דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 22

טעמי המצוות – המלחמה בעבודה זרה

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
טעמי המצוות – המלחמה בעבודה זרה
 
א. אברהם ועובדי הכוכבים
במסגרת דיונו בטעמי המצוות הציע הרמב"ם שרבות מהן מוקדשות למלחמה בעבודה זרה. בפרק כט מן החלק השלישי, שבו נדון בשיעור זה, תיאר הרמב"ם את המצע ההיסטורי למאבקן של מצוות התורה בעבודה זרה.
"ידוע", אמר הרמב"ם בפתיחת הפרק, "שאברהם אבינו גדל בעדת הצאביה". הצאבה הייתה כת אלילית באזור חרן שבשליטה מוסלמית, כת שהייתה עדיין פעילה בזמנו של הרמב"ם. אנשי כת זו התיימרו להיות הממשיכים של פולחן אלילי עתיק יומין. הרמב"ם קיבל את טענתם זו, וסבר שכבר אברהם אבינו נאלץ להתמודד מול אנשי הכת.
באחד מכתבי הצאבה, "ספר החקלאות הנבטית", מצא הרמב"ם אזכור למאבק בין מאמיני הכוכבים לבין אברהם אבינו (מנקודת המבט של עובדי הכוכבים, כמובן). בכך ראה הרמב"ם יסוד לטענתו שאברהם אבינו חי בסביבה האלילית של אנשי הצאבה. לדעתו, אברהם הוא שהחל במלחמה באמונת הצאבה האלילית וחשף את השקרים שבה. אברהם "החל סותר את שיטתם, חושף את השקר שבדעותיהם, והודיע ברבים שהוא חולק עליהם. הוא קרא 'בְּשֵׁם ה' אֵ‑ל עוֹלָם' (בראשית כ"א, לג), קריאה המצרפת את מציאות הא‑לוה ואת חידוש העולם על ידי הא‑לוה הזה". הרמב"ם לא התאפק, והזכיר את ניצחונו ההיסטורי השלם של אברהם:
סופו היה מה שאנו רואים היום, שרוב תושבי כדור הארץ מסכימים להעריצו ולהתברך בזכרו, עד כדי שמתייחסים אליו מי שאינם מצאצאיו. ואין חולק עליו ואין מי שאינו מכיר בגדולתו, למעט שרידי אותה עדה נכחדת שנותרו בקצווי הארץ, כמו כופרי התורכים בקצה צפון וההודים בקצה דרום. שהרי הללו הם שרידי עדת הצאביה, מפני שהייתה זו עדה חובקת עולם.
אכן, נתקיימה באברהם הבטחת ה' "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג; כ"ח, יד).
ב. אמונת הצאבה
במה מאמינים אנשי הצאבה? הצאבה הם עכו"ם כפשט המילים – עובדי כוכבים ומזלות:
הם אומרים במפורש שהכוכבים הם האלוה ושהשמש הוא האלוה הגדול ביותר. כמו כן הם אומרים: כל שבעת הכוכבים הם אלים, אבל שני המאורות גדולים יותר. מוצא אתה אותם אומרים במפורש שהשמש הוא המנהיג את העולם העליון והתחתון.
לדעת הרמב"ם, כפי שהציגהּ במשנה תורה (הלכות עבודת כוכבים פ"א הלכות א–ב), העבודה הזרה בכלל, ראשיתה בעבודת כוכבים. הכוכבים והגלגלים השמימיים הם באמת בריות שמימיות נשגבות, לכן קל להבין מדוע החלו בני אדם לעבוד אותם; בתחילה סגדו להם כשליחיו של הא‑לוהים, ולבסוף כאלים בפני עצמם. באמונת הצאבה יש מקום נכבד לפסילים, המייצגים את הרוחניות השופעת מכוכב מסוים. אותה רוחניות שופעת, לדעתם, גם על עצים מסוימים, המקודשים לאנשי הצאבה. כך הובילה עבודת הכוכבים לעבודת אלילים ופסלים. לדעת הרמב"ם, לפולחן זה קשורים גם נביאי הבעל ונביאי האשרה הנזכרים בתנ"ך (ראה מל"א י"ח, יט). כולם קשורים לאותה עבודת כוכבים קדומה.
ברבות הימים קיבלה עבודת כוכבים זו גם לבוש פילוסופי: "השיא שהגיעו אליו מי שהתפלספו באותם זמנים הוא שדימו שהאל הוא רוח הגלגל, והכוכבים הם הגוף והאל יתעלה הוא רוחו".
