע, אם כן, נדחקים תוס' ומסבירים שהרוב הוא "רוב דרבנן"? אפילו אם הרוב הוא רוב רגיל - האישה מותרת משום צירוף המיעוט והספק!

בתשובתו, מחלק הריב"ש בין הרוב של הגמרא בבכורות לבין הרוב של סוגייתנו. הגמרא בבכורות עוסקת בספק שקול מבחינה סטטיסטית: 50% מהולדות הם זכרים, ו-50% מהם הן נקבות[2]. לכן, ניתן לצרף ל-50% הנקבות את מיעוט הנפלים, ונוצר רוב של ולדות שאינם זכרים. אך הספק בסוגייתנו אינו ספק שקול. ישנן שתי אפשרויות - אם האישה נבעלה לאחר קידושיה או לפני קידושיה - ואין לנו דרך להכריע ביניהם. אפילו אם נצרף את מיעוט האנוסות לנשים שנבעלות לפני קידושיהן - אין אנו יודעים אם נוצר רוב. לכן, אי אפשר לצרף כאן את המיעוט לספק, שכן אין אנו יודעים את האחוזים המדוייקים של הנאנסות והמפותות, וייתכן שאפילו צירוף האנוסות עם הנבעלות לפני קידושיהן אינו גובר על הרוב. אף על פי כן, כפי שכתבו תוס', ניתן להתיר את האישה מדין ספק-ספיקא: ספק אם האישה נבעלה תחת בעלה או לפני קידושיה, וספק נוסף (שאינו שקול!) אם האישה נבעלה באונס או ברצון.

מכל מקום, ברור שהריב"ש חולק על הרשב"א. לדעתו, אפילו כאשר ייתכן שצירוף שתי הספקות אינו יוצר רוב - ניתן לצרף את שתי הספקות ולהתיר את האישה מדין ספק-ספיקא. אם כך, הרי לנו שספק-ספיקא אינו פועל מדין רוב, בניגוד לדעת הרשב"א.

רוב סטטיסטי ורוב אפשרויות

ממבט שני, נראה שגם הריב"ש יכול להסכים עם שיטת הרשב"א. ייתכן, שכוונת הרשב"א לא הייתה לרוב סטטיסטי-מתמטי, אלא לרוב האפשרויות. במקרה שלפנינו יש שתי ספקות, ובכל ספק יש שתי אפשרויות: ספק אם נבעלה באונס או ברצון, וספק אם נבעלה תחת בעלה או לפני קידושיה. צירוף שתי הספקות יוצר ארבע אפשרויות: האישה נבעלה באונס תחת בעלה, באונס לפני קידושיה, ברצון תחת בעלה או ברצון לפני קידושיה. מבין ארבעת התרחישים הללו, האישה מותרת בשלושה מתוכם, ואסורה רק אם נבעלה ברצון תחת בעלה. אם כך, בחינת האפשרויות מגלה לנו ש"רוב האפשרויות" נוטה לכך שהאישה מותרת, ללא קשר למידת הסיכוי ההסתברותי שכל אפשרות אכן תתרחש.

לאור פירוש זה של הרשב"א, אפשר לקבל את תירוץ הריב"ש. אם גם הרשב"א מסכים שספק-ספיקא אינו פועל כרוב סטטיסטי אלא כרוב אפשרויות - הוא מסכים לחלוטין עם הריב"ש: במקרה שלנו, יכולים אנו להתיר את האישה על סמך רוב אפשרויות (= ספק-ספיקא), אף על פי שאין לנו רוב סטטיסטי.

רוב רגיל ו"רוב דרבנן"

לפי דברינו, אפשר גם להסביר את דברי התוס', שהבחינו בין רוב רגיל ל"רוב דרבנן". קודם לכן, ניגע בחקירה יסודית בדין רוב: האם רוב מברר את הספק, או רק מכריע אותו? אם רוב מברר את הספק - פירושו של דבר הוא שלאחר שהלכנו אחרי הרוב - אין לנו ספק כלל[3]. לעומת זאת, אם הרוב רק מכריע את הספק - הספק נשאר גם לאחר פסיקת ההלכה, אלא שאנו פוסקים ללכת לפי הרוב[4].

