דילוג לתוכן העיקרי

ט' באב שחל בשבת

קובץ טקסט

 

כשתשעה באב חל בשבת, נתקבלה ההלכה שהתענית נדחית ליום ראשון.  (דעתו של רבי במגילה ה: ש"הואיל ונדחה - ידחה", נדחתה) אך יש להתעמק בכמה שאלות שמתעוררות בנוגע לקביעה זו.

1)  האם שבת, ט' באב, עדיין נחשבת ליום אבל?

2)  האם יום ראשון, י' באב, דינו חמור כט' באב בשנה רגילה?

3)  אפשר לנסח שאלה אחת שלכאורה מצרפת את שתי השאלות הנ"ל.  האם חכמים ביטלו ט' באב שחל בשבת וקבעו את הצום והאבלות לכתחילה בי' באב, או ששבת עדיין נחשבת ט' באב ויום ראשון הוא נדחה.  אך אין הכרח שהא בהא תליא: ייתכן שדין אבילות הופקע מהשבת לגמרי, ועם זאת ביום א' התענית קלה יותר מפני שהיא דחויה.

              ברצוני לדון בכמה הלכות שתלויות בשאלות הנ"ל.  למרות שאפשר לדון בשאלות דומות בנוגע לכל תענית שנדחתה, נדון רק ביחס לט' באב.

שבוע שחל בו ט' באב

              מדינא דגמרא יש איסור כיבוס ותספורת בשבוע שחל בו ט' באב.  כשט' באב חל ביום ראשון, אין דין שבוע שחל בו, שהרי הוא יום ראשון בשבוע, ולאחריו ממילא מותר.  כשט' באב חל בשבת פוסק המחבר (ס' תקנ"א סק'ד) ע"פ הירושלמי, שאין דין שבוע שחל בו (וכאילו חל ביום א'), ומזה משמע שתשעה באב שחל בשבת נדחה לגמרי ולכן אין איסור בשבוע שלפניו.  אמנם, המחבר מביא אח"כ דעת הסמ"ג והסמ"ק, שנהגו להחמיר כל השבוע לפני כן חוץ מיום ה' ועש"ק (לכבוד שבת).  לפי דעה זו, ברור ששבת עדיין נחשבת ליום ט' באב, וע"כ יש שבוע שחל בו.  להלכה, הרמ"א מביא מנהג להחמיר בתספורת מי"ז בתמוז ובכיבוס מר"ח אב ולכן אין נ"מ להלכה בדיון זה (הערת הסמ"ג).

דברים שבצינעא בשבת ט' באב

              בתוספתא תענית פ"ג מובא, שאם חל ט' באב בשבת "אוכל אדם ושותה ... ואינו מונע עצמו מכלום".  ודייקו הרבה ראשונים (הרא"ש, הרמב"ן, המאירי, רבנו ירוחם ועוד) שאינו מונע עצמו אפילו מדברים שבצינעא, אך הרמ"א מביא שיטת האו"ז לאסור בתשמיש המטה ופסק "וכן נוהגים".  (דיוננו מבוסס על ההנחה שתה"מ הוא לאו דווקא ופירושו כל הדברים שבצינעא.)

              בהסבר המחלוקת הזו כבר כתב בעל "כתב סופר" (שו"ת או"ח ס' ק"א), שזה תלוי בשאלותינו.  אם שבת נחשבת יום אבל, ע"כ דברים שבצינעא נוהגים בו, אך אם חכמים לכתחילה קבעו תענית זו בי' באב, אין דברים שבצינעא נוהגים בשבת.  הוא אף הרחיב רעיון זה בהביאו את דברי ר' יוחנן בתענית כט. " ... לא קבעתיו אלא בעשירי".  אמנם בשנה רגילה הצום נקבע בתשיעי אך כשחל ט' באב בשבת ייתכן שקבעו באותה שנה את הצום ביום ראשון.  הדברים כמעט  מפורשים בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תק"ח וז"ל: "נראה לי שאין נוהג בו שום אבלות דהא אמרינן מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, דאבלות ישנה שאני וכל שכן דלגמרי עקרוה ואוקמוה ומעיקרא היה ראוי לקבעו בעשירי כדאיתא התם" עכ"ל.

קולות בט' באב שנדחה

              המחבר פוסק בשו"ע או"ח ס' תקנ"ט סעיף ט' שכשיש ברית ביום ראשון, י' באב, בעל הברית אינו משלים תעניתו שיום טוב שלו הוא.  המגן אברהם שם דן באריכות אם קולא זו נוהגת גם בט' באב שלא נדחה ובשאר תעניות שלא נדחו ומסיק שנוהגת רק בתענית שנדחתה, בכל ד' תעניות.  (בתענית אסתר בעל ברית ודאי אינו משלים תעניתו אפילו אינו נדחה.  עי' שו"ע או"ח ס' תרפ"ו סעיף א') הגר"א חולק על המג"א וסובר שבשאר התעניות בעל ברית אינו משלים תעניתו אפילו כשלא נדחתה, ורק בתשעה באב שלא נדחה בעל ברית משלים.  בכל אופן, שניהם מסכימים שבתשעה באב שנדחה בעל ברית אינו משלים תעניתו, ומכאן, שיום העשירי אינו חמור כתשעה באב בשנה רגילה.

              להלכה איננו מקבלים קולא זו.  בעל ערוך השולחן (ע"פ המג"א הנ"ל ועוד) מעיד שנהגו בעלי ברית להשלים את התענית בכל ד' תעניות אפילו אם נדחו (חומרא כפולה לדעת הגר"א).  אף על פי שדין זה איננו נוהג בזה"ז אנו רואים שבאופן עקרוני יש מקום להקל בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום א'.  (וייתכן שהרשב"א הנ"ל יחלוק על זה) ומכאן הסיק הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע שם, שיש להתיר לחולה קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת לאכול.

קטן שהגדיל ביום א'

              השאלה הזו אינה מופיעה בשולחן ערוך, אך הרבה אחרונים דנו בה.  עיקר הדיון הנוגע לענייננו הוא ברור ופשוט.  אם יום א' הוא עיקר התענית (כדמשמע מדברי הרשב"א) מסתבר שהילד קרוי גדול ביום החיוב ולכן חייב.  אך אם שבת היא יום אבל (ודברים שבצינעא נוהגים בו כדעת הרמ"א) ויום ראשון הינו רק יום תשלומים, מסתבר שהילד פטור שהרי לא נתחייב בחיוב העיקרי.

סיכום

              לפי הרשב"א שבת ט' באב איננה יום אבל, ואין איסור בדברים שבצינעא, ומסתבר שהתענית נקבעה לכתחילה ביום א' ואין בה קולות של בעל ברית וכד'.

              לפי פסק השו"ע יום ראשון איננו עיקר התענית ולכן בעל ברית אינו משלים תעניתו, אך ייתכן ששבת נחשבת כיום אבל, ועל כן דברים שבצינעא נוהגים (ב' הדעות בשו"ע) וייתכן שיש שבוע שחל בו (ב' דעות בשו"ע).

              הרחמן הוא יזכנו שימים אלה יהפכו לששון ולשמחה ונעלה לתוכה ונשמח בבניינה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)