אנשי הצאבה מאמינים, כמובן מאליו, בקדמות העולם, "שכן בעיניהם השמים הם האלוה". כיוון שאין אלוהים מחוץ לעולם, ברור שהעולם היה קיים תמיד. אנשי הצאבה מאמינים במקצת גיבורי המקרא, אך מעוותים את מעלליהם. אדם הראשון היה בעיניהם איש כשאר האנשים, שנולד מזכר ומנקבה, והיה נביא שקרא לעבוד את הירח. את נֹח אנשי הכת מגנים, משום שהתנגד לעבודת הפסילים.
מלחמת היהדות בצאבה אינה חד-צדדית. ספרי הצאבה אסרו אף הם מלחמה על דת האמת. כך, למשל, מופיעות בספריהם מעשיות על דרכים טבעיות לחולל קולות רעמים ושאר נפלאות, על מנת להכחיש את א‑לוהיותם של הנסים המתוארים בתורה.
ג. המצוות הנלחמות בעבודה זרה
אברהם אבינו הוא שהחל את המלחמה בעבודה זרה. את מפעלו המשיך ביתר שאת אדון הנביאים, משה רבנו:
אברהם אבינו החל סותר את הדעות האלה בטענות ובקריאה רפה, על ידי ריצוי האנשים ומשיכתם לציות באמצעות מעשי חסד כלפיהם. וכאשר ניתנה נבואה לאדון הנביאים, הוא השלים את המטרה וציווה להרוג את הללו, למחות את עקבותיהם, ולעקור אותם מן השורש.
מעניין להתבונן כאן במקור אחר, שבו תיאר הרמב"ם את מפעלו של אברהם אבינו. כוונתי לדבריו בתחילת הלכות עבודה זרה בספר משנה תורה:
כיוון שנגמל איתן זה [=אברהם אבינו] התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם א‑לוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.      
כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא‑לוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיוון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א‑לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען                                                                   
                                    (הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג).
'ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו' – אמר אברהם: יש אגדה בן שלוש שנים, שנאמר 'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי' (בראשית כ"ו, ה), מנין עק"ב[1]                                            
                                               (השגת הראב"ד שם).
הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם אברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל ארבעים או בגיל שלוש. בחז"ל יש מקורות לשתי הדעות (נדרים לב ע"א; פסיקתא רבתי פיסקא כא). ברי שמדובר בשתי דרכים שונות מאוד אל האמונה. אברהם של הרמב"ם עבר דרך קשה מאוד לאמונה. היה עליו לחקור ולחפש, לדרוש ולפשפש, עד שהגיע בסופו של דבר לאמונת האמת; הוא עבד קשה כדי להגיע אליה. לעומת זאת, אברהם של הראב"ד הגיע לאמונה בגיל שלוש – לערך הגיל שבו אדם מתחיל לקבל מושג כלשהו על העולם. המחלוקת ביניהם היא בעצם מחלוקת על הטבעיות של האמונה: האם האמונה טבועה באדם מיום היוולדו, או שדרושה עבודה קשה ומאמץ מתמשך כדי לחשוף אותה.
נשוב לדברי הרמב"ם במורה. לדבריו, מפעלו של אברהם היה מפעל פרטי של אדם יחיד המשתדל להביא את אמונת האמת לעולם הספוג ברעל האלילות. מפעלו של משה היה שונה לחלוטין. משה לא ניהל תעמולה אישית, אלא כונן חוקה א‑לוהית – התורה – המכֻוֶונת להילחם בעבודת הכוכבים המשחיתה והשקרית. שלא כאברהם, שנלחם באלילות במתינות, בדרך ההסברה והשכנוע, תורת משה עורכת מתקפה חזיתית על האלילות. בעיני הרמב"ם, התקפה זו היא המטרה המרכזית של התורה. "יודע אתה מלשון התורה", כתב הרמב"ם, "שהכוונה הראשונה של התורה כולה להסיר עבודה זרה, למחות את עקבותיה וכל הקשור בה, לרבות זכרה, וכל המביא למשהו ממעשיה... ולהזהיר מפני ההידמות אל משהו ממעשיהם".
