דילוג לתוכן העיקרי

סוכה | דף ט | הנאה מעצי סוכה

קובץ טקסט

פתיחה

כידוע, קיים איסור להנות מתשמשי מצווה שלא לצורך, איסור הנובע משום כבוד המצווה. בעצי הסוכה, מצינו איסור חמור יותר, המקיף איסורים רחבים יותר. וכך כותבת הגמרא:

"דאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה? תלמוד לומר: חג הסכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'..." (ט.).

ניסוח הגמרא קצת מפותל, ולא ברור למה היא מתכוונת באומרה: "כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה". בכל אופן, כבר מלימוד ראשוני אנו יכולים ללמוד מדברי הגמרא שני דברים: ראשית ניתן להסיק שמדובר באיסור תורה. ושנית, נראה כי אופי הדין של איסור ההנאה מעצי סוכה, זהה לזה של חגיגה.

בשיעור זה, ננסה לעמוד על אופי האיסור והיקפו. בעיקר ננסה להבין את מהות ההשוואה לקרבן החגיגה, בפרטי הדינים ובצדו המחשבתי.

ההשוואה לקרבן חגיגה

רש"י על אתר מבאר את דברי הגמרא המשווה את קרבן החגיגה לעצי סוכה:

"שם שמים על החגיגה - שלמי חגיגה, שם שמים חל עליהם לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין, דזכו בהו בתר הכי משלחן גבוה - כעבד הנוטל פרס" (שם).

רש"י אם-כן מסביר כי הדמיון לקרבן החגיגה נובע מאופיו של הקרבן. בקרבן החגיגה ישנה קדושת מזבח, אולם יש בו משהו ייחודי שלא קיים בקרבנות אחרים, וזה בנוגע למועד הקדושה. בתחילת החג חלה קדושה על הקרבן, כולו לשם שמים, ואסור להנות ממנו. ואולם, לאחר שהעלו על-גבי המזבח את החלקים הפנימיים של הבהמה, שאר חלקי הבשר מותרים מיד בהנאה לבעלים. בצורה דומה אומר רש"י קורה גם בסוכה: תוך כדי החג, אסור להנות מעצי הסוכה, ואולם מיד לאחר שהחג הסתיים - מותר ליהנות מהם (זאת כמובן בהתעלם מאיסור דרבנן הקיים בהנאה מתשמיש מצווה, בו נדון בהמשך המאמר).

בעל ה'ערוך לנר' מעלה שאלה מעניינת: מדוע הגמרא השוותה את עצי הסוכה לקרבן חגיגה דווקא? שהרי הסוכה אינה נאכלת והיא תשמיש מצווה בלבד, ואם כן הדימוי הקרוב יותר בתחום עולם הקודשים, הוא לקודשי בדק הבית שגם עליהם חל שם שמים! וכך הוא עונה:

"...יש לומר עוד ביישוב קושיא זו, דאי לאו משום היקש לחגיגה הוי דרשינן סוכה לה' כקדשי בדק הבית - דודאי יותר דומה סוכה לקדשי בדק הבית מלקדשי מזבח! והוה אמינא כמו דקדשי בדק הבית יש להם פדיון, הוא הדין גם כן סוכה! לכן אתקש לחגיגה, לומר דהיא כקדשי מזבח דאין להם פדיון. ואין לומר דאיך אפשר דמלה' דרשינן כקדשי בדק הבית, שהרי כתיב לה' ואמרינן בתמורה (יג.) דקדשי בדק הבית קרבן ה' אקרי, קרבן לה' לא אקרי. דזאת אמרינן דרק היכי דכתיב קרבן אצל לה' אין קדשי בדק הבית בכלל אבל לה' לחוד שייך גם גבי קדשי בדק הבית, שהרי כתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה'".

בתוך עולם הקודשים אנו מבחינים בין שתי רמות של קדושה: קדושת דמים וקדושת הגוף. ההבדל בין שתי הקדושות הוא שקדושת דמים ניתנת להפקעה, ואילו קדושת הגוף לא. ה'ערוך לנר' כותב כי מכיון שבפרשת סוכה ישנה כפילות במילים 'קודש לה'' - יש בכך כדי להצביע על העובדה שמדובר בקדושה חמורה יותר - קדושת הגוף שאינה ניתנת להפקעה.