והנה, נחלקו התנאים כיצד פוסקים כאשר חזקה עומדת כנגד רוב (קידושין פ ע"א): לדעת ר' מאיר הולכים אחר החזקה, משום "סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא", ואילו לדעת חכמים "מיעוטא כמאן דליתא דמי, רובא וחזקה - רובא עדיף". ייתכן שמחלוקת זו תלויה בחקירתנו: אם הרוב מברר את הספק - אי אפשר להסתמך על המיעוט כדי לצרף אותו לחזקה, ולכן "רובא וחזקה - רובא עדיף". אולם אם הרוב רק מכריע את הספק, ומותיר את המיעוט במקומו - ר' מאיר סובר שיש להעמיד את החפץ על חזקתו, כיוון שמצרפים את המיעוט לחזקה ומכריעים את הרוב.

כך ניתן להבין את ההבדל שבין רוב רגיל ל"רוב דרבנן": רוב רגיל הוא רוב שמברר את הספק, ואילו "רוב דרבנן" הוא רוב שאינו יכול לברר את הספק אלא רק להכריע כיצד לנהוג. בסוגייתנו, מתנגשים הרוב (רוב נשים נבעלות ברצון) עם חזקת ההיתר של האישה. כיוון שאנו פוסקים כחכמים, ש"רובא וחזקה - רובא עדיף", האישה נאסרת משום הרוב שנבעלה ברצון (שכן רק מיעוט הנשים נבעלות באונס). אבל לעניין ספק-ספיקא - אין זה משנה אם הספק הוא ספק שקול או שמא יש "רוב דרבנן" לאחד הכיוונים. בכל אופן, יש רוב אפשרויות להתיר את האישה לבעלה. אילו היה כאן רוב אמיתי - הרוב היה פושט את הספק, ולא היינו יכולים לצרף אותו לספק-ספיקא. כיוון ש"רוב נשים נבעלות ברצון" הוא רק רוב דרבנן - הוא מספיק כדי לאסור בספק אחד, אך אינו מספיק כדי למנוע מהספק להצטרף לספק-ספיקא.

שיטת הרא"ה

הסבר נוסף לדין ספק-ספיקא מופיע בדברי הרא"ה בספר "בדק הבית" (השגות הרא"ה על ספר "תורת הבית" לרשב"א). לדעת הרא"ה, ניתן לומר ספק-ספיקא רק כאשר הספק הראשון יוצר היתר מדאורייתא. הרא"ה מסתמך על שיטת הרמב"ם, שמהתורה הולכים בספקות להקל, ורק חכמים גזרו שספיקא דאורייתא לחומרא. כאשר מצטרף ספק נוסף לספק זה - הספק השני הוא כבר ספק דרבנן, והולכים בו לקולא.

כך, למשל, אם חתיכת איסור התערבה ברוב היתר - התערובת מותרת מדאורייתא (שהרי מדאורייתא הולכים אחר הרוב) ואסורה מדרבנן (כיוון שאין כאן ביטול בשישים). אם חתיכה מתערובת זו יתערב בתערובת אחרת - כל חתיכה בתערובת השנייה תהיה ספק-ספיקא, שהוא בעצם ספק דרבנן, ולכן תהיה מותרת. בסוגייתנו, הספק הראשון הוא אם האישה נבעלה תחת בעלה או לפני קידושיה, ומדאורייתא ניתן להעמיד את האישה על חזקת ההיתר שלה ולהתיר אותה. כאשר מצטרף לספק זה הספק השני - אם היא נבעלה באונס או ברצון - המצב הוא כבר של ספיקא דרבנן, וניתן להקל בו ולהתיר את האישה.

ברור שתוס' בסוגיתנו לא מסכימים עם הרא"ה, שהרי הם מקשים מדוע אין מעמידים את האישה על חזקת ההיתר שלה, ומסיקים שאי אפשר לסמוך על חזקה זו. לשיטת הרא"ה - באמת מעמידים את האישה על חזקתה, ורק משום כך נוצר ספק-ספיקא. מכל מקום, רוב האחרונים הלכו בעקבות הרשב"א, שספק-ספיקא פיעל מדין רוב, והותירו את דברי הרא"ה כשיטת יחיד.