המרכזיות של המלחמה בעבודה זרה בשיטתו של הרמב"ם מובנת לחלוטין. הרמב"ם טען ששלמות התבונה של האדם היא היעד העילאי שלו. פולחני העבודה הזרה כשלעצמם מטרידים את הרמב"ם פחות מן האמונות הרעות והשקריות הכרוכות בהם. עבודת הכוכבים מביאה את האדם לאמונות אבסורדיות בנוגע לעולם ולא‑לוהים, ועל כן התורה נלחמת בה בלא רחמים. לדעת הרמב"ם, רבות מן המצוות נועדו להילחם באמונות הבל אלו:
משמעותן של מצוות רבות התבררה לי, וטעמיהן נודעו לי, רק משעמדתי על שיטות הצאביה, דעותיהם, מעשיהם ופולחניהם, כמו שתשמע כאשר אבהיר את טעמיהן של אותן המצוות שחושבים שאין להן טעם... הכרת אותן דעות ואותם מעשים היא שער גדול מאוד אל הבנת טעמי המצוות, כי שורש תורתנו כולה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא מחיית אותן דעות מן הלבבות, ומחיית אותן עקבות מן המציאות כדי למחותן מן הלבבות.
הרמב"ם מציין שתי מטְרות משנֶה במלחמה הכוללת בעבודת הכוכבים: למחות את הדעות הללו מן הלבבות, ולמחות את מעשי העבודה הזרה ופולחניה מן המציאות. וכרגיל אצל הרמב"ם, הדעות קודמות למעשים: צריך למחות את עקבות העכו"ם מן המציאות "כדי למחותן מן הלבבות". עיקר העיקרים הוא טיהור האמונה מדעות השווא של העכו"ם.
בהמשך הספר ביאר הרמב"ם רבים מן 'החוקים' – המצוות הנראות כחסרות טעם – על רקע מנהגי עובדי האלילים, כפי שהם משתקפים בספרי הצאבה. נביא רק כמה דוגמות, מתוך פרק אחד במורה:
גילוח פאת הראש ופאת זקן נאסר, מכיוון שזאת אופנתם של כומרי עבודה זרה. זה גם הטעם לאיסור שעטנז, מפני שכך הייתה אופנת הכומרין. הם היו מצרפים צמחים ובעלי חיים בלבוש, וטבעת חותם מאחת המתכות הייתה על ידם...  
והוא גם הטעם לדברו 'לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה' (דברים כ"ב, ה), תמצא זאת בספר 'טמטם'. הוא אומר שילבש האיש בגד צבוע של אישה כאשר הוא עומד לפני נוגה, ותלבש האישה שריון וכלי נשק בשעה שהיא עומדת לפני מאדים...                                                                   
מנהגם [=של הצאבה] היה לזרוע שעורים וצימוקים ביחד. הם טענו שרק כך יצלחו הגפנים. לכן אסרה התורה את כלאי הכרם, וציוותה לשרוף את הכל. כי כל חוקות הגויים שטענו שהן סגולות נאסרו
                                                    (חלק ג פרק לז).
ד. ביקורת על הרמב"ם
דברי הרמב"ם על טעמי המצוות לאור מנהגי הצאבה ספגו ביקורת חריפה. זוהי אחת התאוריות של הרמב"ם שהותקפה באופן החריף ביותר. על מה יצא הקצף?
ראשית, עצם הדיוק ההיסטורי של התאוריות הללו הועמד בספק גדול. על פי המקובל במחקר המודרני, בשנת 830 ציווה הח'ליף אל-מאמון על כל תושבי חרן להתאסלם, ופטר מכך רק את המאמינים באחת הדתות העתיקות. מקצת עובדי האלילים שבאזור החליטו להעמיד פנים שהם בני הדת העתיקה "צאבה", וייחסו לה את ספריהם ומנהגיהם. כת הצאבה המזויפת התקיימה עוד מאות שנים, עד שהושמדה בידי המונגולים בשנת 1260.[2] הרמב"ם ראה את ספרי הצאבה כמייצגים את אמונות ההבל שהיו רווחות בעולם כבר בזמן אברהם אבינו, ושנגדן נלחמה תורת משה. למעשה, מדובר ככל הנראה בחיבורים מאוחרים.
יתר על כן, חלק מהספרים שציין הרמב"ם כמקור לידיעותיו על הצאבה אינם מזכירים את הכת כלל,[3] והחוקרים חלוקים היכן ומתי נכתבו.[4] ייתכן שמקצת המסורות האליליות של הצאבה אכן קדומות. אך אי אפשר לדעת זאת בוודאות; וצל כבד מעיב על הטענה המרכזית של הרמב"ם, שהתורה נלחמה במנהגי הצאבה.