ואולם, האם ניתן בכלל לדבר על קדושת הגוף בעצי סוכה? הט"ז חולק על הנחה זו של בעל הערוך לנר, ואומר:

"...דודאי אין לך לומר שכל הדינים שישנם בחגיגה יהיו בסוכה, דאם-כן נימא שיש גם בסוכה קדושת הגוף?! אלא על כרחך דהאי 'חג הסוכות תעשה לך ז' ימים' - דדוקא בזה יהיו שוים לענין ז' ימים שתהא קדושת הסוכה לזמן זה כמו חג ולא תטול ממנו להנאתך שום דבר לבטל ממנה קדושה שלה, בזה דוקא שוים ולא לדבר אחר" (סימן תרל"ח).

לדעת הט"ז ההשוואה לחגיגה היא רק לעניין זמן הקדושה החלה על עצי סוכה - שבעה ימים. לדעתו, אין להשליך מכאן על שאר הדינים. לענ"ד נראה כי דבריו התקיפים של הט"ז, אינם עולים בקנה אחד עם דברי רש"י שהובאו לעיל. נראה כי לדעת רש"י ההשוואה לחגיגה הינה רחבה יותר מאשר זמן הקדושה בלבד (זאת למרות שרש"י משתדל להימנע מהמינוח של קדושה, ומדבר על החלת שם שמים על עצי סוכה כפי שזה נעשה בקורבן חגיגה. לקמן נראה שמינוח זה הוא רב משמעות).

היקף הדין

המחלוקת העקרונית המופיעה בראשונים סביב איסור הנאה מעצי סוכה, נוגעת לשאלה האם איסור זה חל על הסכך בלבד או שמא גם על הדפנות[1].

כותב הרמב"ם:

"עצי סוכה אסורין כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך אין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים..." (סוכה פ"ו, הל' טו).

לעומתו התוספות על אתר מביאים את דברי ר"ת:

"...ור"ת מפרש דעצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא, אבל היותר מכדי הכשר לא מיתסרי אלא מדרבנן" (שם ד"ה מנין).

במה נחלקו ר"ת והרמב"ם? נראה כי ניתן להעלות שלוש אפשרויות שונות:

1. הגדרת הסוכה - המחלוקת נובעת מהשאלה מה נותן לסוכה את שמה - האם זה הסכך שמביא את הצל, או שמא גם הדפנות המעמידות את הסכך מהוות חלק מגוף המצווה[2].

2. ההשוואה לחגיגה - המחלוקת נובעת מהבנת הדמיון שעשתה הגמרא בין סוכה לקרבן חגיגה.

3. דאורייתא או דרבנן. לפי שיטה זו, המחלוקת אינה עקרונית, והראשונים נחלקו אילו מפרטי הדינים דאורייתא ואילו דרבנן, אולם אין כאן שום דבר עקרוני.

להלן נדון באפשרויות אלו, ונבאר כל כיוון בפני עצמו.

הגדרת הסוכה

אומרת הגמרא:

"ושחמתה מרובה מצלתה פסולה. תנו רבנן: חמתה - מחמת סיכוך, ולא מחמת דפנות. רבי יאשיה אומר: אף מחמת דפנות. אמר רב יימר בר שלמיה משמיה דאביי: מאי טעמא דרבי יאשיה? דכתיב: 'וסכת על הארון את הפרכת' (שמות מ') - פרכת מחיצה, וקא קרייה רחמנא סככה - אלמא: מחיצה כסכך בעינן. ורבנן: ההוא דניכוף ביה פורתא, דמחזי כסכך" (ז:).

ר' יאשיה סובר כי הדפנות הינן חלק מהסוכה, ולכן גם שמש המגיעה מצד הדופן פוסלת את הסוכה. למעשה ה'שלחן-ערוך' פוסק שהדופן אינה חלק מהסכך, ולכן פוסק כי כל החומרים כשרים לבניית הדופן, ואין היא צריכה להיבנות דווקא מדבר שאינו מקבל טומאה.