אמנם, מצאנו כמה שיטות בראשונים, שקשה להסבירן על פי הבנת הרשב"א. תוס', לדוגמא, מקשים על דין "פתח פתוח מצאתי":

"וקשה, דאמאי מפסידה כתובתה? והא הוה ספק ספיקא: ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו, ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה - ספק באונס ספק ברצון?... ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה". (כתובות ט ע"ב תוד"ה אי למיתב לה כתובה)

פשטות דברי התוס' מורים שהאישה יכולה להוציא את תשלומי הכתובה מבעלה על סמך ספק-ספיקא, אף על פי שהבעל מוחזק בממון. ברור שדבריהם אינם מתיישבים עם שיטת הרא"ה, שהרי "המוציא מחבירו - עליו הראיה", ואי אפשר להוציא ממון על סמך "ספיקא דרבנן לקולא". יתר על כן: בדיני ממונות כלל לא שייכים המונחים "קולא" ו"חומרא", שהרי קולא לתובע אינה אלא חומרא לנתבע.

אך גם לפי שיטת הרשב"א הדברים תמוהים: אם ספק-ספיקא פועל מדין רוב - כיצד ניתן להוציא ממון על פיו? הלא כלל נקוט בידינו, ש"אין הולכים בממון אחר הרוב"?! ויש ליישב באופן אחר, ואכמ"ל[5].

המשך ספק ספיקא (מקורות לשיעור הבא)

  1. דף ט: "אמר אביי אף אנן ... טענת דמים", תוד"ה אי למיתב לה כתובה [עד "דמוקמינן ממונא בחזקתיה"].
  2. שב שמעתתא א, כ [עד "אין הולכין בממון אחר הרוב כו' "].
  3.  פסחים דף י. "הנכנס לבקעה ... ספק מגע טומאה טמא", רש"י ד"ה בימות הגשמים, וד"ה וחכמים מטמאין, תוד"ה ספק ביאה טהור.
  4. תורת הבית [הקטע המצורף}.

תורת הבית הארוך בית ד שער ב דף כה עמוד ב

ומדברי רבנו יעקב ז"ל נלמוד דכל ספק ספקא אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר דהא אוקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו הכי ודאי אסורא ספיקה מותר וטעמא דכל שהוא בספק ספיקא היתר גמור משוינן ליה

שאלות:

  1. לפי תוספות, אם יש ספק ספיקא לטובת האשה, היא יכולה  לגבות את כתובתה. מה קשה ביישום זה של  דין ספק ספיקא?
  2. מהי המחלוקת בין ר"א וחכמים בפסחים דף י?
  3. כיצד הרשב"א בתורת הבית מסביר את שיטת רבנו תם?

[1] הגמרא שם דנה באישה שהלכה למדינת הים ומת בעלה ללא בנים, ועתה היא איננה יודעת אם נולד אח לבעלה והיא זקוקה לייבום. הגמרא כותבת שלדעת ר' יהושע, אפילו אם חמותה הייתה בהריון כשעזבה אותה - אין חוששים שהיא ילדה בן שצריך לייבם אותה, שכן רוב הסיכויים הם שלא נולד לה בן.

[2] לדברי הריב"ש, הקב"ה ברא את העולם כך שחצי מהולדות יהיו זכרים וחצי מהם יהיו נקבות, כדי שהעולם יוכל להתקיים. אין זה כלל שהתגלה ע"י סקר סטטיסטי, אלא כלל הטבוע בעולם: "התם, דמחצה זכרים ומחצה נקבות, הוא ודאי ובהכרח, כי כן יסד המלך - מלכו של עולם - לקיום המין".

[3] כשם ששני עדים מבררים ספקות: לאחר שבאו שני עדים והעידו מה אירע - לא נותר לנו שום ספק, ואנו קובעים בביטחון מלא שדברי העדים נכונים.

[4] לפי הבנה זו, רוב הוא מעין ברירת מחדל: כיוון שאין אנו יודעים מה לעשות כאשר יש ספק ואין לנו דרך לברר אותו - אנו הולכים אחר הרוב, למרות שאין אנו יכולים לפשוט את הספק בעזרתו.

[5] עיין בשב-שמעתתא, שנדרש לפירוש התוס' והסביר אותו בצורה אחרת.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)