היו שכתבו שהרמב"ם לא התכוון לצאבה כאומה ספציפית, אלא כתופעה כוללת, אוניברסלית ורב-תקופתית של עבודה זרה.[5] הרמב"ם כנראה הניח שיש רצף מסוים, גם אם לא זהות גמורה, בין עובדי עבודה זרה לדורותיהם ולמקומותיהם. על פי הנחה זו אפשר להבין את תערובת המקורות העוסקים בתקופות שונות בתכלית.
עד כאן עסקנו בביקורת אחת על הרמב"ם. הביקורת השנייה היא עקרונית יותר. את מלוא היקפה ועוצמתה של הביקורת הזו נפגוש בשיעור הבא, כאשר נעסוק בגישתו של הרמב"ם לטעמי מצוות הקרבנות. שם התלקחה סערה כבירה סביב נימוקיו של הרמב"ם. כאן נסתפק בהתוויית קו יסודי בביקורת שהעלו על הרמב"ם בהקשר זה.
עצם הנימוק של מצוות רבות כהתנגדות לעבודה זרה מפחית, במובן מסוים, מערכן של מצוות אלו. לדוגמה, פרשנים קדומים כחדשים ביארו את איסור כלאיים כאיסור על השחתת הטבע; המצווה מבטאת מסר נצחי בדבר חובת האדם לתקן את הטבע, האיסור להשחיתו והגבול בין תיקון להשחתה.[6] הדיון הזה מקרין גם על נושאים אקטואליים, כדוגמת הנדסה גנטית ושיבוט חיות או בני אדם. הרמב"ם, לעומת זאת, טען שאיסור כלאיים אינו אלא מלחמה נקודתית במנהג ספציפי של עבודת כוכבים, שכבר אבד זכרו. איזו משמעות יש למצווה כזו עבור האדם בן דורנו? כמובן, הרמב"ם חשב שהמצוות מחייבות תמיד, גם אם נניח שמשמעותן כבר בטלה. אילו התירה התורה לבטל כל מצווה שבטל טעמה, היה הדבר מביא לאנרכיה ולזלזול בתורה. אבל איך צריך להרגיש המאמין המגלה כי המצוות התובעניות שלהן הוא מקדיש את חייו אינן אלא זכר עתיק למלחמה שנסתיימה לפני זמן רב?
להוגים רבים נראה שגישתו של הרמב"ם מגמדת את חשיבותן של המצוות ועושה אותן אמצעי חינוכי התלוי בתקופה ובהקשר, שאין לו ערך נצחי. ערך מוחלט ונצחי ייחס הרמב"ם רק לדעות האמתיות. המעשים האמתיים, המצוות, מאבדים הרבה מערכם ומחשיבותם.
מגִניו של הרמב"ם טענו שאין לזלזל בתפקיד שהוא מייעד ל'חוקים' – למצוות הנלחמות בעבודה זרה. החוקים הללו הם אמצעי חינוכי להקניית דעות האמת, ובעיני הרמב"ם זוהי מטרה נאצלת, שאנשים רבים מסרו את חייהם בעבורה.
אני מעריך את מלחמתו האדירה של הרמב"ם בעבודה זרה; את מאבקו למצוא טעמים לכל המצוות, ולא לראותן כשרירות לב א‑לוהית; ואת המערך החינוכי האדיר שבנה לנגד עינינו מאבני היסוד של תורת ישראל. אבל אני מודה שבעניין זה נותרתי בלא נחת.
 
 
 

[1]   כלומר שאברהם הכיר את בוראו עק"ב (172) שנים מתוך 175 שנות חייו.
[2]   ראה מורה נבוכים חלק א פרק סג, עמ' 162 הערה 3 במהדורת שוורץ.
[3]   ש' סטרומזה, 'צאבאים של חראן וצאבאים אצל הרמב"ם', ספונות – סדרה חדשה ז (כב), עמ' 277–295.
[4]   מיכאל שוורץ, מתרגם מורה נבוכים, לימד סנגוריה על הרמב"ם וכתב כי "גם בין חוקרים אלה [=המפקפקים בקדמות ספר החקלאות הנבטית], יש המאמינים שחלק מהידיעות המובאות בספר מהימן" (חלק ג פרק כט, עמ' 525, הערה 31).
[5]   סטרומזה (לעיל, הערה 3).
[6]   עיין למשל בדברי הרמב"ן בפירושו על ויקרא י"ט, יט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)