יש לציין כי הב"ח כדעת יחיד פסק כר' יאשיה, ולדעתו גם חמה המגיעה מצד הדפנות פוסלת את הסוכה. ואולם, למרות זאת סייג הב"ח את דבריו וכתב שמצד שני אין לסמוך על צל הדופן בשביל צל הסוכה.

כפי שכתבנו, יתכן כי מחלוקת הראשונים בנוגע להיקף דין עצי סוכה נובעת ממחלוקת זו: יתכן כי הרמב"ם התופס כי גם הדופן היא בכלל איסור הנאה מעצי סוכה, סובר שהדופן היא חלק ממכלול הסוכה וממילא חלים עליה דיני הסכך באופן כלשהו. ר"ת לעומת זאת סובר כדעת חכמים שהדפנות אינן נחשבות לחלק מהמכלול.

בספר 'אור זרוע, מובא רעיון זה בשם הירושלמי:

"ירושלמי: 'ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינה, כתיב: וסכת על הארון את הכפורת - מיכן שהדופן קרוי סכך מיכן שעושין דפנות בדבר שאינו מקבל טומאה'. ולפי זה יש לנו לפרש דהא דקתני וכולן כשירות, דהיינו דוקא אחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים קאי דכשרין דאורייתא אפילו לסכך ורבנן הוא דגזור בהו ולדפנות לא גזור, וכפי זה היה צריך להזהר שלא לעשות הדפנות מדבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ".

להלכה מביא אמנם הדרכי משה את דברי ה'אור זרוע', וכן פוסק הב"ח, אולם השו"ע לא חושש לחומרה זו כלל וכלל. הביאור הלכה על אתר מעיר כי הגירסה שבירושלמי שלפנינו שונה, והגר"א כבר דחה שיטה זו.

בהקשר זה נציין שיטה מינורית יותר המובאת בבית יוסף הסוברת כי הדפנות בטלות לסכך, ולכן מכליל אותם הרמב"ם באיסור הנאה:

"ומהר"ר אליה מזרחי כתב ליישב דברי הרמב"ם מתמיהת הרא"ש וזה לשונו: ושמא יש לומר דאיסור דפנות לאו מקרא דחג הסוכות הוא דמפיק לה, אלא משום דדפנות צריכי לה לסוכה, דאי לאו דפנות לא קיימא סככה והוי ליה כאילו בטלינהו לגבי סככה והוי ליה כסכך ואסירי, מידי דהוה אסמוך לסכך דכיון דבטלינהו לגבי סכך הוי ליה כסכך וכל פורתא דשקיל מינייהו סתירה היא".

ההשוואה לחגיגה

כאמור ראינו לעיל כי יש מן האחרונים שהבינו כי על הסוכה חלה מעין קדושת הגוף, וממילא מובן מדוע הרמב"ם סבר כי גם הדפנות נכללות בגדר איסור הנאה. ראינו כי הט"ז סבר שהשוואה בין חגיגה לסוכה אינה מלאה, ולכן הוא מסביר את דברי הרמב"ם באופן שונה - כגישה השלישית.

כעת, ננסה לבאר קצת יותר את הלימוד בגמרא מקרבן החגיגה. ראשית, עולה השאלה מדוע ראתה הגמרא להשוות בין קרבן החגיגה לסוכה. יתכן כי התשובה לכך נמצאת בדברי בעל הערוך לנר שראינו לעיל. ראינו כי בעל ה'ערוך לנר' דייק בלשון הכתובים בין קודשי בדק הבית בהם נקט הכתוב בלשון לה' לבד, לבין קודשי מזבח בהם לשון הכתוב הוא קרבן לה'. בסוכה אמנם לא מצינו ביטוי זה, אולם נאמר שם שהיא חג לה' - ויתכן שהלימוד נובע מדיוק זה.

בנוסף, נראה כי קיים גם קשר רעיוני בין קרבן החגיגה לסוכה. הדמיון ביניהם נובע מכך שגם הסוכה הינה אקט להשראת שכינה - כיצד? באחד מן השעורים הראשונים הרחבנו בעניין זה ובהקשר זה צטטנו את דברי המדרש:

"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, ולהלן הוא אומר חג הסוכות שבעת ימים לה' (ויקרא כג). מלמד שכל העושה סוכה לעצמו כאילו עושה לגבוה" (פסיקתא ראה).

ובמקביל אומרת המכילתא:

"סוכותה ר' עקיבה אומר סוכות ממש עשו להן בסוכות. ר' אליעזר אומר סוכות ענני כבוד באו וחנו על גגי רעמסס מושלו משל למה הדבר דומה לחתן שהביא אפריון לפתח ביתה של כלה כדי שתכנס לו מיד".

הסוכה היא מדור לה' כדברי הפסיקתא, ולכן דבקים בסכך ובדפנות שלה קדושה ואסור להנאות מהם.

דפנות אסורות בהנאה מדאורייתא או מדרבנן

האם לדעת הרמב"ם איסור ההנאה מן הדפנות הוא מדברי תורה או רק מדרבנן? הט"ז התמודד עם שאלה זו, וזו לשונו:

"וצ"ל דעת הרמב"ם דאסר הדפנות מטעם מוקצה. דהרמב"ם היה קשה לו קושיות התוספות (ט.) דאסריה עצי סוכה מן התורה, ובפרק כירה משמע שהוא מטעם מוקצה והיינו מדרבנן. וניחא ליה דפרק כירה מיירי מהדפנות, וכאן מיירי מהסכך. והרא"ש שתמה על הרמב"ם הוא מטעם שכללן ביחד הסכך והדפנות, משמע דתרוייהו מן התורה וזה ודאי אינו מוקצה בדפנות עצמן... אלא נראה פשוט דאף להרא"ש יש איסור מוקצה בדפנות אלא דכאן איירי באיסור דאורייתא משום חג הסוכות כו', בזה חילק בין סכך לדפנות מה שאין כן ברמב"ם לפי הבנת הרא"ש שרוצה להשוותן לסכך ויהיה גם בהם איסור דאורייתא, ועל זה תמה הרא"ש כי בודאי יש הרבה קולות וחילוקים בין איסור דאורייתא לדרבנן אבל לפי האמת גם הרמב"ם לא אסר בדפנות אלא מטעם מוקצה רק שיש חילוק בתנאי שלא מהני תנאי בדפנות".

הט"ז מבין שגם לשיטת הרמב"ם איסור הנאה מדאורייתא בעצי סוכה הוא דווקא בסכך. הרמב"ם חידש שגם דפנות הסוכה יאסרו מאחר שהם קשורות לבניין הסכך, אולם רק מדרבנן. הט"ז מסביר שקושייתו הגדולה של הרא"ש נבעה מכך שהוא לא עשה את החילוק הפשוט בין הסכך לדפנות, וסבר כי לדעת הרמב"ם שניהם אסורים בהנאה מדאורייתא.

לעיל ראינו שהט"ז דחה את אלה המדמים בין קדושתה של סוכה לזו של חגיגה. הט"ז מבאר את דעתו ואומר כי ניתן לראות מדברי הגמרא כי מוקד הלימוד בפסוקים הוא מפרשייה בדברים שהמעיין בה ימצא שהיא מתמקדת בסכך הסוכה, ולכן ממילא הקדושה חלה דווקא על הסכך. לדעתו הגבלה זו של איסור הנאה מהעצים מצטרפת לעוד הגבלות שונות שמצינו בסכך שהוא פסול בדבר המקבל טומאה וכו'.

לסיכום, נראה כי האחרונים נחלקו בטיבו של איסור הנאה מעצי סוכה. לדעת הט"ז מדובר באיסור עצמאי מחודש הנובע מקדושה זמנית שחלה על סכך בלבד. ואילו לדעת הערוך לנר, מדובר בסוג מיוחד של קדושת הגוף על הסוכה, תפיסה הנובעת מראיית הסוכה כמקום של השראת שכינה.

 

[1] התעלמנו בדברינו משיטתו החשובה של הרא"ש הסובר כי האיסור מדאורייתא הוא רק כאשר הסוכה קיימת, ואילו כאשר היא מפורקת האיסור ירד לרמת דרבנן.

[2] בשאלה זו דנו בהרחבה באחד מן השיעורים הקודמים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)